"נשמע מוזר, אבל נפתלי ואני נפגשנו בגבעת התחמושת. שנה קודם לכן נפתלי סיים את שירותו הצבאי כמפקד פלוגת הלוחמים במגלן, ומעת לעת, כשהוא כבר סטודנט באוניברסיטה העברית, התנדב להרצות בפני שמיניסטים על חוויותיו ממבצעים בלבנון כדי לעודד אותם להתגייס לקרבי. אני שירתי כמשק"ית חינוך בעמותה שהזמינה אותו להרצות על הגבעה, וכשהוא ירד מהבמה ביקשתי שיישב לידי והוא הסכים. לא עניינה אותי במיוחד הכיפה שלראשו, ולא הסוודר הדי־מכוער שהוא לבש, הוא היה כריזמטי להפליא והוא ריתק אותי. כעבור מספר שבועות התקשרתי אליו כדי להזמין אותו להרצאה נוספת בבסיס בדרום ואמרתי שאחזור עם הפרטים. להפתעתי הקצינה שביקשה את ההרצאה נעלמה כלא הייתה. כשהתקשרתי להודיע לו שאין הרצאה זה לא ממש הפריע לשנינו להמשיך לשוחח די הרבה זמן, עד שבסוף הוא הזמין אותי לארוחת ערב שבועות בדירת הסטודנט שלו בירושלים. מאז הדעות חלוקות: אני חשבתי שזה נחשב שהוא התחיל איתי, למרות שהוא מתעקש שאני זו שהתחילה איתו. בערב שבועות, חמושה בבקבוק פלסטיק של קוקה־קולה מלא בשמן זית מכרמי המושב שלי עליתי לירושלים. הוא הכין ארוחה שהוא מאוד התגאה בה: פסטה עם רוטב שמנת. אני לא נגעתי באוכל. חלקית מהתרגשות, וחלקית כי הוא שם שמנת חמוצה. אחר כך יצאנו להליכה ברחובות שכונת קטמון, וכשחזרנו לדירה שלו הוא גילה שהמפתח לדירה נעלם, ולא הייתה ברירה - היינו צריכים לצעוד לקצה השני של העיר לאסוף מפתח נוסף מבעל הדירה. כך קרה שבילינו כל הלילה בהליכה ובדיבורים עד אור הבוקר, והשאר היסטוריה. יש שיגידו שהוא "במקרה" איבד את המפתח, אבל אני חושבת שהשמיים נפתחו באותו ליל שבועות וסימנו לנו שעל אף ההבדלים בינינו אנחנו בדרך הנכונה"
הכתבה המלאה - בגיליון הסופ"ש של ידיעות אחרונות
