כדור אחד הרג את שניהם
ב–2004 טיפל רוה דגן כחובש צבאי בחברו שנפצע אנושות. החבר לא שרד, רוה אובחן כהלום קרב. לפני שבועיים התאבד. הוריו ואחיו החליטו שחשוב לספר את סיפורו
ביום רביעי, 20 ביולי, טיפס רָוֶה דגן, 38, לפינה חבויה בבית הוריו בכפר־סבא, מצא את האקדח שהחזיק שם אביו, הלך אל חדרו וירה בראשו. הדם הציף את הנייר שעליו כתב דברי פרידה. המשפחה פיענחה את הכתוב על פי הצילום שעשו שוטרי המז"פ מיד לאחר גילוי הגופה. "סליחה על הכל", כתב. "אתם ההורים והמשפחה הכי טובה בעולם. אתם קדושים".
האב, עמי, היה אלוף משנה בחיל האוויר, המפקד הראשון של פרויקט המל"טים התוקפים. ב־1999 פרש מצה"ל. הוא המשיך לעבוד מאז עבור מערכת הביטחון, כקבלן וכיועץ. האם, עוזית, אחות שכולה, היא עובדת סוציאלית. הבן הבכור, מיטב, הוא פרקליט בפרקליטות מחוז תל־אביב (פלילי).
רוה דגן אובחן כחולה בהפרעת דחק פוסט־טראומטית, הלם קרב. האירוע שהפך עליו את חייו התרחש 18 שנה קודם לכן, ב־19 באוקטובר 2004. ביום שני פגשו ההורים את לימור לוריא, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון. הפגישה הייתה טובה. באותו יום הם התבשרו שרוה הוכר, רטרואקטיבית, כנכה צה"ל. ההורים דורשים שרוה יוכר כחלל צה"ל. "לנו זה לא יעזור, גם לא לרוה", אמר האב. "אבל יש לזה ממד ערכי".
ביום חמישי שעבר, כשקמו מהשבעה, כתב האב מכתב לאמיר אשל, מנכ"ל משרד הביטחון. פתיחת המכתב מצמררת: "בני רוה דגן התאבד לפני שבוע. אני מצאתי אותו ירוי בראשו בחדרו, באקדח שלי". סוף המכתב מצמרר לא פחות. "ההבדל היחיד בין בני רוה ז"ל לאיציק סעידיאן הוא בכך שרוה הצליח להתאבד – וסעידיאן נכשל. שניהם יקבלו את ההכרה הראויה להם בדרך כואבת".
גסס לי בידיים
נפגשנו בביתם בכפר־סבא. הם דיברו בכנות גמורה, קשה עם עצמה, נטולת שריון. "הסכמתי לדבר כדי להנכיח את הכאב", אמרה האם. "אף אחד לא יודע באמת מה עובר על אנשים שזה מצבם. אולי הידיעה תוכל למנוע את המקרה הבא".
היא מסרבת לקרוא להלם קרב מחלה. "אני קוראת לזה פציעה מוסרית", היא אומרת. "אדם נאלץ לפעול בניגוד לערכים המוסריים שלו, ונשבר".
בתצלומים רוה מתגלה כצעיר מזוקן, ממושקף, שערו מתולתל, סבוך. בסרטון וידיאו קצר ששלח לי אחיו הוא מנגן ושר פלמנקו. החיוך שלו מתוק, ביישני, מואר. "הייתה לו ילדות ישראלית טיפוסית", אמר האח. "הוא גדל באלפי־מנשה. שיחק כדורגל. הדריך בצופים. ניגן בגיטרה".
"ילד חולמני", אמר האב.
ביולי 2003 התגייס. "הוא לא רצה ללכת לצבא", אמרה האם. "הוא לא היה שלם עם השירות הצבאי. הוא לא יכול היה לראות את עצמו כמי שפוגע באחרים".
מיטב היה קצין בשריון. "אני ואבא שלי לחצנו עליו להתגייס", אמר. "זה חלק מהטרגדיה".
"הופתעתי מאוד כשאמר לי שהוא לא רוצה", אמר האב. "אמרתי לו, שירות בצבא הוא חובה. אם אתה לא רוצה לשרת בקרבי, נסדר לך תפקיד של ג'ובניק. לא הבנתי עד כמה הנושא הזה טעון אצלו".
רוה התגייס לחטיבת הנח"ל, לגדוד 932. "הוא התגייס בשיא האינתיפאדה", אמר האח. "השירות עבר עליו בג'נין, בחברון, בבית־לחם. הוא החליט ללכת לקורס חובשים כדי להתרחק מהמציאות בשטח. לאחר הקורס חזר לגדוד".
"כחובש", אמרה האם, "הוא עבר חוויות קשות. לפעמים התירו לעבור במחסום רק במקרי חירום, על בסיס הומניטרי. הפלסטינים היו מראים לחיילים את הפצעים שלהם. החיילים היו שואלים אותו, כחובש, האם זה מקרה חירום. לפעמים אמר לא. אחר כך כתב ביומן שלו, 'הפכתי למפלצת'. הוא סיפר ביומן על מרדף אחר פלסטינים, כנראה שב"חים. אחד מהם השתין במכנסיו מרוב פחד. 'איך אני גרמתי לו לעשות זאת', התייסר".
ב־19 באוקטובר 2004 הוא היה בבסיס דותן, לא רחוק מג'נין. פלסטינים ירו על הבסיס. סמ"ר יאיר תורג'מן, לוחם במסייעת, חטף כדור בריאותיו. הפגיעה הייתה אנושה. רופא צבאי וארבעה חובשים טיפלו בו. הוא לא החזיק מעמד. "הרגשתי איך הפצוע גוסס לי בידיים", כתב בתצהיר שהגיש לאגף השיקום. "כל הזמן זכרתי את מבט עיניו בעיניי לפני שאיבד את הכרתו.
"למרות שהכרתי היטב את הפצוע, חברי לפלוגה, מרוב שהייתי בהלם לא זיהיתי שמדובר בו... התגייסתי כשאני בריא בגופי ובנפשי. מאז אותו אירוע השירות הפך עבורי לסיוט מתמשך".
בתצהיר הוא נוקב בשמותיהם של שלושה רופאי נפש שטיפלו בו. "כל הטיפולים שנתנו לי לא עזרו", הוא כותב. הוא מספר על הנסיעות שערך להודו, על כל מה שנלווה למסעות להודו. הסיוטים לא נעלמו.
תורג'מן ז"ל היה בן למשפחה דתית מקריית־ארבע, הכי רחוק ממה שרוה הכיר. הם התיידדו. היו ביניהם שיחות ארוכות. ההורים השכולים באו לכפר־סבא, לשבעה. "כדור אחד הרג את שניהם", אמר יעקב תורג'מן, האב.
המכתבים שרוה כתב להוריו בתקופת שירותו והרשומות ביומן מלמדים על חייל רגיש, מיוסר, וכותב מוכשר. "להיכנע, להיסחף עם הזרם, כה קל ופשוט", כתב ביומן. "אך לא – עליך להיאחז כמו מי שמחזיק בענף בתוך נהר סואן, כמו עלה שלא עוזב את הגזע גם בסופה הכי חזקה, לטפס גבוה, לא יותר מאחרים אלא יותר מעצמך".
בתאריך אחר: "יש לי חלום שאוכל ללכת בכל ארץ ישראל ללא פחד. לחיות עם הפלסטינים, להבין אותם לא כחייל שרודה בהם ורואה אותם מאחורי כוונות אלא כחלק מהם. רק הבנה אמיתית מאפשרת לך להילחם איתם או לעשות איתם שלום".
ועוד: "אני נזכר בהתלבטויות שהיו לי לפני גיוסי וכעת מתחרט שלא הלכתי איתן וסירבתי להתגייס. למרות שאני ממלא תפקיד של חובש, שנועד להציל ולא להרוג, אני עדיין לא שלם עם עצמי. אם פגעתי באופן הכי זעיר בחף מפשע, אם אני, חבריי לנשק ומדינתי פגענו כבר בכה רבים שאין סיכוי שהתמימים לא נפגעו, אז מגיע לי למות".
"לא רציתי לפגוע, אך במציאות אני יודע שלעולם לא אוכל לחיות בשקט ובשלווה ולעולם לא יהיו לי תשובות. ראיתי יותר מדי. מה הפתרון? הפתרון הוא תמיד הסוף, המסקנה האחרונה, המקום שאליו מגיעות כל השאלות, כל השאיפות, כל הדאגות, כל האהבות, כל התשוקות, כל הרגשות. הסוף: מוות, אין כלום. רק שם נמצא הטוהר האמיתי, השקט".
רגישותו, מצפונו
רוה שירת כחובש בתאג"ד עד סוף השירות. ב־2006 השתחרר. "16 שנה של התמודדות עברו מיום השחרור שלו עד ליום שבו התאבד", אמר האח מיטב. "אבא שלי אומר, עלה נידף; אמא שלי אומרת, עור שקוף. הוא טייל וגר בהרבה מדינות. בשום מקום לא התמסד".
מיד לאחר השחרור נסע להודו. כשחזר, למד שנתיים פילוסופיה באוניברסיטה העברית והפסיק; התקבל לבית ספר רימון למוזיקה ולא התייצב; נדד מעבודה לעבודה ולא החזיק מעמד; היו לו חברות – עם אף אחת מהן לא התמיד.
האם הייתה נקודה שבה יכולתם לעשות משהו ולא עשיתם, שאלתי.
"כן", אמרה האם. "לפני הצבא. לא הבנו שהצבא לא בשבילו. לכן המסקנה שלי היא שצריך לבנות מסלול מכובד שבו צעיר שלא מתאים לצבא יוכל לתרום לחברה".
יש מסלול כזה, אמרתי. שירות לאומי.
"לא לצעירים כמו רוה, עם רגישותם, עם מצפונם", אמרה. "רוה ביקש להביא טוב לעולם. היה הרבה אור בתוך החושך".
האם הצבא קרא לו למילואים, שאלתי.
"לאחר כמה שנים הוא הוצב לגדוד מילואים", אמר האב. "הוא נכנס לחרדה - לא הסכים ללכת. הגעתי למג"ד. מה אתה רוצה ממני? אמר המג"ד. כתבתי למח"ט; הוא לא השיב.
"הגעתי לחיל רפואה. יש בתל השומר יחידה לתגובות קרב – מינוח צבאי להלם קרב. זימנו אותו לבדיקות. ב־2010 פסיכולוג הכיר בכך שהוא נפגע פוסט טראומה. הוא המליץ להוריד אותו לפרופיל 21. חשבתי שהבעיה נפתרה". היא לא נפתרה. רוה דגן נסע שוב להודו. המסע נגמר רע. ההורים חילצו אותו משם. חמישה חודשים היה בכפר איזון, מוסד שיקומי סמוך לקיבוץ שדות ים.
"הייתה לו חשיבה עמוקה, רגישות אנושית ושאיפה לצדק שהדריכה אותו כל חייו", אמרה אמו. "הוא נמשך אל מוזיקת הפלמנקו בשל הכאב העמוק שהיא נותנת לו ביטוי. הוא נסע לספרד, למד את נגינת הפלמנקו והתמחה בה".
כדי להיפרד
ב־2013 פנה למשרד הביטחון בבקשה להכיר בו כנכה צה"ל. התשובה הגיעה לידי ההורים רק לאחר שלוש שנים, ב־2016. ייתכן שהבעיה בתקשורת נבעה מאי־הבנה. מכל מקום, התשובה הייתה שלילית. הנימוקים: 1. חלה התיישנות. 2. לא נמצאו נתונים עובדתיים שמעידים שרוה השתתף באירוע בבסיס דותן.
"רוה נעלב קשות", סיפר האב. "'לא מאמינים לי', הוא אמר, וסירב לערער. אני רציתי לערער, אבל משרד הביטחון לא מכיר בהורים כצד".
"לאגף השיקום ולצבא היו כל המסמכים, כולל הבדיקות בחיל רפואה", אמר האח. "באכ"א נשמרו שמות החובשים ותיאור האירוע. הם יכלו לברר בקלות מה קרה. הם התרשלו".
אני רוצה להבין אתכם עד הסוף, אמרתי. אני יודע שהממשלה לא מתנדבת לספק שירות או לשלם פיצויים לאזרחים. כך ברשות המסים, בביטוח הלאומי, במשרד הביטחון. בעצם, הממשלה נוקטת שיטת מצליח בגרסה הפסיבית שלה: לא נאבקת, לא קיבלת. האזרח אמור לגייס עדים, לאסוף חומר, להשתלט על טפסים מורכבים באינטרנט, להבקיע את חומת הטלפון, על אף שכל החומר הרלוונטי נמצא בממשלה, בהישג־יד. כך היא חוסכת כסף, והפקידים חוסכים עבודה. האם אתם טוענים שאגף השיקום צריך לנהוג אחרת?
"נכים לא מסוגלים להתמודד עם הבירוקרטיה", אמר עמי, האב. "בוודאי לא פגועי נפש. גם עכשיו, אחרי הרפורמה בעקבות ניסיון ההתאבדות של סעידיאן, הלום נפש שמתקשר לאגף מחכה שעתיים על הקו. הצעתי למנהלת האגף – תתקשרי בעצמך. היא סיפרה לי שניסתה, ונוכחה שאני צודק. זה לא יכול להיות".
"צריך להיות מענה הולם לאנשים שעברו אירועים", אמרה עוזית. "שלושת החובשים שהיו עם רוה באירוע הגיעו לכאן, לשבעה. הם הסתגרו במרפסת עם הרופא ועם עמי ומיטב. 18 שנה עברו מאז. בפעם הראשונה כל אחד סיפר את הסיפור שלו. הייתה ביניהם דינמיקה מתקנת, סגירת מעגל. גם למשפחת תורג'מן הייתה סגירת מעגל".
לפני חודשיים וחצי רוה חזר ממסעותיו הביתה. "הוא שמע כמובן על סעידיאן", אמר האב. "שאלתי אותו אם הוא מסכים לחדש את הערעור. הוא אמר שכן".
האם ניסיון ההתאבדות של סעידיאן השפיע על רוה דגן? אין לדעת. "ראינו שהוא עצוב וקשה", אמרה האם. "הייתה לנו התלבטות, האם להניח לו, לתת לו זמן, או לדחוף אותו הלאה. היו בו שני קולות – היו ימים שבהם היה מוקף בחברים וימים שבהם רצה להיות רק לבד. 'למה לגרום סבל לבחורה שרוצה אותי', אמר לי. 'מוטב לחתוך'. הוא הרגיש שהוא לא יכול להרים את המשא שמונח על כתפיו. הוא קבע פגישות עם החובשים שהיו איתו. עם אחד נפגש; אל שני נסע וביטל באמצע הנסיעה. הוא כתב מכתב למשפחת תורג'מן ונסע אליהם, לקריית־ארבע".
"אולי הוא רצה לסגור מעגלים לא כדי להתרפא, אלא כדי להיפרד", אמר האח.
ב־20 ביולי נסע לים, חזר והתקלח. הוא כתב פתק שבו ביקש עזרה – "אני לא מצליח לישון", כתב, "יש לי רעידות בשרירים וכאב שיניים". הכתב בפתק רועד, השורות קופצות. לאחר כמה דקות או שעות, איש איננו יודע מתי בדיוק, חל בו שינוי. הוא ידע שאמו תעשה את הלילה בסדנה שהיא משתתפת בה, ואביו יגיע מאוחר. הוא הלך לחדר הסמוך ומצא את האקדח. ¿
