הסיום ידוע מראש

באין חזון ייפרע עם. ואין חזון. ישראל עזבה את הרצועה כבר לפני כמעט שני עשורים. התוצאות ידועות. אפשר וצריך להאשים את חמאס ואת הג'יהאד האיסלאמי, ורק אותם, במצב העגום שבו שרויים תושבי הרצועה. הרי הם חיים תחת שלטון אימים של תנועת טרור מדכאת, חמאס, שהמתחרות שלה, כמו הג'יהאד האיסלאמי, מדכאות הרבה יותר. וכבר קרוב לשני עשורים שתושבי הדרום חיים, לסירוגין, תחת איום קבוע של רקטות, שגם בסבב הנוכחי מגיעות גם למרכז הארץ. היה נדמה שבשנה האחרונה הושגה הרתעה שהובילה לרגיעה. הרבה פחות רקטות. אפס בלוני תבערה. הישג מרשים.

אלא שגם בהנחה שחמאס חטף ב"שומר החומות" מכה קשה, העיקרון נותר ללא שינוי. תנועת חמאס מעדיפה להפנות את ההון שמגיע, ומגיע הרבה הון, לבניית בונקרים ורקטות, ולא לרווחה, לבריאות או לחינוך. הרי צריך לדאוג להנצחת אתוס הקורבניות. בשבוע שעבר החוצפה עלתה דרגה. מפקד הג'יהאד בגדה, בסאם א־סעדי, נעצר – והג'יהאד בעזה פתח באיומים שהכניסו מאות אלפים לסגר ולשיבוש השגרה. "כוח ההרתעה של ישראל התרסק", קבעו הפרשנים. הג'יהאד, שיצר את המשבר, מופעל על ידי איראן. וכאשר המבצע יצא לדרך, שניים מבכיריו מבלים בטהרן. הייאוש נעשה נוח יותר, אמר לי גורם צבאי בכיר, מבית מלון בטהרן.

לקברניטי המדינה אין אשליות בנוגע לחמאס ולג'יהאד, וגם לא בקשר לחזית החשובה, מאוד חשובה, של דעת הקהל העולמית. אבל למה הם מחכים? לבולען אדיר ממדים שיסלק מחיינו את הרצועה? למהפכה של הכוחות הליברליים? בין לבין, אכן, ברצועה קמה כבר לפני שלוש שנים תנועת "בדנא נעיש" ("רוצים לחיות"), שבישרה התנגדות לשלטון חמאס ומחאה למען חיים יותר הוגנים. גם השב"כ פתח דפי אינטרנט עם שם דומה, אבל מדובר בהתארגנות עצמאית. ברצועה לא זקוקים לתיווך השב"כ. היה נדמה שמתן היתרי עבודה בישראל ללמעלה מעשרת אלפים עובדים יטה את הכף לטובת אלה שרוצים פרנסה ורגיעה ולא עוד סיבוב מלחמה. אלא שהיגיון לחוד וחשיבה ג'יהאדיסטית לחוד. הרי אין צורך להתבונן ברצועה כדי לדעת שבכל מקום שבו שולט האיסלאם הפונדמנטלי, סוני או שיעי, התוצאה היא הרס וחורבן. לא בגלל כיבוש. לא בגלל קולוניאליזם. לא בגלל ציונות. בגלל שזה האיסלאמיזם, בלוב, בסומליה, באפגניסטן, בלבנון, בניגריה, ועוד ועוד. הרי חמאס קיבל הצעות מהקוורטט (ארצות־הברית, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) להסדר שהיה מוביל לסיום הסגר. והאיחוד האירופי הציע שוב ושוב שיקום תמורת פירוז. וחמאס תמיד, אבל תמיד, אמר לא.

העובדות לא הפריעו לחמאס לגבש דעת קהל עולמית לטובתו, משום שאנחנו חיים בעולם פרוגרסיבי, שהופך לווקיסטי, שבו החזק הוא הרשע והחלש הוא הקורבן הצודק. ודין הג'יהאד האיסלאמי כדין חמאס. זה לא מקרה שהאליטות הפרוגרסיביות במערב מהוות את סלע התמיכה בכל ארגון טרור אנטי־ישראלי, כאשר דווקא לרוב העולם הערבי נמאס מהטרור. זה ה"ניו יורק טיימס" שפירסם בעמוד הראשון, ב"שומר החומות", תמונות של 70 ילדים פלסטינים שנהרגו ברצועה, בגלל חמאס, תוך האשמת ישראל, ולא בסעודיה או במרוקו.

כך שגם הפעם אנחנו צפויים לתורת השלבים. בשלב הראשון, ישראל זוכה לתמיכה. בשלב השני, מתחילה ביקורת על הפגיעה גם באזרחים. בשלב השלישי, הביקורת הופכת ללחץ פוליטי שמופעל על ישראל. אז כן, כוחה של דעת הקהל רב לה. זה קרה ב"עופרת יצוקה", ב"צוק איתן", ב"שומר החומות", וזה יקרה גם עכשיו. האצבע המאשימה תופנה לישראל והסיום ידוע. עוד הפסקת אש בלי ששום מטרה רצינית לא הושגה. עד הסיבוב הבא.

אפשר גם אחרת. גיבוש הצעה בינלאומית חדשה ונדיבה שתכלול מקסימום שיקום עבור מקסימום פירוז. הסיכויים שתנועות חמאס והג'יהאד יתעשתו ויעדיפו שיקום על פני חורבן – קרובים לאפס. אבל יש צורך בהצעה כזאת, דרמטית ככל האפשר, בשיתוף עם ארצות־הברית והאיחוד האירופי, כדי שאם חמאס והג'יהאד יאמרו לא – אז הדרך של ישראל לפעולה הרבה יותר משמעותית נגדן תהיה קצת יותר סלולה. ורק דבר אחד ברור. המשך המצב הקיים, של סיבובי מלחמה ללא מהלך שיאפשר הכרעה – הוא פרק במצעד האיוולת. והפרק הזה חייב להסתיים.