"בכל מבצע צבאי אני מקבל הודעה בסגנון 'יאללה, מתי אתם נכנסים? שיקראו כבר לחבר'ה של פאודה'"
זו הייתה השנה של דורון בן דוד, עם תפקידים מרכזיים בסדרות להיט כמו "מנאייכ", "שעת אפס" והעונה הרביעית של "פאודה". עכשיו הוא חוזר לטלנובלה הפרטית שלו, כאשר גילה בגיל שש שאביו מנהל חיים כפולים, לקריירה שפיספס כדי–ג'יי ולהודעה המשמחת שגרמה לו לצרוח את נשמתו
דורון בן דוד, נשוי פלוס שלושה, נולד בשנת 1980, גדל בשכונת שפירא בתל־אביב ולאחר מכן עבר לבת־ים. החל לשחק כדורגל בילדותו במכבי ת"א. התגייס בשנת 1998. "אמא לא חתמה לי לקרבי כי הייתי בן יחיד. שירתי שנה, ולאחר מכן הייתי צריך לעזור בבית בגלל המצב הכלכלי. עבדתי בהתקנת צלחות לוויין של yes, והנה סגרתי מעגל, כי היום אני חלק מהתוכן שלהם". אחרי הצבא עבד בצוות בידור בטבריה. למד משחק בבית הספר בית צבי. ב־2015 הופיע בתפקיד המשמעותי הראשון שלו בסדרה "פאודה". בהמשך שיחק בסדרות כמו "מנאייכ", "שעת אפס", "עיר מקלט", "שרופים", "ירושלים", "מקיף מילאנו" ו"מלכות". שיחק בהצגה "חצוצרה בוואדי" בתיאטרון חיפה ובסרט "אבינו". בימים אלה מככב בעונה הרביעית של "פאודה" ופותח מחזור נוסף בקורס משחק מול מצלמה שהוא מוביל.
איפה פגש אותך מבצע עלות השחר, שדי מזכיר את “פאודה"?
"לא היינו במרכז, יצאנו לחופשה בצפון. היינו שם כמה חברים וכל הזמן אתה בשיחות טלפון עם המשפחה שכן באזורים של אזעקות. יש דבר אחד שמאוד קשה לי להבין - את הרגעים הקשים שעוברים על תושבי הדרום, ולא רק עכשיו. בעצם חיים שלמים סביב הטירוף של ההפצצות והאזעקות. במרכז מרגישים את זה רק במבצעים. ליבי איתם ואני שולח חיבוק גדול, אוהב ומנחם. שמע, חזרנו מהחופשה בהפסקת האש ולא יכולתי שלא לחשוב על זה שטוב שהילדים לא חוו שוב אזעקות וירידה למקלטים. זו הייתה תקופה לא קלה בעבר, בשבילם, במיוחד בשביל הקטנה, אליענה".
מניח שאתה מקבל הערות כמו “נו, מתי אתם נכנסים לעזה, סוגרים עניין". או שאני מגזים?
"בכל מבצע אני מקבל הודעה בסגנון 'יאללה! מתי אתם נכנסים, שיקראו כבר לחבר'ה של פאודה'. ההודעות היותר מצחיקות היו כשרוסיה ואוקראינה התחילו את המערכה שלהם. קיבלתי הודעות, 'יאללה כנסו לשם, פרקו את כולם ותחזרו'".
ליאור רז ועידן עמדי סיפרו שמזהים אותם בעולם בזכות השידור בנטפליקס, בדובאי אפילו רדפו אחריהם ברחוב לסלפי. קורה לך?
"מקבל המון פניות באינסטגרם מצופים, רבים מהם מהודו. מתברר שעפים שם על הסדרה. מעריצים מכינים כל מיני סרטונים עם חלקים מהסדרה, ונראה שהם משקיעים בזה לא מעט שעות".
ובשטח עצמו?
"לפני כמה שנים הייתי עם המשפחה ביוון, בבית מלון. המלצר היה נדיב וחמוד וממש מקסים, בצורה ממש מורגשת ומודגשת. זה היה כשעלתה העונה השנייה. בסוף הארוחה הוא ניגש בצורה עדינה לבקש תמונה. אמרתי לעצמי, טוב, אם זה קורה בחו"ל, כנראה משהו פה עובד".
זה גם ביטוי להצלחה המאוחרת שאתה חווה כשחקן. התייאשת בדרך?
"אני סוג של לייט בלומר. היו לי כל מיני משברונים, נקרא לזה, תהיות של מתי זה יקרה, מתי אקבל משהו שמעבר לעוד תפקיד קטן ועוד הצגה קטנה. רציתי לשבור את תקרת הזכוכית כך שתתנפץ לרסיסים, וזה לא קרה מהר. אבל אף פעם לא ויתרתי ואף פעם לא הרמתי ידיים. היו מחשבות, פה ושם, של אולי אני לא נמצא במקום הנכון, אבל אף פעם לא שיחררתי את זה לגמרי ומעולם לא אמרתי, גם לא לעצמי, אני משנה מסלול ועושה אחורה פנה".
איך התפרנסת תוך כדי? הרי התפקידים הקטנים לא מעניקים פרנסה נדיבה.
"בהחלט. היו לי שעות מלצר יותר מכל אדם בארץ, לדעתי. ניהלתי את קפה ביאליק בתל־אביב הרבה מאוד זמן. לאורך השנים תמיד היו לי עבודות נוספות לצד המשחק".
מתי הפסקת ואמרת, התחביב שלי יהיה גם המקצוע הבלבדי?
"רק עם התפקיד ב'פאודה', שקיבלתי ב־2014. ב־2010 בני הבכור אדר נולד, היינו שנה בתל־אביב, עברנו לחולון והמשכתי לעבוד בקפה בשנים שאחרי. לאט־לאט התפיידתי החוצה מכל המקצועות האחרים שלקחתי על עצמי".
הייתה לך שנה מוצלחת במיוחד. “פאודה" היא הכותרת, אבל גם תפקידים מצוינים ב"שעת אפס", "מנאייכ", "ירושלים". מצד אחד, זה מה שרצית כל הזמן; מצד שני, יש שיגידו, דורון בן דוד כבר באובר־חשיפה.
"יכול להיות, לא יודע. זו כן שאלה שמעניינת גם אותי. יצא, באמת, שהשתתפתי בארבע סדרות די סמוך וזה מאוד משמח כי בעיניי אלה סדרות טובות ומגוונות. זה לגמרי לא מובן מאליו עבורי וזה לא נעשה רק כדי לעשות, לסמן איזה וי או רק כדי להתפרנס. בכל הסדרות שהזכרת יצא, לשמחתי, משהו טוב, תפקיד מאתגר ומעניין. את ‘פאודה’ ו’מנאייכ’ עשיתי עוד קודם. ‘שעת אפס’ היא מתנה אדירה שקיבלתי, לעשות משהו שהוא אחר לגמרי. וזכינו בקאן, ממש לא צחוק".
למי אתה קרוב יותר בחיים - המורה השמאלני מ"שעת אפס" או המסתערב המאצ'ואיסט מ"פאודה"?
"פוגש את שניהם באמצע על חומוס. אין בי משהו שקרוב יותר למי מהם וזה משתנה כל הזמן במהלך החיים. אני בכלל לא אוהב להיצמד להגדרות. מגדיר עצמי כקול שפוי באמצע".
אפשר לחזור לילדות?
"בבקשה".
טלנובלה של ממש. בגיל שש גילית שאבא שלך חי חיים כפולים, שהוא נשוי לאישה שאיננה אמא שלך. די מדהים. איך זה קרה?
"יום אחד התקשרתי למקום העבודה של אבא, ביקשתי לדבר איתו ואשתו ענתה. היא לא הבינה עם מי היא מדברת, ואז אמרתי שאני הבן שלו ומשם זה נמשך. אמא שלי לא ידעה, היא חשבה שאבא פרוד. אחרי השיחה הזו אבא היה צריך לעזוב את הבית".
שאלת אותו במהלך השנים למה עשה את זה, מדוע הסתיר?
"לא, לא פתחתי את זה. זה לא משהו שעלה על הפרק. אבל זה צריך לקרות מתישהו, אבא ואני צריכים לדבר על העניינים האלה".
אני מנסה להיכנס לראש של ילד בן שש, שמגלה שאבא חי חיים כפולים. תגלית מרעישה, אולי גם מערערת.
"בתור ילד קטן אתה לא מעכל, לא יודע מה זה אומר ולא יודע על מה זה משליך. לחיות את החיים עם אם חד־הורית, במצב כלכלי לא מזהיר, זה סוג של הישרדות. עד לא מזמן בעצם חייתי כדי לשרוד ולא הסתכלתי לצדדים, לא ראיתי מי אני ומה הרצונות שלי".
הרגשת חוסר בבית?
"אמא אף פעם לא נתנה את התחושה שחסר לנו משהו אבל אתה יודע שלא תמיד יש. אמא עבדה בשלוש עבודות, בוקר, צהריים וערב. חיפשתי להקל עליה ויצאתי לעבוד בגיל מאוד מוקדם. מאז שאני זוכר את עצמי אני עובד".
ובינתיים אבא לא נוכח.
"אתה פשוט חי את הסיטואציה ואת היומיום, ומבין שפתאום יש התפיידות של דמות האב לאט־לאט מהבית. אחרי מה שקרה המשכתי לדבר איתו, אבל נפגשנו לעיתים רחוקות יותר".
כעסת?
"לא. באותן שנים לא הייתי מנתח את הדברים, הייתי מקבל אותם ועובד עם מה שהחיים נותנים. אבא ואני היינו בקשר עד גיל 15, ואז הייתה הדממה. חזרנו להיות בקשר לפני כמה שנים. לאבא ולאשתו יש שישה ילדים, שלושה לפני שאני נולדתי - ושלושה אחרי".
איך נוצר הקשר מחדש?
"לפני כמה שנים אחד האחים יצר איתי קשר ודיבר איתי על הכנות לאודישנים. בשלב כלשהו הוא שאל אותי איך קוראים לאבא שלי. לא הבנתי מה הוא רוצה, ולאט־לאט הבנתי שאני פשוט מדבר עם אח שלי. ואז אחותי הבכורה יצרה איתי קשר, נפגשנו, ומאז אנחנו מאוד קרובים. תוך כדי התהליך הזה נוצר הקשר עם אבא מחדש. הוא התקשר לפני משהו כמו ארבע שנים, נפגשנו במקום העבודה של הבת הבכורה. הגעתי עם הילדים שלי ועם אשתי. זו הייתה הפעם ראשונה שהוא ראה אותם".
היה מפגש מרגש או קצת קפוא?
"לא היו דמעות, אבל התרגשתי מבפנים. לילדים שלי זה היה מוזר וחדש. הם היו קטנים מכדי להפנים ממש. מאז אנחנו נפגשים לפעמים".
הוא גאה בהישגים שלך?
"אני חושב שכן. יש לנו הרבה בדיחות, הוא לפעמים זורק לי, 'אם אתה חולה, לא יכול לשחק, תן להם את הטלפון שלי’. שמע, אין שמפניה וזיקוקים מעל. עצם זה שקיים כרגע קשר זה מספיק, מבחינתי לפחות. אני בטוח שהוא גאה בי בתוך תוכו".
איך מצליחים לתחזק זוגיות בריאה וארוכה על רקע מודל כזה מהבית?
"אני לומד לחיות בצורה בריאה ואפילו אידיאליסטית. מיטל ואני יוצרים הרבה שיחות עומק, קובעים לנו מפגשים. אין לי כללים ברורים שלפיהם אני עובד על רקע מה שהיה בבית. אתה לומד, תוך כדי תנועה ותוך כדי טיפול, גם שלי, גם זוגי".
מה מיטל חושבת על מה שעברת?
"שזה מטורף. אני איפשהו תמיד מקטין את הדברים, אוהב לעטוף בעטיפה יפה כאילו כלום לא קרה. קיבלתי ומקבל חיזוקים ממנה לאורך הדרך".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"שכונת שפירא בתל־אביב, סביב גיל ארבע־חמש, אני מטייל במטבח, סוקר אותו, בוחן, הייתי סוג של כתב שטח במטבח של אמא שלי".
למאסטר שף לא הגעת.
"לא, אבל יצאו דברים טובים בכל זאת. אני די פעיל במטבח גם היום. אני אוהב לקחת את מה שנשאר במקרר ולהקפיץ הכל יחד, לפעמים עם עוף, יש את הבולונז שהילדים אוהבים ואני מכין את עצמי נפשית להכין את מרק הבשר המסורתי של אמא. זה לא פשוט. לקחתי את המתכון, אבל לא ישר קופץ על זה. זה המרק הכי טעים אבר, יותר מכל מה שתאכל במסעדות. קניתי את כל המצרכים וחייב שזה ייצא טוב. זה ה־מרק".
מתי היית הכי מאושר?
"היה לי רגע כזה בהודו, בקיריגנגה, במעיינות חמים. בחוץ כפור למות, ממולך הר עצום, ירוק, מדהים. כל מה שאני אגיד במילים יתגמד לעומת הרגע המזוקק הזה. אגב, לשאלתך שתבוא, לשם הייתי רוצה לחזור במכונת הזמן. וכמובן יש לי את הרגע שלא אשכח בחיים, כשהודיעו שהתקבלתי ל’פאודה’. לא כי זה ‘פאודה’ - אף אחד לא ידע מה זה וקראו לזה בכלל 'מסתערבים'; זה היה תפקיד משמעותי ראשון שקיבלתי. אסף ברנשטיין הזמין אותי לשני אודישנים. עשיתי אודישן אחד ושלושה ימים לאחר מכן ביקשו שאגיע לעוד אודישן ונתנו לי כל מיני דיוקים קטנים, גם מבחינת לוק. ואז אסף בכבודו ובעצמו שלח לי ווטסאפ. זה היה יום שלישי בצהריים, אני בבית לבד, מקבל הודעה 'אחי, אתה איתנו'. צרחתי את נשמתי לשמיים. נתתי שאגה אחת כזו, חזקה, ורציתי להמשיך לצרוח אבל לא רציתי להדאיג את השכנים. אם הייתי צורח כמו שרציתי הייתה באה משטרה".
איזו עצה היית נותן לדורון בן דוד בן ה־16?
"קיפ און גואינג וזכור להיות סלחן לעצמך. אני קשה ודי ביקורתי כשזה נוגע בעצמי".
לאן זה מגיע?
"בעיקר על התנהלות שלי כהורה. אם אני עושה טעויות או אומר משהו לא במקום, אני מה־זה אוכל את עצמי. זה קשוח. להיות אבא זה תפקיד יותר קשה מכל משהו אחר שעשיתי בחיים שלי, הכי מאתגר שיש, ואתה מוצא את עצמך בהרבה סיטואציות קצת יוצא מהכלים, אומר דבר־שניים לא במקום, משהו שאתה לא עומד מאחוריו ברגעים אחרים. כל מיני נפילות כאלה. ואז אני לא סולח לעצמי ומתבאס מאוד עד שזה מדיר שינה בעיניי. אני עובד על זה עם המטפלת שלי".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"כשהייתי נער נסעתי עם חבר שלי וההורים שלו לאילת. הלכנו למסיבה, עלינו לאוטובוס לשם ואילתים קלטו שאנחנו לא מהמקום והתחילו להתגרות בנו. אז הלכנו איתם מכות. חזרנו לבית המלון מפוצצים בדם, חטפנו לא מעט. אני חושב על זה בתור הורה היום. אתה יודע איזה סיוט זה?"
אולי זו הייתה הכנה ל"פאודה"?
"אוקיי, אבל למה בגיל הזה?"
מה הפחד הכי גדול שלך?
"יש לי כמה. כשאני עומד לחצות את הכביש בצומת סואן, ברמזור, אני מפחד שמישהו יאבד שליטה וייקח אותי לעזאזל. הרבה פעמים אני רואה מכוניות בצד, קרועות, וזה מכניס אותי לפחד. גם כרישים ונחשים בתפריט הפחדים, למרות שלא היה לי אף פעם מגע כלשהו. ולא רוצה גם".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"אשתי ואני היינו עם חברים בצפון, קצת אחרי שהכרנו, איפשהו ב־2008. הגענו לאחד הנחלים, הייתה לנו סירה קטנה כזו ואמרנו יאללה ניכנס קצת, כמו כולם - ונחזור. עלינו על הסירה ומאוחר יותר קלטנו שזו סירה של ילדים והמשקל שלנו לא מתאים. באיזשהו שלב הייתה פנייה בנחל, נהייתה מעין מערבולת קטנה, התהפכנו עם הסירה והמערבולת לקחה אותנו למטה, לתוך המים. אני מסתכל למעלה ורואה את מיטל מעליי. דחפתי אותה למעלה בכל מה שהיה לי והיא נתפסה על משהו, עלתה בשארית כוחותיה, ואני תופס עם הידיים והציפורניים כל מה שאפשר כדי לעלות, עד שהצלחתי".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"הייתי די־ג'יי לפני הצבא, היה ממש כיף, ואז זנחתי את הדבר. לפני שלושה שבועות קניתי קונטרולר, רמקולים ומחשב כדי לחזור לעניינים, ואני על זה. אז אפשר לומר שבקרוב זו כבר לא תהיה החמצה. כמעט נתתי לזה לברוח".
מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?
"לא קונה דברים יקרים. כנראה הציוד לדי־ג'יי".
מתי בכית לאחרונה?
"בסוף השבוע לפני שלושה שבועות. יצאנו לטייל, שני חברים ואני, במתת, מקום קטן ומדהים ומלא ירוק. יצאתי ליער טיפה להתבודד ונתתי לעצמי להתפרק. אני לא נוטה לבכות הרבה אבל מאוד מעריך את הרגעים שאפשר. זה היה בכי טוב. מרגיש שבשנתיים האחרונות אני עובר סוג של גילוי עצמי, התפתחות אישית. מתחיל להבין מה באמת אני אוהב, מה חשוב לי. תמיד רצתי על אוטומט ועכשיו אני עוצר לשאול את עצמי שאלות ונהנה מזה".
אילו שאלות למשל?
"איפה אני טועה, איפה בכל זאת כדאי לתת לי יותר שחרור וחופש ולומר לעצמי שהכל בסדר גם אם יש דברים שלא בסדר. אני קורא לזה כאבי גדילה וזה מרגש אותי. הבנתי דרך הטיפול שאני חייב לסלוח לילד שבי בעצם, להבין שלא הייתה לי ברירה להתנהג איך שהתנהגתי כשהייתי ילד, לפעמים".
כלומר?
"בילדות הייתי יכול להשפיל ילד אחר, כדי להרגיש שאני מעליו או כדי להתבלט. זה אחד הדברים שמאוד מכעיסים אותי, עד היום. קשה לי לסלוח לעצמי שהתנהגתי בצורה כזאת. אמרתי למטפלת שלי: אני לא מסוגל להבין איך התנהגתי ככה. היא אמרה לי: לא הייתה לך ברירה, אלה הכלים שהיו לך".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"כשהייתי ילד הלכתי לישון אצל חבר. הייתי מרטיב עד גיל מאוד מאוחר יחסית, שש־שבע. באותו לילה הרטבתי, התעוררתי מזה ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי למטבח, לקחתי כוס מים, ושיחקתי כאילו זה נשפך לי. הערתי את החבר, סיפרתי שנשפכו מים והחלפנו מצעים. אחרי כמה שנים דיברנו על זה והחבר אמר: 'אתה יודע שאמא שלי ידעה?'. חשבתי שפתרתי את הסיטואציה בצורה מאוד מתוחכמת, אבל לפיפי יש ריח".
ממי אתה צריך לבקש סליחה, ולמה?
"מעצמי ומהילדים שהשפלתי בילדות. תדעו, זה לא אתם, הכל היה כדי שיראו אותי".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"רק החמלה כלפי עצמי".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"ומאז הוא מתגורר עם משפחתו, בבית מול הים, עירום ומאושר".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"בבית צבי עשיתי תרגיל למשחק יום אחד, העלינו הצגה והיו שני מורים שדיברו עליי ואמרו, 'יש לו בעיה בקול, הוא לא יהיה שחקן ככה'. הם רצו קול ברור וחזק, אבל לי יש רווח במיתרים שיוצר מעין אוויר בקול. בבית הספר רצו שאעשה המון תרגילים ושאלך למורה פרטי כדי לשפר דיקציה. התישו אותי ברמה כזו שהייתי כבר מתוסכל. בסוף מיקרופונים טובים פתרו את הכל, אבל בתור תלמיד אתה אומר, אולי באמת אני לא אצליח. אבל זה לא שבר אותי".
מה ההישג הכי גדול שלך, לדעתך?
"המשפחה".
משפחות יש הרבה, שחקנים טובים פחות.
"יש הרבה אנשים שרוצים להקים משפחה ולא מצליחים, מכל מיני סיבות. הקמתי משפחה לתפארת, יש לי אישה מדהימה ויצרתי לעצמי שבט קטן. כבן יחיד לאם חד־הורית, מבחינתי זה לא רק הישג, אלא הישג גדול. אני רואה במהלך השנים הרבה אנשים שמנסים ליצור משפחה. לפעמים זה מגיע אחרי הרבה קשיים ואחרי הוצאות כספיות גדולות מאוד".
ומקצועית?
"זה שאני מצליח לרגש אנשים, גורם להם לעבור חוויה מסוימת. בקורסים למשחק שאני מעביר, למשל, יש אנשים שבאמצעותי משתלבים בעולם הזה, מגשימים את החלומות שלהם. אני סוג של אבן דרך בחיים שלהם וזה מדהים עבורי ומרגש".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"הייתי נער והתנשקתי עם מישהי כשהתחיל פרק של 'רמת אביב ג'’. סיימנו להתנשק רק כשנגמר הפרק. זו הייתה נשיקה מטורפת של חצי שעה. כמובן שהנשיקות הכי טובות הן עם אשתי, אבל בתור נער זה היה ראשוני ובתולי".
מי היה משחק בתפקיד דורון בן דוד בסרט על חייך?
"הבן הבכור שלי, אדר. אני רואה בו אותי והוא רואה בי - אותו. ממש הייתי ככה כילד".
הוא ילך לעולם המשחק?
"מה זה ילך? הוא כבר שם. עכשיו הצטלם לסרט עם שמי זרחין, שיחק בסדרת ילדים, היה לו תפקיד קטן ב'שוטרים', שיחק ב'מנגן ושר'. הוא רוצה, בינתיים, להעמיק עוד יותר בכדורגל, משחק בקבוצת עוצמה חולון. גם אני שיחקתי כדורגל והגעתי עד לילדים ב' של מכבי ת"א. אבל הרבה פעמים לא הגעתי בזמן לאימונים. בן הזוג של אמא שלי היה אחראי על זה והמכונה לא הייתה משומנת. ושם זו משמעת מטורפת, אז בסוף ניפו אותי".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"הרבה פעמים, כמו ילד תמים, אני חושב על הסוף. שיום אחד כל זה ייגמר, שלא יהיה יותר. מגיל קטן הייתי יושב על החלון, מסתכל על הבתים והאורות והמכוניות שעוברות ואומר לעצמי, עוד כמה שנים וזהו, אתה הולך ולא חוזר. פתאום היה תוקף אותי פחד שזה נגמר, שמורידים את השאלטר, וזה נשאר עד היום".
אם כבר מוות, אז איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלך?
"תהיה מסיבה עם צ'ייסרים. אין שיר אחד".
באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?
"נו".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"מעבר גבול טאבה, כי אנחנו נוסעים לסיני עוד מעט".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'תמונות מחיי נישואין'. בית ספר למשחק. סצנה יכולה להימשך המון זמן בלוקיישן אחד ואתה חווה רכבת הרים במהלך אותה סצנה, עליות וירידות. אני מוצא שם ניואנסים קטנים של נבכי הנשמה והנפש. גם 'הלוטוס הלבן', קומדיה שחורה מטורפת, מעולה. מת על קומדיות שחורות".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"עוגות גבינה".
מה האלבום הראשון שקנית?
"'מחכים למשיח' של שלום חנוך. זה הגיע יחד עם מערכת הסטריאו הראשונה שקניתי".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"שאין לי מספיק זמן".
ספר לנו סוד בבקשה.
"כשהייתי ילד הייתי מציץ לבתים של אחרים, סתם לראות מה קורה בפנים ואיך הם מתנהלים. עומד בחדר שלי ובוהה".
תפסו אותך פעם?
"לא".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"כן. כשהייתי סביב גיל 13 ישנתי בצורה כמו מת, ידיים בהצלבה על החזה, בלי לשים לב. באיזשהו שלב הרגשתי שהשמיכה מתחילה להתהדק מסביב לצוואר שלי, כאילו יש שם מישהו. התעוררתי בזיעה קרה. זה אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי בחיים ומאז אני אף פעם לא ישן ככה. אגב, זה משהו שמוכר בעולם המיסטיקה. קראתי משהו על זה אחר כך, שיש, כביכול, שד שיושב עליך על החזה בסיטואציה כזו".
מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"לא מאלה שאוכלים גלידה אחרי פרידה. הייתי יותר יוצא לבלות, בתקווה להתחיל קשר חדש".
אריאנה גרנדה או בילי אייליש?
"בילי, יותר מיוחדת".
ריהאנה או ביונסה?
"ביונסה, זה מותג!"
סליחה, אבל גם ריהאנה.
"ביונסה הייתה שם לפני, ויש בה יותר, לדעתי. היא יותר קלאסית".
באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?
"הייתי אולי שוקל משהו שקשור באוכל. או ‘המירוץ למיליון’".
לפנייה לכתב/ת 
