"אני כבר מבינה שהבן שלי יעבור מה שאני עברתי, ומי יודע, אולי גם הילדים שלו"

מיכל נגר־דדון הייתה בת 15 כשרסיס של קסאם חדר לראשה. זה קרה במוצאי שבת, כשחזרה הביתה מסניף בני עקיבא בשדרות. חברתה, אלה אבוקסיס, פסעה לצידה יחד עם אחיה הצעיר תמיר, שהזדנב בעקבותיהן. "לפני הכניסה לרחוב שלנו נשמעה כריזה של 'שחר אדום' ולא ידענו מה לעשות. לשכב על המדרכה? להתחבא מאחורי מכונית? לרוץ למרחב מוגן? עוד לא הייתה אז מודעות, הקסאמים עוד היו סיפור טרי.

"אלה חיבקה את אחיה, ממש עטפה אותו בגופה, ואחרי שתי שניות נפל לידינו קסאם. עפתי כמה מטרים וכשניסיתי לקום הרגשתי דקירות, ספגתי רסיסים ברגליים ובראש. אלה שכבה לא רחוק ממני והבנתי מיד שהיא נפצעה קשה. היא הייתה מלאה בדם. היא חטפה רסיס בגזע המוח ואחרי שבוע נפטרה".

בצהרי יום שישי שעבר החליטו נגר־דדון ונריה, בעלה, שהרקטות לא יהרסו את החופשה המשפחתית שתוכננה מראש ועזבו את שדרות עם שלושת ילדיהם. "עשינו את השבת במושב סמוך שבו שמענו את הבומים, אבל לא היו אזעקות וביום ראשון נסענו לצימר בצפון", היא מספרת משפת הכנרת. "לחוות את המבצע מחוץ לשדרות לא היה יותר קל מלחוות אותו מקרוב. ישבנו לארוחת השבת סביב שולחן עם מפה בידיעה שהשכנים שלנו מסתפקים בחטיפים בממ"ד, אבל הייתי חייבת לשמור על הנפש של ילדיי. המינימום שאני יכולה לעשות למענם זה לחסוך מהם את השהות בחדר סגור, בלחץ ובחרדה".

ניר וקנין היה בן 17 וחצי כשהגיע לזירה המדממת של שתי חברותיו, מיכל ואלה ז"ל. "גם אני הדרכתי בבני עקיבא ובמוצאי שבת הלכתי איתן עד לצומת שבו דרכינו נפרדו. בגלל שצה"ל סירב לגייס אותי, עקב מגבלותיי הרפואיות, התנדבתי במשמר האזרחי. כשהגעתי הביתה נכנסתי לרכב ונסעתי למשמרת. ביקשו ממני לפטרל באזור התעשיה ב'. אחרי שעה קלה שמעתי פיצוץ עז, קרוב אליי, ובקשר הזעיקו את המתנדבים לאזור של שכונת קסדור, כי יש נפגעים.

"הייתי בין הראשונים שהגיעו לזירה ומיד קלטתי את אלה, שוכבת על הרצפה, מתבוססת בדמה ואת מיכל, שהייתה פצועה קל. ידעתי שמיכל שומרת נגיעה ולכן, כשהגיע האמבולנס, ביקשתי ממנה רשות להרים אותה לאלונקה".

היום, וקנין בן ה־36 הוא אבא טרי לארייה בת החודשיים. "בשישי שעבר הוריי הזמינו אותנו לארוחה משפחתית עם דודים מצרפת שנחתו בישראל באותו הבוקר, ישר למלחמה. אצלם בבית צריך לרדת 15 מדרגות לממ"ד, שנמצא מתחת לאדמה. התחלתי להתלבט מה מסוכן יותר – להישאר בסלון, בקומת הקרקע ולהיות חשופים לקסאם או ליפול עם ארייה בת החודשיים במהלך הריצה במדרגות שמובילות לממ"ד. ב־11 בלילה נשברתי. מגיל 18 אני שומר שבת, אבל זה היה פיקוח נפש. אשתי רצה עם ארייה לרכב ואני נהגתי הביתה. אנחנו גרים במפלס אחד. שיתהפך העולם. התינוקת שלי תשב בממ"ד".

דניאל מרדכי־גרינברג הייתה בת 16 כשקסאם נפל מול בית הוריה. "זה היה אירוע מזעזע. מטר מאיתנו. אחרי הנפילה, אמא ואני יצאנו לחפש את אבא שלי, שהוא לקוי שמיעה. גם עכשיו, באזעקות, מישהו חייב לגרור אותו לממ"ד מפני שהוא לא שומע אותן ובשדרות, כידוע, ההתרעה קצרה מאוד. אמא ואני התרוצצנו בין השכנים ושמענו צעקות 'יש הרוג' ופחדנו שזה אבא. מאז, אמא פיתחה טראומה נפשית, איבדה את כושר העבודה והוכרה כנפגעת פעולות איבה. הלחץ ההוא טילטל את עולמה".

השבוע, היא ישבה בממ"ד עם בנה הבכור, אריאל, בן החודש. "לפני ההיריון עברו בי מחשבות שאני מעדיפה לשכוח, כמו האם זה מוסרי להביא ילדים למציאות שבה אנחנו חיים. בשישי־שבת היו בשדרות מעל מאה אזעקות, אז בכלל לא הוצאתי אותו מהממ"ד. אפילו קילחתי אותו שם. הוא נולד פג, ולא ראיתי את עצמי רצה לממ"ד עם תינוקי כזה קטן. בכל פעם שהייתה אזעקה חיבקתי אותו חזק ושרתי לו את 'אלוף העולם' של חנן בן ארי. תינוק בן חודש בממ"ד. ברור שהוא האלוף שבאלופים".

ברזלים נופלים מהשמיים

ילדי שדרות, שהתבגרו בצל הקסאמים, הפכו להורים. השבוע, מבצע "עלות השחר" החזיר אותם לממ"ד עם ילדיהם, שם גילו חלקם בפעם הראשונה שלהיכנס אליו על תקן אמא ואבא, זה הרבה יותר קשה. למרות זאת, שלושת המרואיינים בכתבה לא מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מחוץ לעירם האהובה שאותה הם מתארים כגן עדן עלי אדמות. ועוד משהו מקשר בין השלושה. איש מהם לא מאמין שאי פעם ישרור השקט בבתיהם ובסביבתם.

"ברור שבירכנו על המבצע הנוכחי", אומרת מרדכי־גרינברג, אמו הטרייה של אריאל, "זו הפעם הראשונה שאנחנו לא מתגוננים, אלא יוזמים. סוף־סוף מתייחסים לזעקה שלנו ולא מחכים, כמו בעבר, עד שיקרה משהו במרכז הארץ כדי להתעורר. זה היה הריטואל עד 'עלות השחר' וזה היה מתסכל ומקומם נורא, כך שהופתענו לטובה. אבל השנים האחרונות בשדרות גרמו לי להבין שאף פעם לא יהיה לזה סוף. כנראה שנחיה מקיץ לקיץ, מסבב לסבב. כל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל שהמבצע יהיה יעיל, שהוא יעניק לנו שקט ליותר משבועיים או חודשיים, הלוואי שנזכה לשקט של שנה".

זה כל מה שאת מבקשת?

"כן. על 'חיים שלמים' של שקט אני לא מעזה לחלום. שנה תאפשר לנו לחזור לחיים נורמליים. בעצם, לא לחזור, אלא להתחיל לנהל אורח חיים נורמלי, כמו במרכז".

היא דור שני בשדרות. אמה, סופיה, עלתה ממרוקו, והכירה שם את אברהם מרדכי הצבר, שעבד כנהג משאית. "הכבישים הם אהבת חייו", מעידה מרדכי־גרינברג, הצעירה בארבע בנותיהם. "בגלל שיש לי שלוש אחיות גדולות, כבר בגיל 12 הפכתי לדודה. בכל פעם שנולד לי אחיין אמרנו 'התינוק הבא כבר לא ישמע אזעקות'. אז אמרנו. באמת קיווינו. אבל זה לא נכון ששום דבר לא השתנה".

מה השתנה?

"כשהייתי בת תשע עוד לא היו התרעות וכיפת ברזל. הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי ברזלים נופלים מהשמיים. חוסר הוודאות הפך לחלק מהשגרה שלי. גם היום, בתקופות של הסלמה אותה תחושה משתלטת עליי. לשמחתנו, יש עכשיו פחות אבדות בנפש. זה משהו שהיה לי קשה מאוד לשאת כילדה. ניסיתי לחיות את החיים, לימודים, חברים, אבל תמיד חזרו אליי השמות והפנים של שני הילדים שנהרגו מפגיעת רקטות כששיחקו מחוץ לבית של סבתם בערב חג סוכות. יובל אבבה בן הארבע ובת דודו דורית בינסאן בת השנתיים. ספטמבר 2004. לא משנה כמה זמן עבר, הם נחרתו בלבבות של כל תושבי שדרות מפני שזה שמאפיין את העיר שלנו, כולם חמים, מכירים אחד את השני והדלתות אצלנו תמיד פתוחות. אין מצב שתהיה ברחוב כשיתחיל צבע אדום ולא יהיה לך לאן לברוח בריצה".

בילדותה, התגוררו הוריה בבית ישן, ללא ממ"ד. "ההמלצה הייתה לעמוד בין שני קירות שאין בהם חלונות, ובמקרה שלנו זה היה חדר ארונות עם רווח של מטר בין שני הקירות. איזה מטר? הרבה פחות. ואנחנו משפחה גדולה, ברוך השם, מלא אחיינים".

בעלה, גיל גרינברג ("הייתי חייבת להשאיר את שם משפחתי המקורי כדי שלא יחשבו שאני דניאל גרינברג, גרושתו של אייל גולן", היא צוחקת) גדל במושב בית עזרא, ליד אשדוד, והלך אחרי רעייתו. "כשהתחלנו לצאת, לא העזתי לחלום שהוא יעבור לכאן, אבל ככל שהקשר התקדם גיל הבין ששדרות ואני זה עסקת חבילה. העיר ואני בחיבור רגשי עמוק. אם נוציא לרגע את תקופות הלחימה, אז שדרות היא גן עדן. גיל, מהנדס מכונות, עובד באשדוד, נוסע וחוזר ולאחרונה, כשקנינו בית בשדרות, מבחינתי זו הייתה החותמת הסופית. 'לא נזוז מפה'".

גרינברג־מרדכי, שמנהלת היום את מרכז הצעירים של עיריית שדרות, הבינה בשלב מוקדם מאוד מה עומד לקרות. "עכשיו אני בחופשת לידה, אבל כעובדת הרשות המקומית יש לי תפקיד במקרי חירום, שזה, בערך, תמיד. לכן, כשעודכנתי שסוגרים צירים הבנתי שמשהו עומד להתחיל. אני שונאת את המילה 'סבב' בגלל שהיא מדגימה את הסיבוב שלעולם לא יהיה לו סוף, אבל גם אני התכוננתי לקראתו".

איך, למען השם?

"עד שהדירה שלנו תהיה מוכנה, אנחנו גרים ביחידת דיור אצל אחותי, בקומה השנייה. מכיוון שהממ"ד בקומה הראשונה, בדקתי כמה שניות לוקח להגיע אליו. ומה יקרה אם מרוב לחץ אחליק במדרגות יחד עם אריאל? אספתי את כל הציוד שלו, בגדים וצעצועים ומה לא, ועברנו לקומת הקרקע עד יעבור זעם. גם כשהכריזו על הפסקת אש לא מיהרתי לעלות ליחידה שלנו. הייתה לי הרגשה שיפרו אותה. רק בשתיים לפנות בוקר חזרנו לשם".

היו לך רגשות אשמה על החוויות שאריאל סופג בחודש הראשון לחייו?

"לא, אבל הייתה בי עצבות גדולה. הפכתי לאמא בגיל 30, אני כבר בוגרת ובשלה ומבינה ששום דבר לא ישתנה. אריאל יעבור את מה שאני עברתי ומי יודע, אולי גם הילדים שלו יישבו בממ"ד. זה כואב, אבל זו האמת. איך אני עושה את זה? תושבי שדרות, כמו כל תושבי עוטף עזה, ניחנו בכוחות־על. הקהילתיות נותנת לנו חוסן".

אף פעם לא העלית בדעתך את המחשבה לעזוב?

"ברור שזה עבר לי בראש, איך לא, כולם רוצים לחיות, אבל עד ללידה הייתי פעילה מאוד במצבי חירום. יוצאת לשטח ונכנסת לתפקיד. עכשיו הכל אחרת. אני בממ"ד עם תינוק בן חודש. גיל ואני הגענו למסקנה שכבר אין יותר מדי מקומות בטוחים. בשבת אמרנו 'אולי ניסע לירושלים' ובראשון בבוקר קמנו ל'אזעקות בהרי ירושלים'. אין כמו בבית.

"זה מדהים שהרגש האימהי שלי, שנולד רק לפני חודש, מגיב בעוצמה. פעם, כששהיתי בממ"ד, האזעקות לא הפחידו אותי. עכשיו כל פיפס גורם לי לזנק לעבר אריאל ולהגיד 'שמע ישראל', כמו שהתפללנו בחדר הארונות בבית של הוריי, אני וכל האחיינים, כשהייתי ילדה. סליחה", היא מושכת באפה, "כשאני לא בעבודה אני מרשה לעצמי להתפרק. ב'שומר החומות' תיפקדתי מעולה. השבוע, כשרוב הזמן הייתי עם אריאל בממ"ד, הרגשתי שאני בתפקיד חיי – אמא, והחלטתי שגם אם יהיה קשה, הבן שלי לא ירגיש שמשהו קורה. ואני באמת לא חושבת שאריאל זיהה שעובר עליי משהו. החום של אמא עשה את העבודה".

|

הצלקות שאחרי המבצע

גם מיכל נגר־דדון בת ה־33, דור שני בשדרות, הרגישה בכובד האחריות שעל כתפיה רק כשהיא ובעלה, נריה, ידיד נעורים מבני עקיבא, הפכו הורים למלאכי (12), הראל (10) ולביא (3 וחצי).

כשהתחילו הקסאמים בשדרות היית כמעט בגילו של בנך הבכור.

"כן, בערך, בת 11. אבל לא ייחסנו להם יותר מדי חשיבות, כי עוד לא היו אזעקות. רק בדיעבד שמעתי איפה נפלו טילים, אבל לא פחדתי מפני שלא הבנתי את המשמעות שלהם. כששאלתי, קיבלתי תשובות כמו 'זה משהו חד־פעמי' ולמרות רגע או שניים של בהלה הייתה לי ילדות כיפית ומאושרת בעיירה קטנה וחמימה. אני מניחה שנערים גדולים ממני לקחו את האירועים האלה יותר ברצינות. ככל שחלפו השנים הברזלים מהשמיים הפכו ליותר משוכללים, בכל מקום היו פגיעות והמתח התמידי היקשה על החיים. בלי התרעות וכיפת ברזל הרגשתי, כמו כולם, ברולטה רוסית".

בגיל 15, כשנפצעה, היא הועברה מבית החולים ברזילי לסורוקה, לניתוח ראש. הרסיס נשלף. אחרי ארבעה ימים שוחררה לביתה, וגם אחרי שהבינה שאלה אבוקסיס, חברתה, נהרגה, לא הביעה שום רצון לעזוב את שדרות. "הייתי עטופה בבני משפחתה וחברים ורציתי רק לשכוח את מה שעברתי", היא מספרת. "הפציעה הפיזית לא הייתה קשה, החלמתי מהר, ומנגנון ההדחקה שלי עבד בהצלחה. ניסיתי לחזור כמה שיותר לשגרה, להשקיע בלימודים ולהתרומם מעל האירוע. סירבתי לשמוע על טיפול פסיכולוגי למרות שהיו רגעים ונקודות שבהם נשטפתי בזיכרונות. ממבצע למבצע הבנתי שאם אני רוצה להישאר בשדרות אני חייבת לטפל בעצמי למען ילדיי העתידיים. במרכז חוסן בשדרות נתנו לי כלים להתמודדות יומיומית. למדתי איך להשתמש במשאבים הנפשיים שחבויים בי ואיך להיעזר באלה שנמצאים בסביבתי, אצל הבעל והמשפחה והחברים".

כששלושת בנייך יושבים איתך בממ"ד את לא מוצפת ברגשות אשמה?

"ברור. אנחנו חיים במציאות מאוד מורכבת, אני זו שמכניסה את ילדיי לאזורים שלא הייתי רוצה שיבקרו בהם, וגם מניחה את הדברים על השולחן. אני שואלת: 'אתם רוצים לעזוב? מה הקו האדום?' בתקופה מסוימת היה אחד שרצה, אבל הם אוהבים את שדרות כמונו. לא פשוט לקום ולעזוב את העיר הקטנה והחמימה, את הפשטות שיש בה ואת הקהילה. העיר גם מאוד התפתחה מבחינה כלכלית, שדרות היא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום. בממ"ד כולנו יחד, מבצעים תרגילי נשימה שלימדתי אותם, יש גם הרבה משחקים וציורים, לפעמים הטאבלט מסיח את הדעת, וחשוב מאוד לעשות, מדי פעם, גיחות מחוץ לעיר. זו הפוגה למילוי המצברים".

את רואה את הסוף?

"בכנות? לא. בשנה האחרונה באמת היה שקט, אבל עדיין קיימת בנו תחושה לא נעימה של חיים ממבצע למבצע. אני אדם מאוד אופטימי ואחרי כל מה שעברתי אני תמיד מחפשת את הטוב, אבל יש עובדות. אנחנו לא הולכים להיעלם, והם לא הולכים להיעלם, ואין פתרון".

עד לשבוע שעבר עבדה דדון כמנהלת תחום המצוינות בעיר מטעם קרן רש"י ומשרד החינוך. "פרשתי, אני מעדיפה לומר 'לקחתי עצירה' כדי לחשב את העתיד, עד שאחזור לעשייה חינוכית וציבורית. אני גם די־ג'יי במקצועי, כן, די־ג'יי דתייה. ואנחנו אשכרה חיים עם הקסאמים כבר עשרים שנה. ברוך השם הצלחנו להקים משפחה נורמטיבית וגם לעבוד ולהתקדם, אבל יש המון משקעים, ועצוב לי לראות שהילדים שלי חווים מצבים לא פשוטים.

"כמה קיוויתי שהם לא יידעו מה זה ממ"ד. כשיש לך ילדים, ההתמודדות הרבה יותר קשה. מצד אחד את רוצה להרגיל אותם לעצמאות ומצד שני את ממשיכה לגונן עליהם, כי חס וחלילה האזעקה יכולה לתפוס אותם כשהם בחוץ. אלה החרדות שמתווספות לתרמיל הכבד של אמהות משדרות ומעוטף עזה. אמא במרכז הארץ מתכננת איך לג'נגל בין המשפחה לקריירה. לי יש תפקיד נוסף. לשמור על נפשותיהם. מבצעים יתחילו ומבצעים יסתיימו ואני, כאמא, חייבת לדאוג ליום שאחרי".

מה קורה ביום שאחרי?

"המדינה משיגה את המטרה ואנחנו נשארים עם הצלקות. מה זה 'חוזרים לשגרה'? זה הגיוני לעבור תוך דקה מאפס למאה קמ"ש? ללכת לעבודה כאילו לא עברת שום טלטלה? כאילו שלא היו שלושה ימים שבהם שדרות חטפה כל רבע שעה? כל אזעקה מחזירה אותי לפציעה שלי ולאלה, חברתי, שאותה איבדתי מול עיניי. לא משנה כמה שנים עברו".

ניר וקנין, מתנדב המשמר האזרחי שפינה אז את דדון לאמבולנס, עוד זוכר את החלומות התמימים על אקשן שהיו לו כנער בן 15, בגיל ההתבגרות. "ישבתי על הברזלים עם שכן שלי, איתי וייצמן, וטחנתי לו ששדרות היא עיר משעממת. 'בתל־אביב יש פיגועים, בירושלים יש שאהידים, ומה יש בשדרות? כלום'. והשכן שלי הינהן וענה 'צודק, אנחנו עיר של מסכנים, אין כאן שום דבר מעניין'. שנה אחרי זה, כשאיתי ואני היינו בחוות הסוסים, שמענו את הבום הראשון. עד אז היו אצלנו ברזלים שקראנו להם 'צינורות מעופפים'. עוד לא היה בהם חומר נפץ, אלה היו הניסויים הראשונים. כשהתחילו הפגיעות בנפש הבנו שזה כבר לא מצחיק ושצריך להתחיל להתמגן".

הוא דור שלישי בשדרות. "סבא רבא שלי, רבי חגִי, שהיה דמות קדושה ברמה של הרב איפרגן, וגם הוא היה רנטגן שבירך נשים בפרי בטן, עלה ממרוקו ב־56'. כמה חודשים לאחר מכן הוא נפטר וחנך את בית העלמין בשדרות". וקנין נולד עם שיתוק מוחין, עבר אינספור ניתוחים בראש וברגליים וסבל מהצקות ומנידוי חברתי. בגיל 13, כשגילה את המוזיקה, השתנו חייו. "התחלתי לשיר, הופעתי על במות ביום העצמאות ובגיל 16 שלחתי מכתב לאריאל שרון וסיפרתי שחלום חיי הוא לשיר עם אייל גולן. מישהו מטעמו דיבר עם שמעון פרנס, שהגיש את 'הטברנה', וזה קרה. אייל ואני עמדנו על שני שולחנות ושרנו את 'אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות'. לפני שש שנים הקמתי עסק לשיווק דיגיטלי 'קליקידום' ופניתי לליאם הפקות, המשרד של גולן, הזכרתי לו את הילד עם שיתוק המוחין משדרות והוא שכר אותי לקידום כל האמנים שלו. אני חייב לו פעמיים".

במקביל, וקנין מפעיל אפליקציית צבע אדום ("שמשתמשת בטכניקה של התרעות פוש וקופצת באופן מיידי, בניגוד לשידור טלוויזיוני שעלול להגיע בדיליי של 40 שניות") וגם דף פייסבוק "צבע אדום, חדשות בזמן אמת", שמתגאה ב־70 אלף עוקבים, ובזכותו הכיר את אוראל שמש, רעייתו ואם בתו.

"לפני שלוש שנים היה טרנד כזה, שפנויים־פנויות מעלים לפייסבוק תמונה עם מידע על עצמם", הוא נזכר, "אז החלטתי לנצל את הפלטפורמה. כתבתי שאני בן 32 ושהצבתי לעצמי יעד – לעמוד מתחת לחופה בגיל 33. הפוסט הגיע לאוראל, שבדיוק עברה לשדרות מראשון־לציון ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר. כתושבת חדשה היא רצתה להתעדכן ונכנסה לדף שלי. ומשם הכל היסטוריה".

זו הפעם הראשונה שלה בממ"ד?

"לא, היא הייתה איתי בשדרות בשומר החומות. אחרי קרנבל של כמה ימים רועשים החלטנו לנוח באילת. לעולם לא אשכח את הנסיעה השחורה הזאת. בכל מקום שעצרנו בו – באר־שבע, נתיבות, מצפה רמון – הייתה אזעקה. אבל השבוע חווינו את הפעם הראשונה שלנו בממ"ד כהורים של ארייה. ביום שני בבוקר אוראל אמרה 'ניר, אני חייבת לנקות קצת את הראש, בוא ניסע לאילת' ועניתי לה 'ממי, לא נוסעים על כל רקטה. בואי ננשום, נחכה יום־יומיים, נראה מה קורה. אם המצב יחמיר וחמאס ייכנסו לתמונה, זו תהיה אופרה אחרת ואז נשקול. אני לא אסע עם תינוקת מתחת לאזעקות, שעלולות לתפוס אותנו בדרך'".

אתה לא פוחד?

"הפחד עזב אותי בשבת שבה אלה נפטרה. הרגשתי שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. תקופות הלחימה ביגרו אותי מאוד. הן חישלו אותי כאילו שעשיתי צבא כמו כולם. עד היום, בכל מקום שאליו אני מגיע, דבר ראשון אני בודק אם יש מרחב מוגן. השבוע יצאתי לפגישה עם איילת שקד, שהגיעה לביקור בית בעיר, ואחריה, כיוון שהתעכבתי, הגעתי לחמ"ל שלנו במרכז ההפעלה, באיחור קל. שתי דקות לפני שנכנסתי למגרש החנייה נפלה בו רקטה. תקראי לזה נס, תקראי לזה השגחה אלוהית. בשדרות רואים נסים גלויים. זה מזלנו. הפוליטיקאים הוכיחו לנו ב־15 השנים האחרונות שזה מצב ללא פתרון".

הקריירה שלך כזמר הייתה אולי מתפתחת יותר אם היית גר במרכז?

"אולי, אבל אני לא מסוגל לגור בתל־אביב. האנשים בסדר, אבל אני סובל מההמוניות. כשישבתי עם התינוקת בממ"ד שרתי לה שיר שהמצאתי". והוא מכחכח בגרונו ומזמר: "ארייה של אבא, ארייה של אמא, ארייה את כל כולי, את כל עולמי'. נחמד, לא?"