ביום ראשון שעבר נרשמה כאן התרוממות רוח לאומית מביצועי צה"ל במבצע "עלות השחר": הפגיעה המדויקת של חיל האוויר בבכירי הג'יהאד האיסלאמי, 96 אחוזי הצלחה של "כיפת ברזל" במאות יירוטי רקטות ואפס אזרחים וחיילים הרוגים. שבוע אחר כך ואנחנו ניצבים עם 19 הרוגים בתאונות בדרכים בשבוע אחד, בלי אף רקטה מעזה. זו האמת:
הג'יהאד שהורג אותנו נמצא פה, בכבישים.
כמו שחווה כאן כל משתמש בדרך, אנחנו לא מתפלאים מכך שיש הרוגים בתאונות דרכים. להפך - כל נהג, רוכב, או הולך רגל שחוזר בכל פעם הביתה עם שלל אירועי כמעט ונפגע, לא מבין איך ייתכן שיש כל כך מעט הרוגים.
חוסר הסבלנות לאחר, הכוחניות והאלימות, חוסר המקצועיות וחוסר המשילות שאנחנו מקטרים עליהם בכל שיחת סלון, הורגים בנו ברגע שאנחנו יוצאים מהבית.
בכביש אין "כיפת ברזל", והחמקנים היחידים הם אותם נהגים ורוכבים שחותכים ועוקפים את רוב הנהגים שרק רצו להגיע הביתה בשלום, ואיש לא עוצר אותם ולא דורש מהם דין וחשבון.
אין נהג שלא חושב כמה פעמים בכל נסיעה "אבל איפה המשטרה?" כשהוא נתקל בנהג משתולל. אבל אין משטרה. אגף התנועה במשטרה לא זוכה למשאבים שהוא צריך, ושהובטחו מזמן. ועדת שיינין המליצה עוד ב־2005 שבכבישי ישראל יהיו 450 ניידות ביום, ו־300 בלילה. לכמה קיבלה המשטרה מימון? 150 ליום, ורק אחרי לחץ בשנים האחרונות. וכשיש כזה מחסור, אין למשטרה יכולת להפעיל ניידות סמויות שיזהו נהגים ורוכבים מסוכנים, והיא מגיעה שוב ושוב לפתרונות הקלים שנראים טוב בסטטיסטיקה אבל לא מונעים תאונות, כמו שוטר שעומד באיזו קצה ירידה עם אקדח לייזר כדי לחלק עוד דוח מהירות.
בסוף זה הכל כסף, כפי שהורגש היטב בשתי תאונות קטלניות בשבוע שעבר במעורבות נהגי אוטובוסים, שבהן נהרגו ארבעה בני אדם.
ההחלטה של המדינה לחסוך לא רק באכיפה, אלא גם על חשבון הנהגים והנוסעים, מביאה לכך שנהגי האוטובוס בארץ עייפים, מותשים, ומסוכנים יותר לעצמם ולציבור.
ביום רביעי נהרג בירושלים הולך רגל כבן 70 מפגיעת אוטובוס. למחרת בערב נהרגו אישה בהיריון ושתי בנותיה לאחר שנפגעו מאוטובוס שהידרדר ברחוב שמגר בבירה.
החוק בישראל מתיר לנהג אוטובוס לעבוד במשמרת של 12 שעות, מתוכן שעה וחצי של הפסקה, שהם לא תמיד מקבלים בגלל עומסי התנועה.
באירופה מותר לנהגים לנהוג נטו תשע שעות, כאשר יומיים בשבוע מותר להם לנהוג עשר שעות. לפני נהיגה הם חייבים לנוח 11 שעות. בישראל? רק שבע.
רגע אפרים קישוני: כבר 20 שנה מבטיחים במשרד התחבורה להתקין באוטובוסים ובמשאיות "קופסה שחורה" מתקדמת, טכוגרף דיגיטלי בשמה המקצועי, שתאפשר מעקב מדויק אחרי שעות הנהיגה ומהירות הנסיעה של הנהגים המקצועיים, במקום דיסקיות הקרטון בטכוגרף האנלוגי המשמש כיום.
ועדה אחרי ועדה המליצו על המעבר, שרי התחבורה אישרו, והכנסת אפילו אישרה שינוי בתקנות התעבורה כדי לאפשר את השינוי. רק שבאחרונה נתקע המהלך, כי הטכוגרף הדיגיטלי מותאם לשעות הנהיגה באירופה, ובארץ לא מצליחים לתרגם אותו למגבלות הישראליות. 20 שנה ואף אחד לא חשב על הבעיה.
***
על התאמת המגבלות בארץ אף אחד לא מדבר: גם ככה חסרים לענף 5,000 נהגים. קיצור שעות הנהיגה יחייב תוספת נהגים שאין, ופיצוי לקיימים כדי שלא לפגוע במשכורת שלהם, שבאוצר ובמשרד התחבורה לא נלהבים לשלם. גם ככה הם אילתרו השנה פתרון זמני כדי להעלות את שכר הבסיס בענף ל־50 שקל. פחות ממה שמקבל שליח בוולט.
התפעלתם מביצועי חיל האוויר בעזה? הפער בין המערכת הביטחוניות לאזרחית הוא בלתי נתפס. טייסי החמקנים של חיל האוויר למשל כבר מבצעים 50 אחוז מטיסות האימונים שלהם בסימולטורים. באירופה מותר לבצע 20 אחוז משעות ההכשרה של נהגי אוטובוס בסימולטורים, ולתרגל כך אירועי חירום שאי־אפשר לתרגל ברחוב. בישראל הפעילה אגד סימולטור כזה בירושלים במשך שנה על חשבונה, שנחנך ברוב הדר בידי שר התחבורה דאז, ישראל כץ. אבל אחרי שנה, שהמשרד לא הראה שהוא עומד לאמץ את התקנות האירופיות, סגרה אגד את המתקן. בעבר פעל באשדוד מגרש החלקה לאימון נהגים במצבי חירום, כמו החלקה או בלימה בכביש רטוב. הוא נסגר לפני עשור, ומשרד התחבורה לא טרח לייצר לו תחליף.
***
בתחילת השנה ניסתה שרת התחבורה, מרב מיכאלי, להוביל מהלך בתחום: אבי נאור, יו"ר ומייסד עמותת אור ירוק, ואב שכול בעצמו שבנו, רן ז"ל, נהרג בתאונת דרכים, מונה ליו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. איש עסקים, שכבר שנים עוסק בתחום, לא דמות פוליטית. לקח עוד חצי שנה למנות לרלב"ד מנכ"ל חדש, ד"ר ארז קיטה, מנכ"ל אור ירוק לשעבר, ואיש מקצוע בתחום.
לפני שבועיים, בתגובה לביקורת הציבורית אחרי גל התאונות הקודם, מיהרה מיכאלי לזמן עיתונאים ולהציג "תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים". אבל התוכנית לא באמת הוצגה, רק ראשי פרקים ועקרונות, כי תוכנה עדיין לא סוכם עם שלל גופי הממשלה המעורבים, ובעיקר לא קיבל מימון. זה תוכנן להתבצע בתקציב המדינה של 2023, שנדרס כאשר הח"כים לקחו אותנו לעוד מערכת בחירות מיותרת.
כמו החינוך והבריאות, גם הבטיחות בדרכים משלמת את מחיר הפלונטר הפוליטי. בטיחות היא תחום שזקוק לתוכניות ארוכות טווח, מתוקצבות, ורציפות, לא משהו שיכול להתנהל לפי הגחמות של עידית סילמן וג'ידא רינאוי־זועבי.
זה לא יהיה הימור פרוע להעריך שגם במערכת הבחירות הנוכחית תאונות הדרכים לא יהיו "אישיו". לא נשמע מהפוליטיקאים הבטחות, תוכניות, ויכוחים והצהרות בתחום.
שוב ידברו על איראן ועל עזה, אולי קצת על יוקר המחיה, אבל לא על המחיר הזול של חיי אדם בכבישים.
וכאשר ככה מתנהלת המערכת כולה, זו כבר מזמן לא קומדיה של קישון, אלא טרגדיה. התאונות הקטלניות הבאות הן רק עניין של זמן.
