כפיים אחרונות למאסטרו

שנות השבעים התמלאו במנגינות ובשירים המופלאים של צביקה פיק. הוא היה זמר ויוצר יחיד במינו. נועז וממציאן. כל שיר היה מורכב מתבנית פופית מענגת לאוזניים וחודרת ללב. ועכשיו כשמת צביקה, מת שוב אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם. רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה. איזו מנגינה מהממת כתב לטקסט הנפלא של המשורר נתן יונתן. מנגינה מינורית, מאוד ישראלית, שכשאתה שר אותה היא שרה איתך ביחד.

בשירים אחרים שלו, שהתפרסמו מאוחר יותר, עלתה כבר תמונת רוק אנד רול, עדינה וגם כסחנית, כמו ב"לגור איתו" ששרה ריקי גל, או ב"דם חם" של שרי, ולעומתם "שיר הפרחה" של עופרה חזה, מהמיוחדים והמתריסים בשירה שלנו.

ראיתי אותו לראשונה במחזמר "שיער" בתפקיד קלוד. הוא היה שם מסתורי, מרתק, לא דומה לכולנו. כלומר, לא ניצול של להקה צבאית, אלא יוצא דופן, רזה ויפה תואר. איש מצחיק היה. עם החיוך הסרקסטי המעודן שלו, כאילו צחק אל ועל העולם, מין צורה מיוחדת ואופיינית רק לו לתקשורת בינו לבין אנשים. אמרו עליו שחש זר, שרצה להיות צבר כמונו, שהישראליות תידבק בו. זה לקח זמן עד שבסוף היא נדבקה.

ואז הדרך אל המסלול של השירה הישראלית נפתחה לו, והוא החל לשחרר שירים. ב-1973, כשהוא נבחר למלחין השנה, אילנית כזמרת השנה ואני כזמר השנה, זכינו לחבור שלושתנו ולשיר את "עכשיו אני יודע" שהלחין למילותיו של אהוד מנור. מטר תשעים ואחד של צחוקים ושמחת חיים השתחררו אז בינינו באולפן. הוא היה גאה והזכיר לי את זה לא פעם.

הייתה זו בתי שירי שכתבה בזמנו תסריט לסדרת מיני מחזמר בבימויו של איתן פוקס, לפי שיריו של צביקה. איך לקרוא לזה אבא? שאלה אותי ערב אחד. ואני הצעתי את השם "תמיד אותו חלום" (מרי לו). החלום של כולנו - שרצינו לשיר, להלחין, לכתוב ולהופיע, ולימים סוכם בשיר "לפעמים חלומות מתגשמים", שצביקה הלחין כמובן.

העצב נחת עלינו אתמול, עם הידיעה על מותו. זה מין רגע קורע לב וקודר למוזיקה הישראלית, שבו השמיים בוכים על האיש והפסנתר, השיער המפוזר על הכתפיים והמשקפיים הנצחיים שכונה המאסטרו. אז תעשו כפיים אחרונות לאיש שלנו שכתב את אין מדינה לאהבה, כי הייתה לו מדינה מלאת אהבה לשיריו. יהי זכרו ברוך.