סרט אילם

כוכבו של ברוס וויליס דרך לראשונה בחדר הישיבות של רשת ABC ב־1984. המנהלים הבכירים של הרשת התאספו כדי לדון ברצונו של גלן גורדון קרון, יוצר הסדרה "בלשים בלילה", ללהק את וויליס לתפקיד דיוויד אדיסון, הדמות הגברית הראשית בסדרה. וויליס היה אז ברמן לשעבר מניו־ג'רזי, שהתפקיד הבולט היחיד בעברו היה שחקן אורח בסדרה "מיאמי מחלק מוסר". המנהלים, מצידם, רצו להשיג כוכב מפורסם שישחק לצד סיביל שפרד, הדוגמנית שהפכה לשחקנית ומאז סוף שנות ה־60 הייתה פנים מוכּרות בהוליווד. זה היה הרגע שבו האישה היחידה בחדר, שהייתה חברת הנהלה, נעמדה על רגליה והודיעה שהיא מעדיפה את וויליס כי יש לו מראה של "חתיכת בן זונה מסוכן".

וויליס בתפקיד דיוויד אדיסון ב"בלשים בלילה" לצד סיביל שפרד

וויליס קיבל את התפקיד והביא איתו אנרגיה מחשמלת לדמות של אדיסון. הוא נדרש לשחק ערבוביה של סתירות. אדיסון היה סקסיסט מוצהר שעבד בשמחה עבור בוסית אישה, וכשצריך היה גם אמפתי ואבירי. הוא היה בחור מניו־ג'רזי (כמו וויליס), עם פשטות של רחוב אבל מיומנות למשחקי מילים ברמה של האחים מרקס; הוא זרק אזכורים למוזיקה קלאסית, תיאטרון, שירה ומיתולוגיה; פצח בביצועי א־קפלה לקלאסיקות נשמה משנות ה־60, וכשלא היה עסוק בחקירות העביר את הזמן בהתעסקות באמנות, בתרבות ובפופ. עם קול טנור מחוספס, גוף שרירי, קו שיער מעט נסוג, חיוך זומם ועיניים מלאות הבעה, וויליס הצליח לשכנע בתפקיד הגבר שחזות הג'וקר שלו היא רק להגנה עצמית. הוא היה רומנטיקן בנשמתו, מסוגל לכמיהה עזה ואפילו חסרת סיכוי, עד שהתסריטאים הואילו סוף־סוף להביא את דיוויד ומאדי (שפרד) האחד לזרועות השנייה בעונה השלישית, והרסו את המתח של "האם הם יהיו בסוף יחד", שהפך את הסדרה להצלחה גדולה כל כך.

לאחר שעבר מאנונימיות למעמד של כוכב טלוויזיה בתוך חודשים ספורים, וויליס החל לחפש את הנתיב לקריירה קולנועית. בסוף שנות ה־80 הוא המשיך לסחוט את הפרסונה של הדמות ההיפר־ורבלית והמתחכמת, כמו בסרט "הדסון הוק" ובעיבוד הכושל של בריאן דה פלמה ל"מדורת ההבלים", שם גילם את פיטר פלו, עיתונאי אלכוהוליסטי של צהובון; כך היה גם בדמות המאפיונר לשעבר ג'ימי טדסקי, שהפך לדייר פרברים תמים ב"ללכת על הכל" ובסרט ההמשך שלו. לא קשה לדמיין עולם שבו וויליס היה נמנע מתפקידי אקשן מאצ'ואיסטיים ובונה קריירה שלמה על טיפוס של צ'ארמר שומר סוד ומודע לעצמו עם לשון חלקלקה, שרק לעיתים רחוקות נדרש להכות מישהו, משום שהיה כל כך טוב בלדבר את עצמו החוצה מכל תסבוכת.

אבל עד לפרישתו ממשחק בחודש מרץ האחרון, בגלל אפזיה (הפרעה מוחית שפוגעת בדיבור ובקוגניציה), וויליס היה ידוע בעיקר בזכות תפקידים של גברים אלימים וממעטי דיבור, במסורת של קלינט איסטווד, צ'ארלס ברונסון ושני כוכבי העל של שנות ה־80 שמולם הוא הציע אז אלטרנטיבה: סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר. הטרנספורמציה שעבר הייתה מהדרמטיות שנרשמו בהיסטוריה של תרבות הפופ. ב־1998 הוא כבר לוהק לסרט הפעולה־מדע בדיוני “ארמגדון” של מייקל ביי, כאיש קידוחי נפט ציני, עצבני ושחצן. אט־אט נשרה ממנו דמותו של דיוויד אדיסון, ואת מקומה תפסה פרסונה שהציגה גבריות אמריקאית שכאילו נחתה היישר משנות ה־50.

בשנים האחרונות, גלגולו של וויליס למאצ'ו־על קפוּץ שפתיים בלט בעיקר בהפקות קצרות שהופצו ישירות לסטרימינג ושולמו לפי ימי משחק, ועם שורה ארוכה של הופעות אורח בולטות. על הסט של ההפקות הללו הוא לא הצליח לזכור שורות ונראה מבולבל לגבי היכן הוא נמצא. במקום לזהות את הירידה הברורה ביכולות המשחק שלו, בחרו חברי הצוות המקצועי של וויליס (המפיק רנדל אמט, שותפו להפקה סטיבן ג'יי אדס והשחקן אדם יול פוטר) לצמצם את זמן המסך שלו, לחתוך לו כמה שיותר מהשורות ואת אלה שנשארו - לדקלם לו באוזנייה, או להקריא לו רגע לפני הצילום, כדי שיוכל לחזור עליהן עם הפעלת המצלמה (עורך הדין שלו, מרטין סינגר, אמר ל”לוס־אנג'לס טיימס” בתגובה לטענות האלה: "מרשי המשיך לעבוד לאחר האבחון הרפואי שלו כי הוא רצה לעבוד והיה מסוגל לעשות זאת, בדיוק כמו רבים אחרים שאובחנו עם אפזיה ומסוגלים להמשיך לעבוד").

העובדה שההתפתחות של וויליס מזכר אלפא רומנטי וחלקלק לשון לבריון שתקן הקלה על הסתרת הניצול לכאורה, היא אירוניה עצובה שליוותה את דעיכתו בשלהי הקריירה. במובנים מסוימים, הדמות של הגיבור השתקן שליוותה אותו במשך רוב שנות הקריירה שלו הקשתה על הקהל שלו לזהות שהוא כבר לא לגמרי שם.

שש שנים לפני שג'ון מקליין של "מת לחיות" רץ יחף על שברי זכוכיות בבניין נקטומי פלאזה, סטאלון התניע עם "משחק הדמים" את הטרנד של סרטי פעולה שבהם הגיבור הוא צבא של איש אחד. רמבו היה כמו שילוב של טראוויס ביקל, גיבור הסרט “נהג מונית”, ו”המפלצת של פרנקנשטיין”: מכונת הרג שהייתה יציר כפייה של ממשלת ארצות־הברית, חייל שהושאר לבדו מול שוטרים סדיסטים שעינו אותו עד שאיבד את זה, והביא את המשמר הלאומי לפתוח במצוד אחריו במקביל לכך שהוא קופץ ממצוק, תופר לעצמו פצע פתוח בזרוע ללא הרדמה ומעלה עיר באש. בצפייה בסרט, במבט לאחור של 40 שנה, אפשר לראות את קלישאות הגבריות של שנות ה־70 מפנות את מקומן לגרסת הגבריות של שנות ה־80: פחות שיער גוף; יותר שרירים; לעג ובוז לגברים שאינם גבריים מספיק ולכל מי שמתעקש שהדברים ייעשו בצורה ראויה או לפי הכללים; וגם פחות שיחות עם נשים ועל נשים.

ההנחה הייתה שפרויקטים כאלה זקוקים לסוג מסוים של שחקן ראשי: לרוב, זכר סודק גולגולות ומשסף גרונות, שנראה כאילו הוא מבלה ארבע שעות ביום בחדר הכושר, לועג לכל מי שמצפה שישחק לפי הכללים ומנפיק שורות נדושות לפני ואחרי כל פעם שהוא הורג מישהו. הפורמט הזה כל כך הצליח, עד שגם שחקנים שלא בהכרח התאימו לפרופיל אימצו אותו. איסטווד, שהיה אז עמוק בשנות ה־50 לחייו וחלוץ של סרטים מהסוג הזה, הוסיף לעצמו מסת שריר כה גדולה לסרטים "המקצוע: לוחם", "עיר לוהטת", "הטירון" ועוד שני סרטי "הארי המלוכלך", עד שהחל להופיע על שערי מגזינים של כושר, כמו מתחריו הצעירים יותר. ב"גשם שחור" של 1989, מייקל דאגלס, שהפך לכוכב קולנוע בזכות תפקידים של יאפי נכלולי, כיכב כשוטר ניו־יורקי בסגנון סטאלון שמלווה עציר שהוא איש היאקוזה ליפן.

ב־1987, "מת לחיות" אמור היה להיות סרט נוסף בסגנון הזה, שהוצג למנהלי האולפנים כ"רמבו בבניין משרדים"; ההנחה הייתה שלפרויקט יש פוטנציאל מסחרי כה גבוה בזכות הרעיון המוצלח, עד שהמפיקים החליטו להתחיל בהפקה עוד לפני ליהוק התפקיד הראשי. הם הציעו את התפקיד של ג'ון מקליין לסטאלון, לשוורצנגר ולמל גיבסון - וכל השלושה דחו אותו. גם קורט ראסל, ברט ריינולדס, קלינט איסטווד והריסון פורד נשקלו. הבחירה בסופו של דבר בוויליס – שנשכר תמורת שכר חסר תקדים אז, של חמישה מיליון דולר, רק כדי לנעול את השם - הייתה שנויה במחלוקת ובחוגים מסוימים אף העלתה גיחוך. הציבור הכיר אותו עד אז רק בתור גיבור דברן של קומדיות רומנטיות, וכבעל שאיפות שירה של מוזיקת נשמה בעקבות אלבום רית'ם אנד בלוז שהוציא. הסרט, שהקרנת הבכורה שלו נעשתה לפני עונת הסיום של “בלשים בלילה”, שלפה אותו מהטלוויזיה ובישרה על סופה של הסדרה.

וויליס התגלה כליהוק המושלם לתפקיד ממגוון סיבות, ובתוכן הקסם המאצ'ואיסטי האנושי שהפגין (בניגוד חד לגיבורים ללא חת שהציגו סטאלון ושוורצנגר), והאמינות שלו כפותר בעיות מהיר מחשבה. יוצרי הסרט עיצבו את מקליין כתשובה האמריקאית לג'יימס בונד: איש הצווארון הכחול של עידן רייגן, שעדיין עורג לאשתו־פרודתו הולי (בוני בדליה), וכורת בריתות עם העובדים השקופים והשוליים תוך שהוא לועג לפקידים בירוקרטיים, למנהלים זחוחים, ואפילו לנבל הסרט, טרוריסט גרמני מתנשא שמצטט את אלכסנדר הגדול וקונה את החליפות שלו אצל ג'ון פיליפס בלונדון. הבמאי ג'ון מקטירנן הקפיד שהפוזה והמחוות הרמבואיות יהיו מינימליות. החל מצלקת הניתוח בכתף (צלקת אמיתית של וויליס) הנחשפת עם הגופייה, ועד לאופן שבו מקליין בוכה בטלפון עם חברו החדש, סמל המשטרה אל פאוול (רג'ינלד ולג'ונסון), כשהוא מבקש ממנו לומר להולי שהיא הייתה "הדבר הכי טוב שקרה לבטלן כמוני". מקליין הוא גבר, לא סופרמן. שחצן במידה, וויליס הדגיש את הפגיעות של הדמות באופן שסתר את נורמות קולנוע הפעולה של שנות ה־80. מקליין של וויליס היה גיבור גברי חדש.

וויליס בתפקיד ג'ון מקליין ב"מת לחיות"

אבל עם הזמן, וויליס החל להתרחק מגיבור הפעולה המהורהר והנגיש שגילם ב"מת לחיות" ופנה לעבר תפקידים שהחזירו את המאצ'ו של פעם. סרטי ההמשך של "מת לחיות" כבר היו הרבה יותר אופייניים לשוברי הקופות של התקופה, שהיו סרטי אקשן עם סיווג הגבלת צפייה והדגישו את הציניות החמוצה והכישורים הקטלניים של מקליין, במקום את האנושיות שלו. קשה היה לדעת אם וויליס ניסה להתרחק עוד יותר מימי "בלשים בלילה", אם התפקידים שבהם הוא נדרש להרוג בפנים קפואות מימשו אצלו צורך כלשהו כשחקן, או אם הוא פשוט עשה את הדבר שהוא ידע שיביא קהל.

יציאת "ספרות זולה" הייתה צומת דרכים: זה היה אחד מהלהיטים הקולנועיים הגדולים והבלתי צפויים של שנות ה־90, שהשפיע על ז'אנר סרטי הפשע כמו ש"מת לחיות" השפיע בשעתו על סרטי הפעולה. כמו כל הסרטים של קוונטין טרנטינו, גם הסרט הזה סבב סביב נרקיסיסטים גרנדיוזיים, שמלהגים, מקניטים ופוצחים במונולוגים. וויליס של "בלשים בלילה" היה יכול להבריק בתפקידים כאלה (קל לדמיין אותו כמתנקש המתפלסף וינסנט וגה), אבל טרנטינו בחר ללהק אותו דווקא לתפקיד שנוגד את הטייפקאסט שלו – והתוצאה הייתה מעל ומעבר. מבין כל הדמויות של ספרות זולה, בוץ' קולידג' הוא הדמות האינטנסיבית ביותר בשקט שלה. הוא היה פטפטן, רגיש ופגיע כשהיה עם חברתו הצרפתייה, פביאן (מריה דה מדיירוס), או מבוהל כשחיפש את שעון הזהב של אביו, אבל בכל סצנה אחרת הוא היה איש פעולה כמעט אילם, שמסתובב בלוס־אנג'לס ומנטרל יריבים עם חרב סמוראי ועוזי.

ויליס בתפקיד בוץ' קולידג' ב"ספרות זולה"

שנה לאחר מכן וויליס כיכב בפנטזיית המסע בזמן של טרי גיליאם "12 קופים", שם המשיך את אותו סגנון של חוזק שקט. הדמות שלו, ג'יימס קול, נפטרת מאויבים כלאחר יד באגרוף או בכל כלי נשק שהוא יכול לשים עליו יד - אבל קול גם רגיש, רדוף וילדותי. ברגעי השיא שלו בסרט הוא מקשיב לשיר Blueberry Hill של פאטס דומינו וצועק, "אני אוהב את המוזיקה של המאה ה־20!" כשהוא מוציא את הראש מהחלון של מכונית נוסעת וצוחק משמחה.

לאחר שתי ההצלחות הרצופות, "ספרות זולה" ו־"12 קופים", כבר אפשר היה לראות כיצד פרסונת המסך של וויליס משתנה. בעשור שלאחר מכן הוא יחליף את דמויות הגברים חובבי המילים בגברים שבקושי מדברים. הבמאי נייט שימלאן סידר לו עוד שני טיפוסים שקטים. בסרט "החוש השישי" מ־1998, וויליס גילם את ד"ר מלקולם קרואו, פסיכיאטר המטפל בילד בשם קול סייר (היילי ג'ואל אוסמנט), שמספר לו שהוא יכול לראות אנשים מתים. קרואו מקשיב לו ברוב קשב ושואל הרבה שאלות, אבל כשחושבים על הסרט, מה שזוכרים זה בעיקר את השתיקות של וויליס. כמו ב"ספרות זולה", גם כאן כמה מהסצנות הבלתי נשכחות נשענות על תקריבים שלו, מהורהר. "החוש השישי" הפך לאחד הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים, וכמו "מת לחיות" ו"ספרות זולה" לפניו, יצר גל של סרטי אימה דומים, שנבנו על טוויסט בעלילה המשנה לצופה את כל תפיסת הסיפור לאחור.

וויליס בתפקיד ד"ר מלקולם קרואו ב"החוש השישי"

"אין ספק שמר וויליס לא מעוניין לבזבז את הכישרון שלו רק על סרטי פעולה, ומחפש להתרחב לתפקידים שמחוץ לטווח הרגיל שלו", כתב אז מי שהיה אז מבקר הקולנוע של ”הניו יורק טיימס”, אלביס מיטשל. "אינסטינקט כזה מראה את הנטייה של מר וויליס ללכת על הימורים בלתי צפויים – וברוב המקרים הוא שולף קלף מנצח". הוא שלף עוד קלף כזה בסרט הנוסף של שימלאן משנת 2000, מותחן הקומיקס האפל "בלתי שביר", כשגילם את המאבטח הכמעט־אילם דיוויד דאן, ששורד תאונת רכבת ובסופו של דבר מבין שזה בגלל שהוא גיבור־על (הוא ישחזר את התפקיד בשני סרטים נוספים, "ספליט" ו"מיסטר גלאס").

נכון לסוף שנות ה־90, וויליס כבר יבסס את עצמו כשחקן ורסטילי שיודע לגלם הן בריונים עצבניים והן נשמות רגישות, אבל דמויות הרוצחים והקשוחים היו אלה שהשאירו אותו בראש רשימת הכוכבים. הוא שיחק דמות מחוספסת ומרושעת ברימייק של וולטר היל לסרט היפני "יוג'ימבו"; ב"הגבר שנשאר אחרון", ולאחר מכן ב"קוד פרוץ"; ב"התן" (בתפקיד הנבל, לשם שינוי), וב"ארמגדון" בתפקיד הארי סטמפר. יש שיאמרו שהקריירה של וויליס השתנתה לחלוטין אחרי "ספרות זולה", ויש שיאמרו שהיא מעולם לא התאוששה מההצלחה ההיא. הוא בנה לעצמו כלוב זהב שהתקשה לצאת ממנו. בהופעות שבהן חרג מהטייפקאסט, לרוב בסרטי אינדי, ניתן היה להבין שהוא לא מעוניין להיות מוגדר רק על ידי גיבורים זועמים או רוצחים יותר שהיה רוצה לשחק רק את המתחכמים של ימי "בלשים בלילה". אבל בכל פעם שגילם תפקידי אופי, כמו ב"ארוחת בוקר של אלופים", "המצור", "בחירתו של הארט", "אלפא דוג", "אומת המזון המהיר" או "החוואי האסטרונאוט" - הוא לא כבש את המסך. וויליס היה עדין מדי בשביל לפרוץ לתוך הסצנה ולהשתלט עליה - משהו שבני גילו המוערכים יותר (החל בג'ק ניקולסון ורוברט דובאל ועד בילי בוב ת’ורנטון וג'ון מלקוביץ') עשו טוב ממנו. למרות כל כריזמת הטירוף שוויליס הפגין בתחילת הקריירה שלו, הוא לא היה מוכן (או לא היה מסוגל) למפגנים של משחק מוחצן. לטוב ולרע, הוא היה שחקן של ניואנסים.

הקריירה שלו כשחקן ראשי החלה לדעוך בעשור הראשון של שנות האלפיים, במקביל להיסחפות שלו לתפקידים הלא־תובעניים של הבחור הקשוח. מדי פעם צצו תפקידים שהצליחו לשלב בין וויליס המוקדם והמאוחר - הצ'ארמר השחצן והדברן עם הרוצח הקפוא. הבולט שבהם היה המתנקש בדימוס פרנק מוזס בקומדיות הפעולה "רד" ו"רד 2" בעשור השני של שנות האלפיים. אבל ככל שחלף הזמן, הקהל התרגל לראות אותו משחק את דמות הגיבור הקטלני, שהוא טיפוס גנרי של שוטר־איש צבא־שכיר חרב, ובהדרגה נשכח האני האחר שהיה מביא למסך. אפילו ב"לופר" של ריאן ג'ונסון וב"ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון, וויליס לוהק לתפקידי אופי שהיו סוג של גרסה עצובה לתפקידי המאצ'ו שלו בסרטי הפעולה של שנות ה־90. אף אחד לא חשב לתת ביטוי לגלגולי העבר האחרים שלו (או אולי היו הצעות לתפקידים כאלה שהוא סירב להן).

וויליס אימץ את הקריקטורה של עצמו כשהופיע בשניים משלושת סרטי "הבלתי נשכחים" של סטאלון, שהיו כמו מהדורת אקשן־הרפתקאות לחובבי אוספים: קבלו כל כוכב שאי פעם עשה סרט אקשן - באוסף אחד. ארנולד שוורצנגר! ז'אן קלוד ואן דאם! ווסלי סנייפס! ג'ייסון סטאת'אם! צ'אק נוריס! ג'ט לי! דולף לונדגרן! הסרטים היו מכונות כסף לאלילים המזדקנים.

השלב השלישי בקריירת המשחק של וויליס, והאחרון, למרבה הצער, היה רצוף כמעט כולו בדמויות קפוצות שפתיים של מתנקשים, גנגסטרים, חיילים ושאר דמויות סמכות במדים, כאשר צילם לא פחות מ־32 סרטים ששוחררו ישירות להפצה בסטרימינג (שלושה מתוכם עדיין לא יצאו). אלה סרטים בינוניים ומכמירי לב, שברובם וויליס בקושי נוכח, למרות שמחלקות השיווק דאגו ששמו ופרצופו יופיעו הכי גדול שאפשר על הפוסטרים הממוזערים בתפריט הסטרימינג, כדי שייראו כאילו הם סרטי ברוס וויליס, כשבפועל הם סרטים שמציגים פה ושם שאריות מברוס וויליס.

כמה חבל. הוא היה מסוג הכוכבים שאמור ליהנות מרנסנס בקריירה, לאחר שהתמקם היטב בתפקידים של דמויות נטולות יהירות. הוא כבר התבסס היטב בתקופה הזו בחייו של שחקן, שבה הוא בקושי יכול להיכנס לחדר מבלי שימטירו עליו פרסים. לא קשה לדמיין את וויליס מקבל אוסקר על מפעל חיים.

היה לו את כל מה שצריך - אבל הוא איבד את זה, ואולי לעולם לא נדע איך ומתי זה קרה - או איזה חלק מהאובדן היה תוצאה מצטברת של בחירותיו של וויליס עצמו, ואיזה נבע מדחיפה של יועצים שטובתו לא ממש עמדה לנגד עיניהם. האם הסטנדרטים האמנותיים של וויליס החלו לרדת לפני שהחלה הדעיכה הקוגניטיבית שלו? או שמא הדעיכה החלה מזמן, מחוץ לעיני הציבור, וגרמה לו (או למטפלים בו) לומר כן רק לתפקידים שאינם תובעניים מדי לשחקן עם לקות? אם היה מנסה לשחק שוב דמות כמו דיוויד אדיסון או כמו ג'ימי טדסקי ב"ללכת על הכל", או אפילו כמו פיטר פלו ב"מדורת ההבלים", אולי היינו נחשפים מוקדם יותר למידע על מצבו הבריאותי, ואולי לאפשרות שהיה קורבן לניצול.

כמה סופרים יש לטרגדיה הזו? אפשר להניח שיצופו עוד סיפורים ואולי גם תביעה משפטית כלשהי. אבל הסיפור החשוב ביותר - זה של וויליס עצמו - כבר לא יהיה אמין בגלל מצבו הבריאותי. ובגלל מצבו הבריאותי, הוא כנראה לא יחווה אף פעם רגע כמו הרגעים שהיו לגיבורים שלו בכל כך הרבה מסרטיו, רגעים שבהם הגיבור מצליח לחבר את כל חלקי הפאזל לתמונה אחת ברורה או חווה תובנה מזככת על מצבו. רגע כמו זה שבו ד"ר מלקולם קרואו ב"החוש השישי" צופה בטבעת הנישואים שלו מתגלגלת על הרצפה.