איראן היא שתחליט אם יהיה הסכם מחודש בינה לבין המעצמות בעניין הגרעין. רוב הסעיפים השונים, שלפי הדיווחים שנויים עדיין במחלוקת, אינם נוגעים לסוגיות הליבה - כמות חומר מועשר, יכולות להעשרה, פיקוח עתידי - ונדמה שהדיון סביבם רק מסייע לאיראנים למשוך זמן ולקוות להישגים. בוושינגטון ובבירות אירופה הפור כבר נפל. אם וכאשר האייתוללה חמנאי יחליט, תהיה חתימה.

בעיניים ישראליות, ההסכם המתגבש, פחות טוב מזה שממנו יצאה ארה"ב של הנשיא טראמפ ב־2018, ופחות טוב ממה שהונח על השולחן בשלבים קודמים של המשא ומתן. עוד פחות טובה תהיה המציאות בשטח. האיראנים התקדמו מאוד בייצור צנטריפוגות, ומסוגלים להעשיר אורניום הרבה יותר מהר מבעבר.

למדיניות הישראלית בעשור האחרון חלק נכבד במצב עגום זה. זה החל בהתקפת המצח של נתניהו על ממשל אובמה, תוך התערבות גסה במים העכורים של הפוליטיקה האמריקאית. המשיך בדחיפה של ממשלת נתניהו את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, למרות שאיראן עמדה בתנאיו ולמרות שרוב העוסקים המקצועיים בתחום חשבו שמצב הסכמי טוב לנו יותר. ונמשך בהתנגדות האוטומטית של הממשלה הנוכחית לכל הסכם, התעקשות על סעיפים שאינם נוגעים לגרעין, רטוריקה מתלהמת על התקפה באיראן ופעולות המיוחסות לנו, שלא היה להן דבר עם תוכנית הגרעין. כל אלה אולי צברו נקודות מבית - מי רוצה להיראות חלש מול האויב מספר 1 - אבל הועילו מעט מאוד להרחקת איראן מפצצה.

צריך לומר: גם ההסכם הלא טוב, אם ייחתם, טוב יותר ממצב של אין הסכם. איראן כבר הוכיחה שאי־אפשר להכריע אותה בסנקציות, במתקפות חשאיות או באיומי התקפה צבאית. הסגה לאחור של היכולות שלה ופיקוח הדוק יותר על מעשיה יאריכו את טווח הביטחון שלנו, ואם תעמוד בהסכם - כפי שעשתה בהסכם הקודם עד שטראמפ יצא ממנו - עשוי טווח זה להתרחק עד סוף העשור לפחות.

אבל חשוב יותר להרחיק את המשטר האיראני מן ההחלטה להתחמש בנשק גרעיני. ההיסטוריה הוכיחה שמדינה שהחליטה להגיע לפצצה, ויהי מה, אכן הגיעה אליה (ואגב, מספר המדינות שעלולות להגיע למסקנה שרק גרעין מעניק הגנה אמיתית מפני התקפה צבאית עלול לעלות, כלקח ממה שאירע לאוקראינה). להחלטה שכזו יש השלכות אדירות, ולכן המשטר האיראני, קיצוני ככל שהוא, נמנע ממנה עד עכשיו. המדיניות הנוכחית של ישראל דווקא דוחפת אותו אליה. זה הזמן להרהר ברצינות על מדיניות אחרת.

נקודת המוצא של מדיניות זו היא שאיראן גרעינית היא סכנה מסדר גודל ייחודי, הן משום שנשק להשמדה המונית יהיה בידיו של אויב קנאי, והן משום שבכך ייפתח מרוץ חימוש גרעיני באזור כולו. כל צעד של ישראל, גם אל מול תחומי התנגשות אחרים בינינו לבין האיראנים, חייב להיבחן דרך הפריזמה של -האם הוא מקרב את איראן להחלטה הזו או מרחיק אותה ממנו.

ההנחה השנייה היא שלמעט "אופציית שמשון", מתקפה צבאית ישראלית שאותה יש להפעיל רק כש"החרב מונחת על הצוואר וכבר החלה לחתוך" כדבריו של ראש המוסד המנוח מאיר דגן, מניעה בכוח של פצצה מאיראן לא תיעשה על ידי ישראל לבדה. צריך להכין את האופציה הזו, אבל נפנוף בה לצרכים פנימיים ושגייה באשליות כמו "אנחנו נתקוף ואז העולם יצטרף", רק יקרבו את האיראנים להחלטה ולביצוע.

המשחק צריך להיות מורכב ומתוחכם בהרבה. איראן היא מדינת ענק. היא גובלת במדינה סונית גרעינית (פקיסטן) מצידה האחד, ובמעצמה אזורית בשליטת האחים המוסלמים (טורקיה) מצידה האחר. יש לה אינטרסים מורכבים מול המעצמות העולמיות והאזוריות, והיא מאיימת על מדינות באזור לא פחות ואולי יותר מאשר עלינו.

על ישראל לפעול בתיאום עם העולם בראשות ארה"ב ועם שותפות באזור, לייצר איזונים ובלמים מול האינטרסים האיראניים במקומות שונים, לעשות פעילות סיכול באיראן אך ורק בהקשר לתוכנית הגרעין, ולהיגמל מהאמונה העיוורת (או הרטוריקה הפוליטית) לפיה הפתרון האמיתי לכל בעיה הוא הכוח שלנו. אחרת, אנחנו עצמנו מקרבים את איראן לפצצה במקום להרחיק אותה ממנה.

הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי