אריה גולן הוא גם מהאסכולה הישנה וגם ג'נטלמן פולני. מה שאומר שלא נעים לו פעמיים כשהוא צריך להתעמת חזיתית עם ראש ממשלה כזה או אחר. גולן, איש שהאוזניים שלו שמעו הכל במונחי העיתונות הישראלית, בטח הרדיופונית, מצא את עצמו בחוסר נעימות מול ראשי ממשלה מבגין ועד לנתניהו. אבל שום דבר לא הכין אותו למפץ הגדול עם האחרון בשנה שעברה.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לשניים היו יחסי ידידות חמים בעבר. אבל מאז הראיון הנפיץ של נתניהו אצל גולן – ערב הבחירות האחרונות – נתניהו הלך על התנתקות חד־צדדית. "זה לא היה לי קל", נלפת גולן גם עכשיו כשהוא נזכר בראיון המדובר, שהוכתר אצל לא מעטים כמופת של ראיון, פוליטי ובכלל. "ביבי אמר לי, 'אריה, למה אתה משקר?' שזה בערך כמו להגיד: אתה מגעיל. ואז אמרתי לו, דווקא עליך אומרים שאתה משקר".
אאוץ'.
"ופה התחיל הקטע. אבל כמו שאומרים הילדים, הוא התחיל".
הרגשת שהראיון היה מוצלח?
"עימות כזה הוא לא נעים, אתה לא רוצה להגיע לזה. אבל כשהוא אמר לי, 'למה אתה משקר?' אמרתי טוב, אם כבר מדברים על שקרנים, אז יש לי גם משהו לשאול אותך בעניין הזה. ועדיין, אני לא אוהב ראיונות כאלה. בכל זאת, זה לראיין ראש ממשלה. אבל כמו הראיון שלי ושל רזי ברקאי עם מנחם בגין, כששאלנו אותו אם הוא לוקח תרופות פסיכיאטריות כי היו שמועות שיש לו 'אפס אנד דאונס', אותו דבר תקף גם לנתניהו. כעיתונאי אתה צריך לשאול הכל. מובן שבדרך נאותה ולא להתנפל או לצרוח, אבל לשאול הכל".
מה בגין ענה?
"הוא ענה שלא, והוא גם לא עשה מזה עניין. אז גם נתניהו יכול. אגב, גם עם ביבי בקדנציה הראשונה היה ראיון חגיגי לראש השנה. היו אז שמועות שקיימות עד היום שיש לו איזה הסכם סודי עם שרה נתניהו, משהו שאנחנו לא יודעים ולא מגלים. אמרתי שאני אשאל על כך למרות שזה אישי ולא נעים. והוא ענה שאין כזה הסכם, שהכל שטויות. אני לא חושב שזה נכון. פעם ביבי אהב להתראיין. בשנים האחרונות הוא הפסיק".
אתה יכול לשים אצבע על התקופה שבה היחסים הידרדרו?
"לא. לפני שנים היה דיון בכנס אגודת העיתונאים באילת. שאלו למה הוא לא מתראיין ואמרתי שהוא התייאש מהעיתונות הישראלית. הוא חושב שהוא לא מקבל יחס הוגן, שלא מעריכים אותו מספיק ולא מבינים כמה הוא גדול, אז הוא מחפש דרכים משלו להגיע לקהל. והוא מצא את הפתרון: הסרטונים. או שהוא הולך למקומות יותר נוחים. אבל לפני בחירות הוא עושה סבב אולפנים ואז הוא לא בורר והולך לכולם, גם לאלו שהוא חושב שהם נגדו ושהם יזיקו לו והוא ייצא רע מזה. הוא בכל זאת הולך, כי הוא רוצה להופיע בכל הערוצים ומול כמה שיותר קהל וזאת זכותו וחובתו כראש מפלגה גדולה. וכשהוא מרואיין צריך לשאול אותו קצת יותר, כי גם הוא מנצל אותנו באותו רגע לטובת הקמפיין שלו ולא צריך לאפשר לו את זה".
והנקודה שבה היחסים ביניכם הידרדרו?
"קשה לי למצוא את הנקודה המדויקת. קרה לנו מה שקרה לו עם כל העיתונות - הוא החליט שאני נגדו, שאני לא מעריך אותו. שזה לא נכון, דרך אגב. הוא היה ראש ממשלה בכלל לא רע".
הייתם מיודדים בעבר. שמעת ממנו אחרי הראיון האחרון?
"לא. לא שמעתי ממנו שום דבר".
כלום?
"כלום. אבד הקשר. חבל לי כי היו לנו יחסים די קרובים כשהוא היה באופוזיציה. זה לא שעשיתי לו אי פעם הנחות אבל היינו משוחחים. הייתי בברית המילה של יאיר. ועדיין, זה לא ששתינו קפה עם הנשים אחר הצהריים, אבל כן, בהחלט קשרי שיח. ביבי היה יכול להרים לי טלפון באמצע הלילה אחרי שביקרתי איזו אמירה שלו ו'אריה, מה אתה עושה לי?'"
לי זה נשמע כמו ידידות די אמיצה.
"אין ידידות אמיצה בין עיתונאי לפוליטיקאי. אבל היינו משוחחים. הוא גם הציע לי להיות דובר שלו כמה פעמים. בשנות ה־90".
לאור התחלופה בלשכה של נתניהו לך תדע לאן היית מגיע.
"יש מצב שהייתי נהיה עד מדינה (צוחק). אני לא מתחרט. טוב לי. אני אוהב את מה שאני עושה".
ומה לגבי ההאשמות הנוכחיות? אתה חושב שהוא ייצא מזה?
"עם ההתנהלות האישית שלו יש לי בעיה גדולה, אבל יש משפט ויכריעו במשפט. ומה שיוחלט אני אקבל בהכנעה. אישית חבל שבאיזשהו שלב הוא החליט שאני לא יורד לו טוב בגרון".
ומקצועית?
"זה מה יש".
× × ×
לפני הכל זה הקול המוכר הזה. בריטון סמכותי אבל חם עם אותה רי"ש מתגלגלת וטיפה גלותית ("מפולניה") שנכנס מזמן לפסקול של הישראליות. "קולה של אמא" בגרסה הגברית. זה קול שישמע לכם מוכר גם אם לא השכמתם להאזין ל"הבוקר הזה" בכאן רשת ב', פשוט מכיוון שהוא נצרב בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז סוף שנות ה־60.
כאחד מאנשי התקשורת הוותיקים ורבי הזכויות בישראל, גולן היה שם בלא מעט צמתים היסטוריים. הוא הקול שפילח את דממת יום הכיפורים ב־73' והודיע על מלחמה. אופן ההגשה שלו והקורסים שהעביר בגלי צה"ל הטביעו את חותמו על דורות של מגישים וקריינים. ניסיון לפצח את סוד הקסם של "הבוקר הזה", תוכנית ששומרת גם השנה על מעמדה כתוכנית האקטואליה המצליחה בישראל כבר 27 שנה, מעלה גם את הסברה שדווקא שמי שלא נכנע לטרנדים – הגשה בזוגות! טאלנטים! הגשה בזוגות! – מצליח לייצר סביבו חצי מיליון מאזינים קבועים בעידן שבו כלום לא קבוע.
אולי זו הסיבה שקשה להפריד את התוכנית מהאיש שמגיש אותה. גולן לא מנסה להיות טרנדי. לא מחניף לקהל. זו עיתונות עניינית, לא פעם שמרנית במובן החיובי של המילה, שחותרת לסיפור ולא מתפתה לרעשי הרקע. במובן מסוים, גולן הצליח לחדור לתת־המודע של הישראלי הממוצע, שעזבו אותו משטויות. גולן מנסח די דומה: "אני מנסה לשאול את השאלות שכל אדם ששומע אותי היה שואל אילו היה יושב במקומי מול המרואיין. אם הצלחתי לשאול את השאלות שאנשים היו רוצים לשאול, זה שווה. מי שעזרה לי במשך שנים זו אשתי, עליזה. היא המאזינה מספר אחת שלי וגם המבקרת. והיא לא עושה לי הנחות. היה ראיון לא טוב? היא תהיה יותר קשה מכל הביקורות שאמרו לי חברים שלפעמים לא נעים להם".
בזמן שבני דורו דוהרים על כספי הפנסיה, הוא ממשיך לעבוד. משכים לפנות בוקר בחדווה שתיראה משונה למתבוננים מהצד. ועדיין ישנם רגעים שגם הוא מסתכל סביבו על התקשורת הישראלית ומגלה שהארץ שינתה את פניה. "אני מהאולד סקול. משתדל להיות מאוזן. הוגן עם כל האנשים שאני משוחח איתם", הוא עונה לשאלה מה השתנה מאז שנכנס לראשונה לרדיו. היום זה מתחיל להיות פאסה כי חלק מאיתנו שהם עיתונאים פנטסטיים, מזוהים לגמרי פוליטית. אני עדיין נאבק ומשתדל בכל יום עבודה לעשות עבודה מאוזנת והוגנת. כשאני מראיין מישהו מהשמאל אני שואל אותו שאלות ימניות. כשאני מראיין מישהו מהימין אני שואל אותו שאלות שמאלניות. חלק מהמאזינים - רובם כנראה לא, כי יש לי מעל חצי מיליון מאזינים - מבינים מה אני עושה וגם אוהבים את זה. וזו מחמאה ענקית. אבל חלק מהאנשים לא מבינים את העניין הזה. לפעמים כשאני שואל שאלות ימניות, מישהו מהשמאל מגיב: 'מה קרה? התהפכת?' או כשאני שואל ימני שאלות שמאלניות, התגובה היא 'מה, אתה שמאלן?'"
כלומר זה עידן שבו עמדה ביקורתית או הטלת ספק הופכות להיות עמדה פוליטית.
"בדיוק. וזה לא העניין. העניין הוא להיות הוגן עם כל הצדדים. אני לא הסיפור. הסיפור זה המרואיין שלי. לכן אני אוהב רדיו, כי התוכן הוא הדבר הכי חשוב בו והעובדה שאני יכול להתרכז מאה אחוז בתוכן; בדברים שאומרים לי, בתשובות שנותנים לי. ופחות בלוק שלי ובאם העניבה שלי ישנה וכל שאר הדברים שחשובים בטלוויזיה, כמו איך זה ייראה ואיך אני נראה ואיך נראה האולפן. לי יותר חשוב התוכן. אני מאוד אוהב טלוויזיה, אבל אני לא רוצה או רואה את עצמי שם".
אגב, מה חשבת על העובדה שהקולגה שלך לשעבר מרשות השידור יעקב אחימאיר אמר שהראיון שלך עם נתניהו היה "מחוצף"?
"אחרי זה הוא כתב לי, 'בוא, שנינו אנשים מבוגרים, בוא נעביר דף'. אמרתי לו בסדר. אז העברנו דף לדף ריק. לא דיברנו מאז".
ועמית סגל שטען שעלבת וגידפת? מה הוא לא מבין?
"עמית הוא סקופר ענק, אבל הוא לא מבין עדיין שהוא לא מבקר טלוויזיה שעובד בערוץ מתחרה ובגוף חדשות מתחרה. אני לא הייתי כותב מה שהוא כתב בנסיבות האלה. באותו טור הוא גם מתח ביקורת על כאן 11. סליחה, עם כל הכבוד לך, אתה עושה עבודה נהדרת ואני בטוח שאתה משלם על זה מחיר, אבל תישאר בתחום שלך. תשאיר לעינב שיף לעשות ביקורת טלוויזיה".
ומה קורה כשאתה הופך להיות חלק מהסיפור? עיין ערך הזוגיות של ינון מגל ובן כספית, שבדיוק השבוע אחד מהם הודיע לשני שהוא משתין עליו.
"בן כספית הוא עיתונאי מצוין בעיניי. אני עוקב אחריו וקורא אותו שנים. ינון מגל היה מגיש מבט אחרי חיים יבין ברשות השידור זכרה לברכה. הם רבים כל הזמן. זה כבר הפך לקאלט. היום בדיוק ראיתי סרטון ששלחו לי שהם רבים וזורקים את האוזניות. אם הם היו באותו אולפן באותו היום הם בטח גם היו הולכים מכות".
זאת עיתונות?
"אני חושב שזו הצגה, זה לא נראה לי אמיתי. יש אנשים שאולי אוהבים את זה, אבל זה כבר נורא צפוי בעיניי. כלומר, אם הם לא יריבו - אז יהיה סיפור. וכל יום הם מעליבים אחד את השני, 'אתה קטן', 'אתה אפס', 'אתה לא שווה כלום'. אני לא מבית המדרש הזה. זו לא האסכולה שלי. האמת היא שאני אוהב לשדר לבד. אני באולפן וישפטו אותי כמו שאני, לא מעניין אותי להתווכח עם שותף או שותפה שיושבים לצידי".
ומה דעתך על תהליך הפוליטיזציה שעברה גלי צה"ל בשנים האחרונות, ששיאה יעקב ברדוגו?
"אני חושב שמגישים צריכים להיות עיתונאים מקצועיים; פרשנים או אורחים מזדמנים, כל אחד יכול להיות. אבל להיות קול של תחנה, רק עיתונאי מקצועי יכול להיות. כל היתר, שכל אחד יבין מה שהוא רוצה. זה מקצוע. כמו שאני לא יכול להיות שמאי מקרקעין, אז לא כל אחד יכול להופיע כקול של תחנה".
וראוי שאשת פוליטיקאי כמו גאולה אבן תגיש חדשות?
"אני חושב שגאולה אבן היא עיתונאית ואישיות בפני עצמה. יש פה בעיה נוראית; גאולה היא עיתונאית נהדרת והייתה עיתונאית הרבה שנים לפני הזוגיות עם גדעון סער. אז מצד אחד, אתה אומר שזה לא יכול להיות שהיא תפסיד את העבודה שלה בגלל בעלה. הרי היא עיתונאית. אני הדרכתי קד"צ שהיא הייתה בו וכבר אז היא בלטה, לפני שהתחילה לעבוד. מצד שני, זה קשה. כי אז יגידו, 'ומה אם שרה נתניהו הייתה מתחילה להגיש תוכנית. אז גם הייתם תומכים בזה?'"
שרה נתניהו לא עיתונאית.
"יש פה בעיה ואין לי פתרון טוב, כי היא אשתו של פוליטיקאי מאוד פעיל שגם מנסה להישאר בשלטון והמאבק הוא מאוד חריף. היא לקחה על עצמה כל מיני מגבלות כשהיא עבדה בתאגיד".
ומה לגבי עמית סגל שאחיו התמודד בפריימריז של הציונות הדתית?
"זה עניין אחר לגמרי, כי הוא הודיע שהוא לא יסקר את הציונות הדתית. גאולה, לעומת זאת, לא יכולה להגיד, 'אני לא אטפל במשרד המשפטים'".
אין מחשבות לפרוש? או פחד מלהיות לא רלוונטי?
"אני עושה את העבודה. מגיש יומן בוקר משש עד שמונה. יישפטו אותי לפי העבודה. אם היא טובה אז סבבה. אם לא טובה, חבל. אבל בינתיים נראה שזה עובד כי אני עושה את זה 27 שנה. אני מקווה שיהיה לי עדיין כוח ומוח. אני כבר לא איש צעיר. בינתיים אני בסדר".
× × ×
ידידותי להפליא. חובב קובה נלהב וסו־שף של אשתו בימי שישי. שולף מהיר של אנקדוטות משמיטות לסת. לדוגמה, איך הוא הפך לקול שמזוהה עם מלחמת יום כיפור. "בשבת בבוקר הלכתי לחברים עם עליזה. ואני צם! לא בגלל אלוהים, בגלל עליזה. מתוך סולידריות. דן כנר איכשהו הגיע לשם ולקח אותי לרדיו בעשר או 11 כבר. דבר ראשון ביקשתי שיכינו לי סנדוויץ' ומיד התחלתי לאכול. אולי זו אכילה רגשית, לא יודע. הבנו שהולך להיות משהו. בשלב הזה כל מה שאנחנו יודעים זה שיש חילופי אש בתעלה. בשעה שתיים בצהריים ביום הכיפורים הקדוש קראתי את הידיעה שאמרה כי צבאות מצרים וסוריה פתחו באש על כוחות צה"ל בגולן ובתעלת סואץ. כמובן מרוב התרגשות שכחנו להקליט".
ועשור לאחר מכן עברת אירוע ביטחוני בעצמך.
"בשנת 85', כשהייתי בשליחות בפריז, הייתה לי היתקלות עם מחבל כשירדתי לחניון תת־קרקעי. זה היה די מפחיד. פריז אז הייתה יעד של טרוריסטים פלסטינים. כמה חודשים לפני שהגעתי לשליחות, נרצח שם איש מוסד. היו שם אזהרות ביטחוניות".
ניטרלת אותו בכך ששלפת אקדח.
"אני לא רוצה לדבר על זה. ידענו איך להגן על עצמנו, היינו מאומנים. הוא איים עליי – עמד מולי עם איזשהו כלי נשק, ואני לא הייתי חייל קרבי אלא בגלי צה"ל - לא יכולתי אפילו לזהות את כלי הנשק. עשיתי מה שאמרו לי לעשות מולו, והוא ברח. ואני כולי רועד. אמרתי לאשתי, 'אל תיבהלי אבל אני עולה הביתה עם 20 שוטרים, כי אני חייב מים. אל תיבהלי בבקשה'. אחר כך לקחו אותי לתחנת המשטרה, שאלו אותי כל מיני שאלות, הגיע הקב"ט של השגרירות שהוציא אותי ובזה נגמר העניין".
חייך חלפו מול עיניך?
"לא. אבל זה היה דבר באמת לא נעים. לא סיפרתי לאמי שהייתה אז בחיים. אבל לא עזר כלום כי כשמהדורת החדשות בארץ נפתחה בזה ששליח ישראל הותקף בפריז, כבר התחילה מהומת אלוהים".
הוא נולד בפולין ("פולניה") של אחרי מלחמת העולם השנייה. שני הוריו איבדו את כל משפחתם, אבל מצאו אחד את השני וניסו לכונן חיים חדשים. גולן, באותם ימים ליאון סקורניק, גילה כבר כילד נטיות עיתונאיות. "מה זה שואה הבנתי עוד בפולין. לגמרי במקרה או אולי לא, מצאתי בבית חוברת של משרד ההגנה הפולני על ההשמדה. וקראתי. וכך שמעתי פעם ראשונה על השואה ועל מחנות ההשמדה".
ואז אתה בא ואומר להורים שמצאת חוברת שכתוב בה כך וכך?
"לא. קראתי, הפנמתי, הבנתי והתחלתי לחיות עם הידיעה הזאת. והיום אני די שקוע בעניין. אני קורא ספרים, נוסע לפולין, אוהב את זה מאוד. אני תקוע בעסק הזה די חזק ותמיד אומר לעצמי שאם לא הייתי מגיע לרדיו הייתי חוקר שואה או משהו כזה".
מה הם סיפרו?
"אמא שלי סיפרה יותר אבא שלי פחות. הוא לא סיפר כלום על משפחתו הראשונה, אשתו ובתו הקטנה שהוא נתן למשפחה פולנית ולא מצא אותה אחרי המלחמה. הוא נתן להם כסף ואת כל מה שהיה לו, ואחרי שהיה במחבוא שלוש שנים ביער הוא הגיע לקחת את הילדה. התסריט שלו היה שלקחו את הכסף ובהזדמנות הראשונה נפטרו מהילדה. אני רק מדמיין את התמונה של ילדה קטנה שמשאירים אותה בבית שהיא לא מכירה. פתאום אתה מבין את הסצנה. זאת הטרגדיה היהודית. כמו שאבא שלי קפץ מהרכבת לטרבלינקה, ולאן ברח? בחזרה לגטו. היהודים היו במלכודת נוראית. אמא סיפרה יותר. היא הייתה בגטו ורשה והיה לה מראה טוב, עיניים ירוקות ושיער בהיר. את אמא שלה רצחו מול עיניה ואותה לקחו למחנה שייצר אמצעי לחימה לרייך".
במה אתה דור שני?
"תסתכלי בפריזר".
זה בקטנה. מה עוד?
"כל מיני דברים כאלה. אני קורא ושקוע". (אשתו, עליזה, צועקת: "הוא חרדתי!").
אתה חי בתחושה שהנאצים תכף יבואו? הסורים על הגדרות?
"אני מאוד דואג לבנות שלי שלא יקרה להן משהו רע. היום זה כבר נכדות ונכד. אני לא נותן להם אפילו לעלות על נדנדה, כי אני תמיד רואה את האסון המתקרב. זה כל הזמן איתי".
איך ההורים שלך היו איתך בעניין הזה?
"'תיזהר, תיזהר'. ולמרות זאת הם שלחו אותי לפנימייה רחוקה בגיל 14, בבויאר. הם שיחררו את החבל".
בשלב מסוים מתגלה שלאביו הייתה משפחה קודמת בפולין, שנספתה. כולל ילדה קטנה. "אבל לא ידענו אפילו מה שמה של הילדה ומה שמה של אשתו", הוא אומר.
זה לא קצת לגדול עם צללים מהעבר? זה נורא מזכיר את בשביס זינגר, האישה שחשבו שנספתה ואז מופיעה מחדש.
"שמחה גדולה בבית לא הייתה כי הם היו אנשים קשיי יום. לא היו רוחות רפאים בבית. ידענו רק שהייתה ילדה. כשאחי יצא לפנסיה הוא התחיל לחקור והגיע לתעודת הלידה שלה ולאישה הראשונה. יודעים הרבה יותר פרטים. לפחות יש לה שם: דבורה. אבי בנושא הזה לא דיבר כלום. אמא שלי סיפרה רק איך הוא התרוצץ כמו מטורף לחפש אותה. אני לא יודע למי מסר, באיזו עיר ולאיזו משפחה, או איך הייתה הפרידה מאשתו".
לא שאלתם אף פעם?
"לא. היה קשה מאוד לשאול. אימי הייתה שואלת והוא היה בוכה. אמרתי לה, 'תראי מה את עושה לו'. ובדיעבד הרבה דברים אנחנו יודעים בזכותה. אני היום הייתי עושה איתו ראיון עומק 20 שעות. אז לא עשיתי. הייתי קצת אידיוט כנראה".
אתם מגיעים בשנות ה־50 כשהארץ כולה בתפיסת כצאן לטבח. כשמסתכלים פה על ניצולים עקום, "מה עשיתם כדי לשרוד?". אני מניחה שרצית להתערות מהר מאוד.
"על זה אבי מאוד כעס, על תפיסת הצאן לטבח. החשבון שלו עם אלוהים התחיל בשואה. כי היהודים רצו לבית הכנסת שייתן להם מחסה, אבל משם גררו אותם לרכבת, הכל היה מלא דם. 'מה זה הלכו כצאן לטבח? מה יכולנו לעשות מול חיילים חמושים?' הוא אמר וכל כך כעס. מדובר באזרחים, אמהות, ילדים. ומי שכן ניסה לעשות מת על המקום".
זאת חלק מהסיבה שהם החליטו לא למול אותך?
"קראתי על איך היו מזהים יהודי בוורשה; לוקחים אותו לצד ומורידים מכנסיים. אם יש ברית מילה הוא יהודי וזה גזר דין מוות. אז אבא אמר, 'אני לא הולך לסמן את הבן שלי כמו שאנחנו היינו מסומנים'. כשעליתי לארץ רציתי להיות ישראלי כמו כולם וביקשתי מהוריי לעבור ברית מילה, כמו גם אחי. בגיל 11 זה כבר ניתוח. את זה זוכרים. בעיקר את המגבת עם הכלורופורם ששמו לי על הפנים".
הדברים שאנחנו עושים בשביל להתערות. מילה בגיל 11. והחלפת השם.
"אבא שלי מאוד כעס. והוא צדק. לי זה נראה מאוד טבעי. כשהייתי בבויאר היה עיתון של הפנימייה ושם חתמתי בשם עברי: אריה אוריון. אבל כשהגעתי לגל"צ נראה לי מאוד טבעי לעברת. כולם החליפו את השמות. אמרו, 'מחרתיים אתה מגיש ד"ש עם שיר פעם ראשונה, תמצא לך איזה שם, אריה סקורניק'. השם גולן מצא חן בעיניי. היום שואלים אותי אם זה בגלל שאני נגד נסיגה מהגולן, אבל זה היה עוד לפני מלחמת ששת הימים. בואי נגיד את האמת, היום לא הייתי מחליף את השם שלי בשום אופן. עשיתי פשע נגד אבא שלי. הוא נשא את השם סקורניק אחרי שכל משפחתו אבדה בשואה, ואני הולך דווקא וזורק אותו לפח? למזלי האחיין שלי ממשיך את השושלת. והכי גרוע זה כשאבא שלי שמע כשהגשתי את מצעד הפזמונים ולעורך קראו אבנר רוזנבלום, ואבא אמר 'אז רוזנבלום כן וסקורניק שם מכוער?' אז אני מאוד מצטער אבל כבר אין ממי לבקש סליחה. מה שכן, בכל התעודות שלי אני אריה גולן סקורניק".
זה היה חשבון פתוח ביניכם?
"לא יודע. הוא העיר לי ויותר לא דיברנו על זה. לא היו לנו שיחות נפש יותר מדי ארוכות. עשיתי טעויות כשהייתי בחור צעיר".
מה שמרגש זה איך נפרדת ממנו.
"כשאבי נפטר זה היה אחרי לילה שהייתי במרכז הליכוד. בבוקר הרימו טלפון ואמרו לי בוא מהר. הבנתי שאבא נפטר. נסעתי להרצליה, הוא שכב במיטה. פשוט נרדם ומת מיתת נשיקה. לא קם בבוקר. הלוואי על כולנו. ואני זוכר שלא האמנתי שהוא מת. ירדתי לגובה הבטן שלו לשמוע אם הוא נושם. אולי פיספסו משהו. לא, הוא מת. ואז הגיע אחד מחברה קדישא, אמר לי 'אתה יכול לעזור לי עם האלונקה?' באו שכנים דתיים ואמרו לי שזה לא מקובל. עניתי 'מה, זה בן אדם אחד'. אז נסעתי איתם לבית הלוויות. ואני זוכר ששמו אותו על השולחן ועשו לו טהרה ולא עזבתי אותו עד שהכניסו אותו למקרר. הכל שם ברזל כזה קר".
ולמה אתה חושב שעשית את זה?
"נראה לי שנפרדתי ממנו כמו שצריך. הייתי איתו עד הרגע האחרון שיכולתי להיות איתו. הפסדתי ממנו המון כשהלכתי לפנימייה בגיל 14. משם כבר לא חזרתי לבית ההורים ונוצרו פערים שאי־אפשר היה להשלים. ופה הייתי איתו עד הסוף. אמא שלי נפטרה אצלנו. גם ממנה נפרדתי בחדר המתים".
אולי עשית בשביל ההורים שלך משהו שהם לא יכלו לעשות בשביל הוריהם.
"אף אחד ממשפחתם המקורית לא שרדה. אפילו קבר אין. אז כן, זה עשה לי משהו".
