הסכם הגרעין בין המעצמות לבין איראן הוא כבר עובדה מוגמרת. טהרן אישרה אמש שהתקבלה תגובת ארצות־הברית לטיוטה שהוגשה במסגרת המו"מ. המאמצים של ישראל, בדקה ה־90, לא צפויים לשנות את תמונת המצב. אם הנשיא ג'ו ביידן והאייתוללה עלי ח’אמנאי מעוניינים לסגור דיל – שום דבר לא יעצור אותם, גם אם נושא אחד או שניים עדיין לא נפתרו.

זהו הסכם רע עבור ישראל. אפילו התומכים שלו בארץ מגדירים את הבחירה בין מצב רע לרע מאוד. ראש הממשלה יאיר לפיד כינס את הכתבים הזרים לתדרוך. שר הביטחון בני גנץ ימריא לארה”ב לפגישות, אבל הן לא יכללו את מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ומן הסתם גם לא את ביידן. נכון לעכשיו אפילו שיחת טלפון לא התקיימה בין הנשיא לבין לפיד, אף שבירושלים ניסו לתאם אחת כזו. לכן קשה שלא לשאול: אם בישראל ידעו שההסכם מתבשל כבר כמה שבועות, מדוע הבליץ התחיל כל כך מאוחר?

לזכותו של לפיד ייאמר שהוא עקבי בעמדתו נגד ההסכם. הנימוקים שהציג אתמול בתדרוך לכתבים הזרים היו ענייניים: "ישראל לא נגד כל הסכם, אלא נגד ההסכם הזה, מפני שזה הסכם רע. בעינינו ההסכם לא עומד בסטנדרטים שהנשיא ביידן קבע: למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית”.

לפיד גם דיבר על הסכנה הקיימת בכסף שיופשר לאיראנים, בהיקף של 100 מיליארד דולר בשנה, שעלול לזלוג לבעלי בריתם: חיזבאללה, המיליציות הפרו־איראניות בסוריה וגם האויבים המרים של הסעודים, הח'ותים בתימן. זו צרה גדולה שאסור להמעיט בה: איראן תהפוך למעצמה אזורית לגיטימית, שנמצאת רגע לפני השגת פצצה גרעינית. מכאן שמדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות עלולות לנטוש את הציר האמריקאי ולחבור לציר הרשע. רמזים לכך כבר ניתנו בתקופה האחרונה.

מלבד ההשלכות הביטחוניות והמדיניות, להסכם הגרעין יהיו משמעויות כלכליות מאתגרות מאוד, ודאי בתקופה של אינפלציה ושל ביקורת קשה על יוקר המחיה. ביום שאחרי ההסכם מערכת הביטחון תזדקק להון עתק בבניית האופציה הצבאית שהוזנחה בשנים האחרונות, וכן להשקעה ניכרת בפעולות חשאיות של המוסד, שיידרש להגביר את הקצב מול טהרן. במקביל, יצטרך צה”ל להתמודד עם שלוחותיה של איראן באזור, שיקבלו תמיכה גדולה של אמצעי לחימה כלכליים (באדיבות כספי הסנקציות המופשרים) ורוח גבית כללית כדי ליצור את טבעת החנק על ישראל. זאת התפתחות שמחייבת בניין כוח מתאים ורחב (הגנה, התקפה ומודיעין), שעלותו אדירה.

בניגוד למה שאולי מצופה (וגם למה שלעיתים מדווח), המערכת אינה תמימת דעים בעמדתה כלפי ההסכם. ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, סבור שהסכם הוא גרוע פחות ממצב שבו אין הסכם. גם ראש חטיבת המחקר, תא"ל עמית סער, דוגל בעמדה זו. הרמטכ"ל אביב כוכבי לא מקבל את עמדתם ואילו המתנגד האגרסיבי מכולם הוא ראש המוסד, דדי ברנע.

כאמור, גם לפיד חושב שההסכם רע, ואילו גנץ גם נמנה עם המתנגדים, אולם הוא לא אמר זאת בפומבי עד כה וגם נמנע מלעשות כן בביקוריו בארה"ב. הסיכויים שלו לשנות משהו במסע לארה"ב הוא קלוש. בכלליות יש לומר כי הקצנת העמדות של הפוליטיקאים היא פועל יוצא של הבחירות הקרובות. ראוי להזכיר כי גם ב־2015 בכירי אמ"ן סברו שהסכם הגרעין פחות גרוע ממה שתואר, וב־2018 הם חשבו שהפרישה של ממשל טראמפ ממנו רעה. אלא שאז הקצינים ספגו ביקורת וחששו להביע את דעתם. לא נכון להוקיע אותם כעת, ודעתם חייבת להישמע בקול גדול. הם סבורים שהמצב הקיים יהיה גרוע יותר, ובנוסף ההסכם יקנה זמן יקר לבניית תוכנית צבאית אמינה. ייתכן שהם צודקים, אבל את הזמן היקר גם האיראנים ינצלו, ולא רק לפעולות התקפיות אלא גם לבניית מערך הגנה מפני תקיפה ישראלית.

הזמן, מה לעשות, פועל לשני הצדדים. בשורה התחתונה, גם אם האופציה הצבאית תהיה מוכנה, היא לא תשמיד את התוכנית אלא במקרה הטוב תרחיק אותה לתקופה מוגבלת. השאלה אם מהלך כזה יהיה בכלל כדאי – תוסיף לרחף מעל מקבלי ההחלטות.