אומץ לב

ויקה (21) ורומן (26) דריפסקה היו בטוחים שפרק חדש ומשמח בחייהם עומד להיפתח.

"היינו צריכים לעשות עלייה ב־20 בפברואר. הכל היה מוכן: המזוודות, המסמכים, וכל רכושנו כבר נמכר. ואז קיבלנו את תוצאת בדיקת הקורונה של ויקה, והיא הייתה חיובית. ידענו שלא נוכל לעלות על הטיסה, אבל בנקודה הזו לא היינו מודאגים. חשבנו שלא נורא אם זה יקרה כמה ימים אחר כך. שום דבר לא יכול היה לנבא את האימה שצפויה לנו", מספר רומן.

אלא שימים ספורים אחר כך החלה ההתקפה על עיר מגוריהם, דניפרו. "הפיצוץ הראשון הגיע בחמש בבוקר", מספר רומן, "הייתי בטוח שהייתה תאונה במפעל הסמוך, אבל אז הגיע פיצוץ נוסף, ואז עוד אחד ועוד אחד. פתחתי את החלון, ראיתי הרבה עשן והבנתי שזו הפצצה".

החרדה הייתה עצומה מאחר שויקה הייתה באותה עת בחודש החמישי להריונה. "המשימה היחידה שלי הייתה להציל את התינוק שלי ואת אשתי, בעיקר לאור העבודה שאיבדנו היריון קודם", מספר רומן, "הבנתי שאנחנו חייבים לברוח, אבל כבר מכרתי את הרכב מפני שהיינו אמורים לעזוב לישראל. השגנו מכונית ישנה, בערך בגילי, שנסעה במהירות מקסימלית של 80 קמ"ש. התחלנו לנהוג בלי לדעת בדיוק לאן. ידענו רק שהכי טוב לנסוע מערבה".

במהלך המנוסה שוחח רומן עם אמו, שחיה בישראל, והיא ייעצה לו להגיע ללביב, שם ישנם דיפלומטים ישראלים, וליצור קשר עם הקרן לידידות, שמסייעת לפליטים יהודים להגיע לישראל. "נסענו לעבר הגבול דרך אזור פתוח", הוא מספר, "משני הצדדים האש בערה. שמענו וראינו פיצוצים. זה היה מאוד מפחיד. נסענו אינסוף שעות. פחדתי לעצור. היו צלבים לאורך הדרך, ופתאום ויקה אמרה לי שכתבו בקבוצת וואטסאפ שמישהו יצר אותם עבור הארטילריה הרוסית. הבנתי שאנחנו פשוט מטרות נעות. רציתי להסתובב, אבל אז הגענו לפקק נוראי. ידעתי שבכל דקה יכולים לירות ישירות עלינו, ירדתי מהכביש והתחלתי לנסוע דרך השדות".

אחרי זמן מה, כשהדלק כמעט אזל, הם הגיעו לכפר. "היה שם גסט האוס, אבל לא היו בו חדרים פנויים", מספר רומן, "החלטנו לישון במכונית, חניתי ליד הגסטהאוס, ובאמצע הלילה שמענו אזעקות. רצנו אל הבית והם הכניסו אותנו למרתף עם כל האורחים", הוא מספר.

בבוקר יצאו הגברים לקנות אוכל. "כשהיינו בדרך חזרה אשתי סימסה לי למהר, כי הייתה הודעה שלאזור כנראה יגיעו הרוסים. קפצנו לתוך המכונית והתחלנו לנסוע. לא חשבנו. לא הסתכלנו לצדדים. מהקרן לידידות התקשרו אלינו והיו בקשר איתנו כל הזמן. הם הסבירו לי שיוכלו להוציא את ויקה, אבל אני אצטרך להישאר כי יש גיוס של כל הגברים", מספר רומן.

בחודש מארס הצליחו אנשי הקרן להעלות את ויקה לישראל. זמן קצר לאחר מכן רומן התאחד איתה, והם השתקעו בדימונה. באוגוסט נולד הבן שלהם, לב, ואתמול הם ערכו את ברית המילה שלו. "כשאני מסתכל לאחור, קשה להאמין ששרדנו את המלחמה האיומה הזו, ועכשיו אנחנו חוגגים את ברית המילה של הילד שלנו, שהוא צבר", סיכם רומן.

המשפחה חיה בדירה קטנה, כמעט בלי רהיטים ומכשירים חשמליים. "את רוב הדברים שברשותנו מצאתי ברחוב ואני מתקן בעצמי", אומר רומן, "אבל אנחנו שמחים בכל דבר קטן, בכל דקה שאנחנו כאן, ובעובדה שאנחנו עדיין בחיים".