תחת אזהרה
מכתבי האזהרה מלמדים שהוועדה התייחסה לתפקידה ברצינות - באומץ לב, ביושר, בראש גדול, בלי לעגל פינות. אבל את מערכת היחסים בין הפוליטיקה החרדית למערכת המדינתית היא לא פיצחה. היא בחרה להתמקד בהיררכיה, באחריות המשפטית, לא באחריות הפוליטית
45 ישראלים נספו באסון במירון. הם נספו בידי אדם, לא בידי שמיים. כאשר מתרחש אסון כזה - החמור באסונות האזרחיים שידעה המדינה - ועדת החקירה היא הכלי היחיד. יש מדינות שבהן האחראים ממהרים להתפטר: הם מכפרים על מעשיהם במכתב רצוף אשמה ומאפשרים למדינה להעביר דף. ביפן הישנה היו אחראים ששמו קץ לחייהם בחראקירי. הציפיות של הישראלים מבכיריהם הרבה יותר מתונות. התפקיד הראשון של ועדות החקירה היה לתעל את הזעם הציבורי, לתת לו במה ואופק. הממשלות שמינו אותן קיוו שעד שיגיע תור ההמלצות הסערה הציבורית תחלוף. ממשלות שהסתבכו זקוקות לזמן: הנוהל בוועדות מספק אותו.
ההיסטוריה של ועדת החקירה לאסון במירון הייתה שונה. ראשית, הממשלה מינתה כאן ועדה לחקירת מעשיה של ממשלה קודמת, למעשה, לחקירת מעשיה של אופוזיציה שמבקשת לחזור לשלטון. בתולדות הוועדות זה אירוע חריג. הוא חושף את הוועדה לטענה שמסקנותיה מושפעות מהאינטרסים הפוליטיים של מי שמינה אותה.
שנית, הציבור החרדי התאבל מרה על הקורבנות, אבל לא היה ברור עד כמה הוא זועם. הפוליטיקאים החרדים הציעו לציבור שלהם כיוון חלופי: צידוק הדין. לא לחקור, להשלים. הזעם של המשפחות השכולות הודחק בהתחלה, בנימוקים דתיים ופוליטיים. הוא פרץ בכל עוזו בהמשך.
שלישית, האסון במירון היה נטוע עמוק בקרקע המורכבת של היחסים בין החצרות החרדיות למדינה. מצד אחד אוטונומיה חרדית שמתנהלת על פי חוקים משלה, אינטרסים משלה, תוך צפצוף רבתי על חוק ועל סדר; מצד שני ממשלה, כנסת, משטרה ומשרדי ממשלה, שמנפיקים ניירות, מקיימים דיונים, משמיעים אזהרות כנדרש על־פי הנוהל. בכל התמודדות בין שתי התרבויות האלה התרבות החרדית יצאה מנצחת. הממלכה, מראש הממשלה ומטה, צייתה לרצונם של החרדים. לא מתוך אונס - מתוך חולשת דעת.
מכתבי האזהרה מלמדים שהוועדה התייחסה לתפקידה ברצינות - באומץ לב, ביושר, בראש גדול, בלי לעגל פינות. אבל את מערכת היחסים בין הפוליטיקה החרדית למערכת המדינתית היא לא פיצחה. אולי תעשה את זה בהמשך, בדו"ח שלה. ואולי לא: הגישה המשפטית, הפורמלית, מקשה על ועדות חקירה לעשות זאת. היא בחרה להתמקד בהיררכיה, להתמקד באחריות המשפטית, לא באחריות הפוליטית. כך ניצל אריה דרעי ממכתב אזהרה, אבל השר יעקב אביטן מש"ס, עושה דברו, חטף מכתב.
מכתב האזהרה שהוועדה שיגרה לנתניהו מלמד על חולשתו הכרונית כמנהל, כאיש שעומד בראש מערכת. הוא קופץ מנושא לנושא, מסתער על מה שמעניין אותו ומתעלם ממה שלא נוח. תומכיו מודעים לחסרונותיו. הם לא מפריעים להם לתמוך בו ולהצביע עבורו. מה שאומרת עליו הוועדה יהיה לכל היותר טיעון שישמיעו יריביו באוזני הקהל שלהם. אשר לאוחנה, השר לביטחון פנים בליל האסון, אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה הוא יצטרך להתמודד עם הטענה שהוא איננו כשיר לכהן כשר. המפכ"ל, קובי שבתאי ימשיך בכהונתו כשצל המכתב מלווה אותו ומספק נשק ליריביו בצמרת המשטרה. מפקד המחוז הצפוני שמעון לביא היה היחיד שלקח אחריות והתפטר. כך נכון לנהוג. לביא היה קצין מצטיין, אבל האסון קרה במשמרת שלו.
ההילולה במירון היא אירוע שהתפתח, ממש כמו העלייה לאומן בחגים. החוגגים היו בהתחלה בעלי כיפות סרוגות, רובם מזרחיים. המזרחיים נדחקו הצידה והחרדים האשכנזים, בעיקר חסידים, מילאו את ההר. יש במגזר החרדי כסף, יש רכב, יש פנאי ורצון עז להתפרק: חגיגה נוסח אומן בלי לעבור בנתב"ג. הייתי בהילולה השנה: סדר היה; שמחה לא הייתה. לקחו לחוגגים את הדוחק, את הבלגן. עדיין לא נמצאה הדרך לספק לחוגגים גם בלגן וגם בטיחות. עדיין לא נמצאה הדרך להוציא למגזר שלם מכתב אזהרה.

