הבעיה הפלסטינית שלכם חזרה
הפיגוע הקשה אתמול בבקעת הירדן היה עוד אחד בשורה של אירועים אלימים ביהודה ושומרון בעת האחרונה. בחודשים האחרונים יש שם אירועי ירי כמעט יומיומיים, חלקם סביב מעצרים שמבצע צה"ל וחלקם בדרכים, כמו אתמול. בעידן אחר, לפני שהציבוריות שלנו שקעה במחזור בלתי נגמר של בחירות ובבוץ הטובעני של "ביבי/לא ביבי", זה היה מעורר דיון סוער אם אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה נוספת.
הדרג המקצועי בצה"ל ובשב"כ מזהיר כבר זמן רב שחבית הדלק בשטחים עלולה להתלקח בכל שעה. זו התוצאה של חברה מיואשת ומתוסכלת, מוצפת בנשק, ושל חולשתה של הרשות הפלסטינית. אלא שזה רק חלק קטן מהתמונה, כי גורמי המקצוע חוקרים רק את מה שבשפה הצבאית קוראים "הצד האדום", כלומר האויב. לו היה מותר להם להתבטא ביחס לצד הכחול, זה שלנו, הם היו ודאי מצביעים על האדישות של הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל.
אם יש דבר אחד שבו אין יותר ימין ושמאל, הוא התחושה שהבעיה הפלסטינית של ישראל לא מעניינת אף אחד. היא לא עולה בכלל במערכת הבחירות, ולא במקרה: בסקרי העומק של המפלגות, הנושא המדיני ממוקם עמוק בירכתיים. זה כבר לא משנה אם העובדה הזו נובעת מהמחשבה שאין פתרון או מחוסר האמונה שניתן להגיע אליו: לישראלים לא אכפת, והממשלה שלהם אפילו לא מעמידה פנים שלה כן.
כמו בנושא האיראני (או בכלכלה, או בחברה), "ממשלת השינוי" היא המשכן המובהק של ממשלות נתניהו. אין בעיה פלסטינית, אין מו"מ איתם אלא להיפך - גאווה גדולה ומוצהרת על כך שאפשר להתקדם ביחסים עם מדינות ערביות בלי אזכור של הפלסטינים ותוך דחיקתם לפינה.
במקום אלה יש חיזוק מכוון של חמאס כשליט בעזה כדי "ליצור בידול", כלומר לפרק את היישות הפלסטינית ולהחליש אותה, דבר המשדר לפלסטינים מסר שישראל מקשיבה רק למי שבוחר בדרך ההתנגדות, ומדבר איתה באמצעות הפיגוע והקסאם. יש דיבורים על "שלום כלכלי", כאילו רצונו הלאומי של עם ניתן לקניה בהטבות, והתייצבות מאחורי הנרטיב המופרך של "צמצום הסכסוך", עליו חתם כמצע אפילו שר הביטחון בני גנץ, היחיד שניהל איזשהו סוג של שיח עם הנהגת הרשות בשנה האחרונה. גם בנושא הזה, נתניהו באופוזיציה אבל דרכו ניצחה.
חזרתה של האינתיפאדה, שלובשת צורה אחרת בכל פעם, עלולה לשנות את המצב. אבל גם אם השליטה המודיעינית של שב"כ ו"כיסוח הדשא" המתמיד של צה"ל ישמרו את הבעירה בגבולות הגדה בלבד, שום דבר מן הבעיה לא ייפתר. עדיין יהיו בין הירדן לים שלושה מיליון איש שאנחנו שולטים בהם, עדיין צה"ל ומערכת המשפט והתודעה הישראלית והתדמית שלנו בעולם יבוססו בבוץ הממאיר של השליטה בעם אחר, שמאיים עלינו יותר מכל איום צבאי.
עם כל יום של עיסוק בטפל, אנחנו גולשים לאט במדרון לכיוון של מדינה דו־לאומית, שהיא סכנה גדולה לישראל כמו שאנחנו רוצים לחיות בה. אפשר להעמיד פנים שזה לא קורה, אבל הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, וגם אנחנו לא.
55 שנים מאז מלחמת ששת הימים, ששבוע לאחריה החליטה ממשלת ישראל שלא לספח את השטחים אלא לשמור אותם כפיקדון לשלום, עדיין לא הציג איש פתרון אחר מאשר היפרדות, שתביא להקמתה של מדינה פלסטינית. אין שום דבר טוב להגיד על התנהלותם של הפלסטינים בזמן הזה, אבל אנחנו צריכים לעסוק בעצמנו ובמה שטוב לנו.
ההתעלמות מקיומה של הבעיה, מתוך ייאוש או פחדנות פוליטית או אוזלת יד מנהיגותית, לא תעלים אותה. רוב הזמן זה רק ירעיל אותנו לאט; ומדי פעם, לצערנו אולי אפילו בזמן הקרוב, הבעיה שלא הולכת לשום מקום תתלקח בלהבה גדולה.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
