"חלאת המין האנושי", אמר אתמול שר האוצר אביגדור ליברמן על ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. חלאה (זוהמה, טינופת) הוא ביטוי קשה. חלאת המין האנושי, שלוש מילים שאם אינני טועה נבראו במוחו הסוער של הסופר יוסף חיים ברנר, הוא ביטוי עוד יותר קשה. מדובר לא רק בטינופת, אלא בטינופת שהמין האנושי לא ידע כמוה. ליברמן חושד בנתניהו שהוא עומד מאחורי פוסט נגדו שפורסם ברשת. כותב הפוסט, אחד יוסי כמיסה, טוען שלפני 20 שנה אמר ליברמן בנוכחותו שהיה משלם 100 אלף דולר למי שירצח את ראש אגף החקירות במשטרה.

לא היו דברים מעולם, אומר ליברמן. בדיקה ראשונית שנעשתה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה מחזקת, לכאורה, את גרסתו.

אפשר להבין מדוע ליברמן זועם. קשה יותר לקבל את תוכן התגובה שלו. קודם כל, משום שהראיות שקושרות את נתניהו לפרסום נסיבתיות: הן מבוססות על קרבת מועד הבחירות ועל העובדה שגם בעבר הפיצו תומכי נתניהו סיפורים שקריים על יריביו הפוליטיים. אין בינתיים ראיות שקושרות אותו ואותם ישירות לפרסום הזה. שנית, משום שהירידה של אנשי ציבור לקללות משיגה בדרך כלל ההיפך. יותר משהיא משפילה את היריב היא מביכה את המקלל.

נתניהו הגיב בדרכו, בשילוב של התקרבנות ותוקפנות, פסיב־אגרסיב. "אנחנו מקווים", הודיע הליכוד, "שליברמן לא הזמין רצח של נתניהו ב־100 אלף דולר". לשון אחר, אם אתה אומר עלי שאני טינופת אני אומר עליך שאתה רוצח. הביביסטים, האמיתיים או הבוטים, נענו מייד לקריאה והתייצבו מאחורי ההאשמות. כמיסה הוא הגיבור התורן שלהם. אני לא יודע אם נתניהו היה מעורב בסיפור הזה מראשיתו. מה שבטוח, הוא מעורב בו עכשיו, בדיעבד.

מדוע אני מתעכב על הסיפור הרע הזה? משום שמה שמתפרסם בנחלי הביוב הרעילים של הרשת החברתית לא נשאר ברשת החברתית. כמו באמריקה של טראמפ, גם בישראל של נתניהו יימצא תמיד גורם עיתונאי שיש לו אינטרס לנפח את הסיפור לממדים של פרשיה לאומית. המניעים מגוונים - רייטינג, אג'נדה פוליטית, כוח, אגו, חנופה, נקמה אישית, זדון לשמו. בתחום התקשורת מניעים באים בדרך כלל בזוגות - רייטינג וכוח, אג'נדה פוליטית ונקמה אישית, אגו וזדון. כשפוליטיקאי שאין לו קווים אדומים נתקל בתוכנית טלוויזיה שאין לה קווים אדומים זו התוצאה.

אחת הפרשיות שהסעירו את היקום הביביסטי במשך חודשים הייתה הטענה שהמדינה השקיעה סכום מפלצתי - 53 מיליון שקל - בהשבחת ביתו של ראש הממשלה הקודם, נפתלי בנט. בנט סירב לעבור עם משפחתו לירושלים, למתחם בלפור, וזאת הייתה התוצאה. ניסיתי ללמוד את העובדות כהווייתן. למדתי שנתניהו מנע במשך שנים תיקונים הכרחיים בבלפור: הוא העדיף להתלונן על המצב, לא לתקן אותו. כשנתניהו הואיל לצאת המתחם נסגר לשיפוצים. או אז נכנסו לעבודה כל החוליים של המנגנון הממשלתי: שביתה, סחבת, עצלות, בזבוז כספי ציבור, טמטום. בנט לא הבין למה הוא נכנס. אחר־כך בא לפיד, ישן לילה אחד בדירת מאבטחים מול המעון בבלפור והסיר את הפרשה מסדר היום.

למרות זאת, עד היום מקשקשים ברשתות על 53 מיליון שקל. כשמישהו מעיר שאלה אינן העובדות קופץ מיד מישהו אחר ומזכיר ששקרים נכתבו גם על נתניהו. שקר מצדיק שקר, מעשה נוכלות מצדיק מעשה נוכלות. כמו הגברת ההיא, מגיבורות הרשת, שטפלה על חבר כנסת דתי שהוא פדופיל. קמפיין שלם התנהל סביב הטענה הזאת. תוך זמן קצר הוא הפך מחשוד לאשם. יום אחד קראתי במאמר בשולי עיתון "הארץ" שהמאשימה הודתה שבדתה את הסיפור.

אין מנוס מלעשות קצת סדר. שום ניצב במשטרה לא נרצח. ליברמן לא הזמין רצח, גם לא לפי טענת כמיסה. השאלה אם אמר לפני 20 שנה משהו בנהמת ליבו גם היא דורשת הוכחה, אחרת איננה יותר מהרהורי לב. בנט לא גנב את כספי המדינה. נעשו משגים מביכים בפרשת המעונות שלו, אבל הם סיפור עיתונאי שולי שלא מצדיק את הרעש שקם סביבו. גנץ לא מכר את סודות המדינה לאיראנים דרך הטלפון שלו. אין פרשת המימד החמישי, רק כישלון עסקי של רמטכ"ל בדימוס שחיפש תעסוקה. וכן, נתניהו זכאי עד שתוכח אשמתו, אם תוכח, בבית המשפט. האינטרס הציבורי דורש להיאבק נגד כל חקיקה שתאפשר לו לברוח ממשפט - הוא לא דורש להרשיע אותו בדין.