זה בית דו־קומתי צבוע טיח צהבהב ברחובה הראשי של אום אל־פחם. הקיר הפונה אל הרחוב מנוקב בקליעים כמו עמדת שמירה ישנה שנשתמרה מ־48'. פילבוקס. אבל זה בית מגורים וכאן התגורר העיתונאי נידאל אגבאריה.
פגיעות הקליעים הן עדות לירי הפראי שבוצע על הבית לפני קצת יותר משנה. אז כנראה רצו רק להפחיד ולהזהיר. באו בשעת ערב מוקדמת ופשוט ירו, כשהתנועה בחוץ עדיין ערה. רחוב אלמדינה שעולה מכביש ואדי ערה ומטפס בעיקולים ועלייה תלולה אל טבורו של היישוב תמיד סואן, גם בשעות המאוחרות של הלילה. זה לא מרתיע את העבריינים. הם לא מתגנבים בחסות החשיכה, כשרק הכלבים משוטטים בחוץ. אם צריך, הם יורים גם באמצע היום.
אגבאריה נרצח ביריות ביום ראשון בערב השבוע, מתחת לביתו, כשחזר מתפילה במסגד. עוד שם ברשימה הולכת ומתארכת של נרצחים בחברה הערבית. יום למחרת אירע רצח כפול בלוד. מתנקש ירה והרג את מנאר חג'אג' ובתה חדרה בת ה־14. חייה של אחותה התאומה, ניצלו בזכות מעצור בנשק.
כל שם ברשימת הנרצחים במגזר הערבי הוא סיפור קורע לב ומזעזע. לרוצחים אין יותר קווים אדומים. הורים נרצחים לעיני ילדיהם, ולעיתים, כמו השבוע, המתנקשים לא חסים על הילדים. אולם מאחורי הרצח של אגבאריה מסתתרת מציאות פחות מדוברת. כזו שבה עיתונאים ערבים, אלו שמדווחים ומספרים על האלימות ומעשי הרצח בחברה שבה הם חיים ומתגוררים, מפחדים בעצמם על חייהם.
חשוב לומר, אגבאריה לא נרצח בגלל שהיה עיתונאי. הדיווחים שלו לא עיצבנו את האנשים הלא נכונים. האיומים על חייו החלו לפני שנה וחצי בעקבות חוב של אחיו הגדול על הלוואה שלקח בשוק האפור, חוב כבד של מעל למיליון שקלים. האח ברח, ניתק קשר, הותיר את משפחתו מאחור. אבל זו משפחה עם כמה אחים ואחיות, הורים ודודים, ומבין כולם סימנו העבריינים דווקא את נידאל. לא מפני שהיה עשיר, אלא בגלל שהיה עיתונאי מחובר ומקושר שדלתות בכירי העיר פתוחות בפניו.
"אצלנו בחברה הערבית, עיתונאי הוא סוג של איש ציבור. לאיים על עיתונאי, שלא לדבר על לרצוח אותו, זה להעביר מסר שאין לנו פחד ושום דבר לא יעצור אותנו", אומר מכר של המשפחה, "אם היה מורה או מוסכניק אולי לא היו נוגעים בו. זה רק בגלל שהיה עיתונאי".
סע, ואל תעורר סערות
את האתר "בלדנא" (הכפר שלנו) הקים אגבאריה לפני כמה שנים. בדף הבית אפשר למצוא דיווח על פצוע דקירה בכפר קרע, לידו כתבה על ספר חדש של שייח' ראאד סלאח ומתחת כתבה על ההכנות לפתיחת שנת הלימודים בעיר. יש גם באנרים של פרסומות מתחלפות.
עיתונאי עצמאי, אומרים חבריו, שדיווח מתוך אכפתיות חברתית ואהבה לעיר שבה נולד וחי עם אשתו וילדיו. ראה בעיתונות שליחות אבל הביע גם חשש לחייו. לפני שנה, כשירו על ביתו, אמר לחסן שעלאן כתב "ידיעות אחרונות" ו־ynet בחברה הערבית, "זה מונע ממני להביא סיפורים ותחקירים. אם תהיה עוד התקפה עליי, אולי אעזוב את המקצוע".
שעלאן עצמו התאושש אז מאירוע טראומטי. ב־3 ביוני בשנה שעברה, בשעה שתיים לפנות בוקר, ריססו אלמונים בירי אוטומטי 74 כדורים על ביתו ורכבו בשעה שאשתו מונא ושלושת ילדיהם ישנו. הוא בדיוק כתב ידיעה לאתר וקפא במקום. לקח לו שנייה־שתיים להתעשת ולהבין מה קורה ולרוץ לבדוק מה עם הילדים. הוא גר אז בשכירות בטייבה ועמד בדיוק לעבור לבית שסיים לבנות בבאקה אל־גרבייה.
שבועיים אחר כך הותקף שעלאן פעם נוספת. מטען חבלה הונח בביתו החדש והופעל בשלט רחוק כששעלאן היה אמור להגיע אליו עם אשתו והילדים כדי להעביר ציוד. במזל הם התעכבו בפיצרייה, כי הילדים היו רעבים. לבית עצמו נגרם נזק כבד ולחבלני המשטרה שבאו לבחון את שרידי המטען היה ברור שאם משפחת שעלאן הייתה בבית בזמן הפיצוץ, איש מהם לא היה יוצא מזה בחיים.
בן 44, כבר 20 שנה הוא כתבנו במגזר. "כשהתחלתי לעבוד כעיתונאי כמעט ולא כתבתי על פשיעה. לא שלא הייתה, אבל זה לא היה כל כך נפוץ. אולי רצח אחד בחודש, מקסימום שניים. בכל הארץ. היום זה שיטפון. ירי או הצתה אתה יכול להזמין ב־3,000 שקל. פעם זה היה 20 אלף שקל מינימום. רוצח קיבל 150 אלף שקל לחיסול. היום זה 20 אלף שקל כי לא חסרים חיילים. לא מתאים לך? אין בעיה, יש מלא אחרים שיסכימו.
"בבאקה היית שומע על ירי אחת לכמה שנים אולי, ופתאום בשנה וחצי האחרונות 10 נרצחו. אין יום שעובר שלא מתקשרים אליי מג'יסר א־זרקה, טייבה, קלנסאווה או טירה ומדווחים 'חסן, עכשיו־עכשיו יש אצלנו ירי'. ואני כותב על כל אירוע. מגיע לזירה, מצלם, מדבר עם אנשים, בא ללוויה והולך לסוכת אבלים לדבר עם האמא והאבא או עם האישה, שואל מה לדעתם הרקע, מה הם יודעים. הכתבות הללו מעוררות זעם על הפושעים ודיון ציבורי בחברה הערבית. זה מעצבן את העבריינים. מבחינתם זה חיטוט מיותר. תן את ההודעה של המשטרה, דווח יבש על הרצח וסע. אל תחפור ואל תעורר סערות. ואני לא כזה גיבור גדול. כשאני הולך לסוכות אבלים של נרצחים אני מזהה עבריינים שמסתכלים עליי בפרצופים שרוצים לאכול אותי. אני עושה את עצמי אדיש, אבל בפנים זה תמיד מפחיד".
מה השתנה מאז הירי ופיצוץ מטען החבלה?
"קודם כל באותו רגע אתה רועד. זה פחד אימים. אחד היורים גם קילל בקול רם, 'חסן שעלאן יה אחו־שרמוטה'. זה איום על איום. גם ירי וגם אזהרה מילולית. נשתלתי במקום. אשתי, הילדים, כולנו בטראומה. יש לנו 200 מטר חצר ואנחנו לא יושבים בה. שמתי שש מצלמות אבטחה מסביב לבית, עוד שלוש מצלמות בתוך הבית ושלוש אזעקות הכי משוכללות שיש. אני יושב בלילות ומסתכל במסכים, עובר בין המצלמות. כל רעש מעיר את הילדה הגדולה. אנחנו בחרדה".
עמדנו לא רחוק מהבית של אגבאריה ז"ל, ליד עלאא אלדין מרקט. נוסעים בכביש זיהו את שעלאן וצפרו לו. "תכתוב שאין פה ביטחון", צעקו מרכב נוסע, "שאין פה משטרה ואין חוק".
דיברנו על הפחד. על מה עושה לך כזה אירוע טראומטי מבחינה מקצועית. "המשכתי אותו הדבר", הוא אומר, "אבל אני אשקר אם אומר שאני לא מפחד. אני מודע לזה שאני מסכן את עצמי ואת המשפחה שלי. יש כאלו שנוטשים את העיתונות או מצנזרים את עצמם כדי לא להסתבך. חלק כותבים פחות על פשע, עוברים לספורט ותרבות. אני יכול להבין אותם".
הפחד משתק, תרתי משמע. הנה מה שקרה לעיתונאי העצמאי מוסטפא סרסור מכפר קאסם. סרסור, המדווח לתושבים מתוך חשבון הפייסבוק שלו, נודע בזכות "הלייבים" שעשה מהשטח, השידורים הישירים מזירות רצח. ב־14 לאפריל השנה באמצע ראיון עם מורה בכפר נשמעו לפתע יריות. "בהתחלה לא הבנו מה זה. היינו מופתעים. מי שצפה בשידור ראה את זה בלייב".
חשבת בהתחלה שאולי הירי לא מכוון אליך?
"לא, מיד הבנתי שאני המטרה. בשנים האחרונות דיברתי הרבה על העבריינים, סוחרי הנשק, על הרציחות. כל מקרה רצח בכפר, והיו אולי 30 בעשר שנים, אני יוצא בשידור ישיר, הולך להורים, מראיין שכנים, עושה כתבות על האלימות ותוקף את הנושא בחריפות. זה כואב לי המצב הזה, אני בן הכפר, עיתונאי עצמאי שמדווח מבפנים, מתוך הבית שלו".
איימו עליך בעבר?
"לא במפורש. הכפישו אותי, כתבו לי תגובות לא נעימות. פעם גם שברו לי את החלונות ברכב. הרבה עבריינים לא אהבו את הדיווחים שלי".
והגשת תלונה במשטרה?
"כן הלכתי לתחנה והתלוננתי שמתקשרים אליי מטלפון חסום, מקללים ומטרידים. לא שמעתי מהם. חשבתי שיחקרו את זה ברצינות והמשכתי לדווח כרגיל על הפשע. ואז ירו עליי".
איך אתה מרגיש, נפשית ופיזית?
"מה אני אגיד לך, אני עדיין בטראומה. קיבלתי שבעה כדורים בגוף. שלושה ברגל ימין, שניים בשמאל ועוד שניים בבטן. עברתי שני ניתוחים, בבטן וברגל. שמו לי ברזלים ברגל. חודש הייתי בבית חולים ועוד חודש בשיקום. אני צולע היום, הולך עם קביים".
ואתה ממשיך לדווח על אירועי אלימות ופשע בכפר־קאסם?
"מה פתאום, הורדתי פרופיל לגמרי. קורה ירי בכפר, אני לא מפרסם. לא רוצה להיכנס לזה יותר. מעדיף לא לרשום מתוך חשש שאולי אני אכעיס מישהו. למה לי לחפש צרות. אני חי בפחד, לא יוצא הרבה מהבית. כל זיקוק מלחיץ אותי. אני אומר לך, חטפתי ירי בשידור ישיר".
ירי בפנים גלויות
ממרכז אום אל־פחם דיווח שעלאן על עוד עיתונאי שירו על ביתו במהלך הלילה שבין שני לשלישי השבוע. כמאל עדנאן מדלית אל־כרמל. 40 דקות נסיעה מוואדי ערה ואתה עומד על הכרמל, משקיף אל היערות סביב. עדנאן, 68, הוא הבעלים של אתר חדשות עצמאי בשם "הונא" המסקר את העדה הדרוזית. הוא שירת כקצין חקירות במשטרה ולפני 14 שנה, אחרי שפרש לגמלאות, הקים את האתר. הוא קיבל אותנו במשרדו שבקומה התחתונה של בית מגוריו והראה לנו את החורים בספה שנגרמו מפגיעת קליעי האקדח.
"זה קרה היום, בשתיים לפנות בוקר. ישנתי יחד עם אשתי בקומה למעלה והתעוררתי מיד כשהתחילו היריות. אמרתי לעצמי 'מי זה המשוגע שיורה בשעה כזו'. הסתכלתי מחלון חדר השינה החוצה וראיתי בחור עומד עם אקדח ויורה על הבית שלי ועל הרכב".
הוא היה רעול פנים?
"עמד בפנים גלויות וירה. רוקן פה שתי מחסניות. קליעים פגעו ברכבים של המשפחה, בדלת הכניסה, כמה חדרו פנימה ופגעו בספה וכדור גם פגע בצינור מים ראשי של הבית וקרע אותו".
כנראה פירסמת או כתבת משהו שעיצבן מישהו.
"אני לא זוכר דבר כזה. לאחרונה לא היו מה שנקרא 'נורות אזהרה', איומים, רמזים או משהו כזה. אבל מקצוע העיתונות במגזר הדרוזי והערבי בישראל, מעבר לזה שהוא שליחות חברתית חשובה, נחשב למסוכן. אם אתה עושה תחקיר פה בדליה שיש לו נגיעה לאנשים ובעלי תפקידים, לא משנה מי הם, זה באופן אוטומטי נתפס כהתקפה אישית. ו'האישי' הזה מלכד סביבו את כל המשפחה, החמולה והחברים ואתה נהפך לאויב שלהם. כל זה בגלל שאתה כותב על נושאים טריוויאליים מתוך מטרה לשפר את איכות החיים ביישוב.
"זה רק מראה לך את ההבדל בין היחס אל התקשורת בחברה הלא־יהודית לבין היחס לתקשורת בחברה היהודית. דמיין לעצמך ירי על בית של מו"ל או כתב בכיר יהודי, זה היה מקבל אייטם קטנטן וצדדי בשולי החדשות או הופך לכותרת ראשית? אצלנו לצערי זו כמעט שגרה. כעיתונאי בחברה הדרוזית או הערבית אתה גם לא מקבל הגנה של הממסד. המשטרה לא לוקחת ברצינות את הסכנות והאיומים עליך".
אתה מדבר מניסיון? אוימת בעבר?
"בוודאי, הגשתי תלונה על איומים שקיבלתי בעקבות פרסומים אצלי באתר. לא התייחסו אליה ברצינות ואת זה אני אומר כקצין חקירות לשעבר, אני יודע מה זה טיפול משטרתי מקצועי ורציני".
האיומים שקיבלת השפיעו על התכנים שפירסמת באתר?
"מצד אחד אתה רוצה לבצע את שליחותך כעיתונאי ומצד שני עומד הביטחון האישי שלך ושל בני משפחתך. יש לי ילדים, נכדים, אחים. זה שיקול של מה אתה שם לפני מה. האם אתה עיתונאי שחושף שחיתויות ללא מורא ומשוא פנים או עיתונאי שיודע באיזו סביבה מסוכנת הוא פועל ומבין שעדיף להוריד את הראש ולפרסם רק הודעות דוברות וכיתובי תמונה משמחים כדי לשמור על המשפחה שלך. מה שנקרא 'לחזור הביתה בשלום'".
האירוע שעברת הלילה אמנם טרי מאוד, אבל איך לדעתך זה ישפיע עליך מבחינה מקצועית?
"אני כנראה אשקול את הדברים שאפרסם. תראה את הספה שלי, שאני יושב עליה ורואה טלוויזיה. לפעמים אני נרדם כאן. אם הייתי ישן עליה הלילה הייתי חוטף שני כדורים. אז ברור שזה יגרום לי למתן את הפרסומים. זו האמת, אני לא סופרמן. ואני לא היחיד. יש פה עיתונאי ששרפו לו את הרכב כבר 10 פעמים לדעתי. אני אתן לך את המספר שלו".
קוראים לו מנעם חלבי, גם הוא תושב דלית אל־כרמל, הבעלים של עיתון ואתר בשם "כֻּל א־נאס". גם הוא עיתונאי עצמאי. "לא צריך להגזים", הוא אומר בשיחת טלפון, "שרפו לי רק שלושה רכבים. האתר שלי ידוע בקו ביקורתי מאוד כלפי מה שקורה במועצות הדרוזיות, בעיריות, אני כותב על חשדות לשחיתויות, על מינויים פוליטיים וניגודי עניינים. אני יוצא לאור כבר 19 שנה".
והקו המערכתי השתנה במהלכן?
"לא, האיומים והצתות הרכבים רק חיזקו אותי להמשיך לפרסם את האמת. אני אמנם נזהר יותר, התקנתי מצלמות ומערכות אזעקה, אבל לא הנמכתי את הטון".
מה העלתה חקירת המשטרה של ההצתות והאיומים?
"אתה צחוק עליי? איזה 'העלתה'. המשטרה לא עושה את עבודתה בלשון המעטה. תראה כמה שוטרים יש בתחנת יקנעם וכמה אצלנו, ברכס הכרמל. יש פחות תושבים ביקנעם והרבה יותר שוטרים. יש פה יריות כמעט מדי יום. בשבוע שעבר שרפו את הרכב של מהנדס הוועדה לתכנון ובנייה של רכס הכרמל. מה שקורה בחברה הלא־יהודית בישראל מנוגד לכל ערכי הדמוקרטיה. יש מאמצים בלתי פוסקים להשתיק את העיתונות המקומית, לסתום לנו את הפה. ואין לך גב, אנחנו העיתונאים מופקרים על ידי כולם. כולל בתקשורת הכללית הארצית. אנחנו אמורים להיות שומרי הסף אבל אף אחד לא שומר עלינו".
המקצוע הוא כמו סם
בהפגנה מול תחנת המשטרה באום אל־פחם פגשנו את מיימנה, בתו בת ה־11 של אגבאריה. היא באה לבושה בחולצה עליה הודפסה תמונתו של אביה המת, עמדה בצד ושמעה את זעקות המפגינים. "בשנה שעברה, כשירו על הבית הייתי ליד אבא שלי וצרחתי מפחד", אמרה. "מאז פחדתי שזה יקרה עוד פעם, אבל הוא הרגיע אותנו. שלשום הייתי בבית כשהיו היריות ושמעתי הכל. לא חשבתי שפגעו באבא. ידעתי שהוא במסגד", דמעות הציפו את עיניה.
שעלאן הביט עליה ולא ידע מה לומר.
הקשר שלו עם אגבאריה התהדק אחרי שירו על ביתו בשנה שעברה. "זה היה זמן קצר אחרי הירי על הבית שלי", אומר שעלאן, "וידעתי מה עובר עליו. ניסיתי לעודד אותו, להיות לו אוזן קשבת. בשבוע שעבר דיברנו והוא אמר לי שהוא חושש לחייו. התכתבנו בווטסאפ כמה ימים לפני הרצח והוא כתב לי שהוא עדיין מקבל איומים. בראשון בערב התחלתי לקבל טלפונים מאנשים באום אל־פחם שהיה ירי. ישר התקשרתי לנידאל, כי הוא תמיד היה מעדכן אותי במה שקרה בעיר. הטלפון צילצל אבל לא הייתה תשובה. פתאום שלחו לי הודעה שירו על עיתונאי. אנשים חשבו שזה אני וקיבלתי עשרות טלפונים והודעות ממשפחה וחברים וגם מחברי כנסת. ברגע שהבנתי שהירי כוון לנידאל והוא נפטר נהיה לי חושך בעיניים. נכנסתי לחדר שינה ולא הפסקתי לבכות".
פחות משעה אחר כך הוא הגיע לזירה כדי לדווח לאתר ולעיתון על רצח חברו. יש סרטון שעלה לרשת שמתעד אותו צועק לעבר השוטרים, "בושה, אתם לא עובדים, ירו על הבית שלי וזרקו מטען ולא עצרתם אף אחד. גם ברצח הזה אני בטוח שלא יהיו עצורים. כמה אנשים נרצחו באום אל־פחם, כמה? עד מתי? אני בטוח שאותי חסן שעלאן, גם ירצחו! תזכרו את זה".
הוא אומר שאנחנו היהודים לא מבינים מה קורה בחברה הערבית. "ואתם שכנים שלנו, גרים קרוב כל כך אבל באותו הזמן מאוד רחוקים. אחרי שיצא הסרטון שרואים אותי צועק מהלב על השוטרים התקשר עבריין למישהו שאני מכיר וביקש ממנו 'תגיד לחסן שיירגע'. זה המסר. זה המסר לכולנו. אל תעשו רעש. אשתי כל יום אומרת לי 'חאלס, תפסיק, תמצא עבודה פחות מסוכנת. אנחנו מפחדים'. הילדים שלי אומרים לי 'אבא תהיה נגר או מורה, העיקר לא עיתונאי'. אבל המקצוע הזה הוא כמו סם, ברגע שהתחלת ונתפסת בו, קשה לצאת ממנו, להתנתק".
צעקת לשוטרים בזירת הרצח של נידאל שאתה הבא בתור. אתה באמת חושב שעלולים לרצוח אותך בגלל העבודה?
"כן, אני באמת חושש על חיי. כל יום כשאני יוצא מהבית אני נפרד מאשתי כאילו זו הפעם האחרונה. אני אומר לה 'אני לא יודע אם אחזור, תשמרי על הילדים ושאלוהים יהיה איתך'. ואני מבקש ממך ומבקש מכל מי שאני מכיר, אם ירצחו אותי, תשמרו על אשתי והילדים שלי. תדאגו שלא יקרה להם כלום".
