שנה אחרי שנפטרה מסרטן, האם נירית אדלר תהפוך לאמא אחרי מותה?
זו הייתה אהבה גדולה שבמהלכה נירית ובן זוגה אלון תיכננו להינשא, ואפילו כבר בחרו את שמות ילדיהם. אבל אז המחלה הארורה החלה להתפשט, ועל ערש דווי היא ביקשה שהביציות שהקפיאה יופרו מזרעו - ושיהיה להם ילד. עכשיו אלון והוריה של אהובתו המנוחה יוצאים למאבק משפטי תקדימי, כדי שמשאלתה האחרונה של נירית תתגשם - והתינוק, שלו כל כך חיכתה עד יומה האחרון, יבוא לעולם הזה למרות הכל
ב־18 באוקטובר של השנה שעברה, בדיוק ב־18:13, נעצמו עיניה הירקרקות של נורית אדלר בפעם האחרונה. זה היה שבועיים אחרי יום הולדתה ה־28 של מאמנת הכושר הכריזמטית ומלאת החיים, שלקתה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין. ליד מיטתה עמדו הוריה, חגית וחזי אדלר, אחיה צוף, וארוסה, עורך דין בן 29, שיופיע כאן בשם הבדוי "אלון". הוא ליווה את נירית אהובתו במהלך כל מאבקה במחלה, והשניים כבר תיכננו את חייהם המשותפים. "חודש אחרי שהכרנו, נירית שלחה לי צילום של טבעת יהלום שמוצאת חן בעיניה", הוא מספר, "ובהמשך היא איימה עליי, 'אני אהרוג אותך אם לא תשקיע בהצעת נישואים יפה'. תיכננו להביא לעולם שלושה ילדים, ונירית כבר בחרה את שמותיהם – גבריאל, ליבי ונילי. את 'גבריאל' אהבתי פחות וניסיתי לנהל איתה משא ומתן, אבל נירית הייתה קשוחה. כשננעלה על משהו, אי־אפשר היה להזיז אותה מהחלטתה. ברגעי השבירה אמרתי לה, 'עוד קצת, עוד מאמץ קטן ונפתח דף חדש'. האופטימיות שלנו גברה אחרי שהיא עברה בהצלחה טיפול ביולוגי, שבסיומו המחלה נסוגה. היא הייתה נקייה". אלון כבר הזמין להם חופשה בכרתים, כדי להציע לה נישואים על רקע תפאורה רומנטית, אבל התוכנית בוטלה בגלל ההידרדרות המהירה במצבה. במקום הצעת נישואים היא הובהלה לטיפול נמרץ.
כבר במהלך השבעה בבית משפחת אדלר ברעננה, חשב אלון על שתי הביציות הבשלות שהופקו מהשחלה של נירית במהלך הניתוח לכריתתה – והוקפאו מיד. לקראת יום ה־30 לפטירתה, הוא שיתף את הוריה ברעיון להפרות בזרעו את שתי הביציות של נירית, להעביר את העובר או העוברים לרחמה של פונדקאית, ולהביא לעולם את הילד או הילדה שנירית כל כך רצתה.
אבל זה לא יהיה פשוט. למעשה, זה המקרה הראשון בישראל שבו מבקש בן זוג להפרות את הביציות של זוגתו המנוחה, כך שייוולד ממנה ילד לאחר מותה. "בישראל יש לא מעט מקרים של בקשות לשימוש בזרע מן המת, אבל מעולם לא היה מקרה של משפחה שרוצה לעשות שימוש בביצית מן המתה", מסבירה עו"ד יהודית מייזלס, שמייצגת את אלון ואת הוריה של נירית ז"ל. אחרי החגים הם מתעתדים להגיש לבית המשפט תביעה משותפת ותקדימית נגד בית החולים בילינסון והיועץ המשפטי לממשלה, בבקשה שיוּתר להם לעשות שימוש בשתי הביציות המוקפאות של נירית שנמצאות במעבדה של היחידה להפריה חוץ־גופית, ובכך להגשים את משאלתה האחרונה. "בפגישה הראשונה שלי ושל אלון הקשבתי לו", מספרת מייזליס. "התקדים המשפטי ריתק אותי וכאבו של אלון נגע לליבי, אבל בסוף הפגישה אזרתי אומץ ושאלתי אותו: 'בשביל מה אתה צריך את זה? כל החיים עוד לפניך, אתה בחור צעיר ורווק'. ואתה זוכר מה ענית לי?"
אלון מהנהן. "אמרתי שאני מאחל לעצמי שביום מן הימים אתחתן ואקים משפחה, אבל אהבה כמו נירית לא הייתה ולא תהיה לי לעולם".
× × ×
באחד מימי סגר הקורונה של מאי 2020, החליט אלון – אז מתמחה בעריכת דין – להוריד אפליקציית היכרויות. "לא הייתה אז שום דרך לצאת ולהכיר", הוא מספר. "לא הספקתי לגלול הרבה, מפני שנירית ישר קפצה לי לעיניים. היא בלטה מיד. בלונדינית עם עיניים כחולות־ירקרקות, יפהפייה טבעית".
אלון לא היה היחיד שנעצר על צילומיה הכובשים של נירית. "התיבה שלה באפליקציה הייתה מלאה ונחסמה להודעות חדשות, אז חיפשתי אותה באינסטגרם ושלחתי לה הודעה. עברו כמה ימים עד שהיא חזרה אליי. חשבתי שהיא לוקחת את הזמן בגלל שהיא לא נדלקה על התמונה שלי, או שאולי היא עסוקה. איך יכולתי להעלות בדעתי שהתשובה של נירית מתעכבת מפני שימים ספורים קודם לכן אובחן אצלה סרטן?"
"נירית הייתה בחורה בריאה ומלאת אנרגיה, שלא נחה לרגע", מספר אביה, חזי אדלר, העובד בתעשיות הביטחוניות. "מגיל אפס היא שרה, רקדה והתעמלה. מלכת הקפיצות. הציעו לה לדגמן, היה צלם שעצר אותה ברחוב, וניסינו לצנן את התלהבותה: דוגמנות זה מקצוע? אחרי שירותה הצבאי בלשכת מפקד חיל הים בקריה, היא בחרה ללמוד אימון גופני, והתחילה לעבוד כמאמנת פילאטיס וטי־אר־אקס. יש לנו צילומים שלה כשהיא מבצעת תרגילים מסובכים. את התמונות הקרביות האלה הגדלנו לפוסטרים, ותלינו אותן סביב המיטה שלה במחלקה לטיפול נמרץ. קיווינו שבזכותם היא תתעורר".
מתי הבנתם שמשהו לא תקין אצלה?
"יום אחד היא התחילה להתגרד בכל הגוף", מספרת אמה, חגית. "בהתחלה אמרתי לה, 'נירית, תפסיקי, את שורטת את עצמך עד זוב דם', והיא ענתה, 'אני לא שולטת בזה', והמשיכה להתגרד ללא הפסקה. כשהחזקתי את הידיים שלה, היא נאבקה בי והמשיכה להתגרד באובססיביות. מחזה מפחיד. לא יכולתי לעזור לה, הייתי חסרת אונים. בהמשך הופיעו הזעות ליליות, שהקשו עליה לישון. בדיעבד אני יודעת שאלה סימנים מובהקים של לימפומה מסוג הודג'קין. אבל באותם ימים, כל בתי החולים היו מלאים בחולי קורונה, וחשבנו שזה לא הגיוני שנגיע איתה לשם בגלל גירודים".
אז מה עשיתם?
"צילמתי את השריטות ושלחתי את התמונות לרופאי אלרגיה ולרופאי עור. בערב שבו נירית נשכבה על השטיח בסלון ונאנחה 'קשה לי לנשום', צילצלתי לרופאת המשפחה, שהפנתה אותנו לצילום ריאות. באולטרסאונד ראו גוש בצוואר. קיבלנו הוראה לטוס לבית החולים".
בבילינסון אובחן "צבר של תאים נגועים שיצר גידול של עשרה ס"מ", מספר האב. "בביופסיה נקבע, חד־משמעית, שזה סרטן מסוג הודג'קין. זה מרגיש כמו בניין של מאה קומות שפתאום נופל לך על הראש. אבל באותה נשימה נאמר לנו שזה סרטן שתוקף בעיקר נשים בגיל 20־30, ושזה 'הסרטן הכי קל שיכול להיות'. שיהיה ברור, אין לי טענות לאיש. הגלולה המרה לא ירדה לי בגרון, אבל האופטימיות של הרופאים הציפה אותנו בתקווה. חיבקתי את נירית חזק ואמרתי לה, 'אנחנו נצא מזה. אני אצא איתך מבית החולים יד ביד, ואת תהיי מאושרת עם הילדים והמשפחה'".
מה פתאום קפצת ל"ילדים ומשפחה"?
"לנירית היה כעס פנימי על כך שהסתפקנו בשני ילדים, היא חלמה על משפחה גדולה, וכשהבינה שאנחנו כבר לא נגשים לה את החלום הזה היא דיברה על המשפחה שתקים לעצמה. כששמעתי את המילה 'סרטן', שהידהדה באוזניי כמו גזר דין מוות, דיברתי בלי פילטרים ובלי מסננת, הייתי בהלם, וזה היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. רציתי להראות לה עתיד מאושר".
כמה ימים אחרי שהתבשרה כי חלתה, נתקלה נירית בהודעה של אלון באינסטגרם, והם עברו מהתכתבות לטלפון. "תקשיב", היא אמרה לו, "אני חייבת להיות איתך כנה, בשבוע שעבר אובחנתי עם סרטן".
חתיכת בשורה קיבלת.
אלון: "חשבתי שזה תירוץ לנפנף אותי. מצד שני, איזה בן אדם נורמלי יבחר דווקא בסרטן כעילה לדחייה? אמרתי, 'חכי שנייה, אני לא מבין', ונירית הסבירה לי מה זה סרטן מסוג הודג'קין וציטטה את הרופאים. 'לסרטן הזה יש תאריך תפוגה של חצי שנה. 12 טיפולים, פרוטוקול קצר'. ניסיתי לעכל. נירית שאלה, 'עכשיו תברח ממני?' ועניתי לה, בשיא הכנות, שאשמח להכיר אותה מפני שהיא נראית נפלא ונשמעת מדהים".
שיחת הטלפון הבאה שלהם, למחרת בערב, זרמה פחות. "הייתי עייף נורא, לא ידעתי שנירית הייתה חלשה בעקבות טיפול הכימו הראשון שקיבלה בבוקר. היו בינינו הרבה שתיקות, הרגשתי שהשיחה לא הולכת לשום מקום ושזה מאחורינו. ככה זה באפליקציה. גוסטינג. מדברים ומגששים עד שהבן אדם נעלם. חזרתי להזיז את האצבע על המסך. חשבתי שאם נירית לא זרמה איתי, כנראה היא לא בעניין. קורה. לא סוף העולם. הקשר בינינו נותק למשך שבועיים־שלושה, עד שהייתה לי תחושת בטן שפיספסתי משהו. שלחתי לה עוד הודעה".
מה היא אמרה?
"'חשבתי שאתה לא רוצה אותי בגלל הסרטן'. ואני אמרתי, 'חשבתי שאת לא רוצה אותי בגלל שהשיחה לא זרמה'. קבענו דייט אצלה בבית, כשהוריה נסעו לסופשבוע. התיישבנו על הספה בסלון, וזה היה הדייט הכי אותנטי, הכי מצחיק והכי טוב שהיה לי בחיי. נירית קרעה אותי מצחוק. החיקויים שלה מרחו אותי על הרצפה. והיא לא הייתה יפה, היא הייתה מהממת. הייתי בטוח שזה השיער הטבעי שלה. רק כשהיא נגעה במצח ושאלה, 'היא זזה לי?' הבנתי שהיא חובשת פאה נוכרית".
החיבור ביניהם היה מיידי. "עד שהכרתי את נירית היה לי חוק מטומטם: לא לנשק בפגישה הראשונה. כשקמתי ללכת, נתתי לה חיבוק. נירית תפסה לי את היד ושאלה, 'רגע, לאן אתה הולך?' והתנשקנו".
× × ×
מכאן והלאה, הרומן של נירית ואלון נסק. "מהר מאוד שנינו הרגשנו שזה זה. נירית עברה לדירה השכורה שלי, ברחוב הירקון, ותוך יומיים הפכה אותה מדירה לבית. פיניתי לה מגירה, אחר כך פיניתי לה מדף, ואחר כך נאלצתי לפנות את הבגדים שלי מפני שפעמיים ביום צילצלו בדלת. עוד שליח מ'עדיקה'. וזה עוד לפני שספרנו את הנעליים".
הוריה של נירית קיבלו את אלון בזרועות פתוחות. "הוא הגיע אחרי תקופה ארוכה שבה נירית הייתה רווקה", מספרת אמה, "ושמחתי לראות אותה מאוהבת. אלון החליק לתוך המשפחה שלנו כמו בן שלישי".
"אחרי שהגיע אלינו בפעם הראשונה", מוסיף בעלה, "שאלתי את נירית איך היא מרגישה, והיא התרפקה עליי ואמרה, 'אבא, אני מאושרת'. לכן אני מרשה לעצמי לומר שלמרות הסרטן זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייה. אנשים רבים שמגיעים למצב הזה נוטים לרחמים עצמיים, להתקרבנות, אבל אצל נירית זה היה אחרת. היא חגגה כל דקה".
אלון: "כשהקשר עם נירית העמיק, סיפרתי לאמא שיש לי בת זוג חדשה, מדהימה, שעוברת עכשיו טיפולים, אבל זה 'סרטן לייט', עם תאריך תפוגה של חצי שנה. בהמשך היא פגשה את נירית והתאהבה בה. אי־אפשר היה שלא להתאהב בה. נירית הייתה כמו שמש".
בינתיים, נירית המשיכה בטיפולי הכימו, שהחלישו אותה מאוד. "נירית סיימה את הפרוטוקול וחיכינו לתוצאות", מספר אלון. "כשהייתה באמצע הפרוטוקול, הרופאים אמרו לנו שיש התקדמות מצוינת, שהמחלה נסוגה כמעט לגמרי, ושעד לטיפול האחרון היא כבר תהיה נקייה. אבל הגירודים חזרו לפני שהיא עברה בדיקת פט סי־טי. היא הרגישה שמשהו לא בסדר. יום לפני מבחן הלשכה, נירית הלכה עם אמא שלה לרופא, לקבל את התוצאות. נשארתי בבית, על קוצים, טובע בפסקי דין, מחכה שהיא תצלצל. כששמעתי את הצלצול פחדתי לענות. נירית דיברה בספיד. 'תקשיב, זה נגמר, אין יותר סרטן, אני נקייה'. עפתי. צווחתי. איזו בשורה מדהימה! ואיזה טיימינג, יום לפני המבחן הגורלי! מחרתיים אנחנו מתחילים את החיים האמיתיים. מתחתנים!"
בדיעבד, מספר אלון, נירית נשמעה לו טיפה מסויגת. "בכל פעם שאני משחזר את השיחה הזאת, אני שואל את עצמי איך לא הרגשתי שאני מתלהב מדי, ואין לי תשובה מעבר ל'הייתי בעננים'. למחרת ניגשתי למבחן, בהפסקות צילצלתי לנירית והרגשתי שמשהו יושב עליה. כשהגעתי הביתה, התחבקנו והיא אמרה, 'אני צריכה לדבר איתך על משהו'. עשיתי פרצוף, 'בחיאת, אפשר מחר?' ונירית אמרה, 'לא. בוא, שב' והתיישבנו. ואז נירית סיפרה לי שהיא לא באמת החלימה, שהמחלה חזרה, ושהיא תצטרך לעבור פרוטוקול שני של כימותרפיה, והפעם יותר אגרסיבית. היא הודתה ששיקרה לי, כדי לא לדפוק לי את מבחני הלשכה. היא החזיקה את האמת בלב שלה כדי לשמור עליי".
וכך תיארה נירית באינסטגרם את מה שבאמת קרה בפגישה עם הרופא: "הצלחתי להקדים את הפט לראשון, וביום שלישי כבר התייצבתי אצל האונקולוג. נכנסתי לבד. כמעט כרגיל. הוא שאל 'מישהו איתך?' חיפשתי את המילים. 'אני עם אמא, אבל היא חנתה רחוק והיא תגיע תכף. זה חזר?' הרופא אמר, 'בואי נחכה לאמא' ונעצתי בו עיני עגל. 'הסרטן חזר, נכון?' הרופא אמר, 'כן, אני מצטער, צדקת, אבל בואי נחכה לאמא'. במקום לתת לאמא עוד דקת חסד, התקשרתי בפאניקה, 'אמא, איפה את? תרוצי! התוצאות לא טובות, זה חזר'. הרופא חיבק אותי כי הייתי לבד, מסכנה ואבודה, והתיישבנו לשיחת יחסינו לאן".
"נירית סיפרה שמחכה לה דרך ארוכה", משחזר אלון. "פרוטוקול שני של כימותרפיה שתהרוס את הפוריות שלה ושאחריו היא לא תוכל להרות. היא שאלה אם אני מוכן להקפיא עוברים ועל המקום הסכמתי. לא היססתי. שמחתי. ילד שלה ושלי".
"הרופא אמר שאחרי כימותרפיה לא מומלץ, בלשון המעטה, להקפיא ביציות או עוברים, ולכן האפשרות היחידה היא כריתת שחלה", כתבה נירית. "אז כן, בשבוע הבא אני כורתת שחלה. אני, שחלום חיי היה להיות אמא לארבעה במינימום. אני, בת ה־27 שהיה לה 'כולה הודג'קין'".
את הליך הוצאת הביציות תיארה נירית כך: "בשעה טובה נכנסתי לניתוח שכולו גברים. אפילו לא אחות אחת. פחדתי נורא. נזכרתי בכל סרטי האימה שבהם פותחים לבחורה את הרגליים ואלוהים יודע מה מכניסים לה שם, אבל עוד לא הספקתי לומר וכבר נכנסתי להרדמה מלאה. ייאמר לזכותם שהם היו מקסימים, במיוחד המנתח הראשי. אבל הכי חשוב מכל החוויה הזוועתית הזו היא אלון, שנשאר איתי כל הלילה, הצחיק אותי, ישן איתי במיטה הקטנה, רק שנינו מחובקים צמודים, למרות הקטטר, למרות התפרים. בחדר, במיטות לידינו, שוכבות זקנות חפרניות. כמה שהן מדברות. אלון אמר לי, 'תקשיבי לפודקאסט הזקנות ותירדמי'. נרדמתי. לא ישנתי חזק במיוחד, אבל ישנתי טוב. זו השינה הכי מופלאה שהייתה לי בעולם. הכי רומנטית ואותנטית שאי פעם חוויתי. אני אוהבת את אלון לנצח, אך באותו הרגע אהבתי אותו כל כך. על זה שהוא שם עבורי. על זה שהוא רואה אותי, למרות שאני כבר לא נירית הבלונדינית הסקסית, שהלוואי ואחזור אליה".
× × ×
המסלול החדש שהוכתב לנירית כלל פרוטוקול שני של כימותרפיה במשך שבוע, שאחריו יגיע טיפול ביולוגי, שבסיומו היא תעבור השתלת מח עצם עצמית. אלון: "פעמיים הזמנתי לנו חופשה באילת כדי להתעודד ונאלצתי לבטל אותן בגלל הסגר, אבל נירית ידעה לצחוק מכל דבר. בכניסה לבילינסון, למשל, יש מזרקה שהזכירה לנו לובי של בית מלון, וכשהגענו לחדר שלה פתחנו מוזיקה והיא רקדה. ביד אחת היא הייתה מחוברת לאינפוזיה וביד השנייה היא סובבה גליל של נייר טואלט מעל ראשה".
אבל גם סבב הכימו האגרסיבי לא שיפר את מצבה. אלון: "נירית התחילה את הטיפול הביולוגי בבית חולים אסותא וסגרתי לנו ארבעה ימים בריזורט מפנק בכרתים. חדר עם בריכה צמודה. גם דאגתי לצלם שיתעד את הצעת הנישואים, מפני שנירית טענה ש'אם זה לא מצולם זה לא קיים'. נאלצתי לבטל את הנסיעה בגלל הידרדרות פתאומית במצבה. התנחמנו בבשורה שהטיפול הביולוגי הוכתר כהצלחה. כשנסענו לאילת לחגוג את ההחלמה, היא הייתה נקייה לגמרי, והרופאים התחילו להכין אותה להשתלת מח העצם. אמרתי לה, 'נהיה חודש בבית מלון אסותא ואחרי זה נתחיל את החיים'. הייתה לנו תחושה שמשהו טוב הולך לקרות".
"אנסה לעבור גם את המשוכה הזאת כי אני מתה לסיים. מקווה לא לסיים מתה", היא כתבה באינסטגרם.
נירית שוחררה מבית החולים ליום אחד, לחגיגה של יום הולדתי", מספר חזי אביה, "וכשחזרנו למחלקה היא אמרה לי, 'אני פוחדת שלא אצא מזה בחיים'. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא דיברה ככה. הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר, ושאחרי ההשתלה היא תצא מבית החולים כמו חדשה. למחרת היא שוב אמרה לי, 'אבא, אני מפחדת למות'. אמרתי לה, 'נירית, את תבריאי, תתחתני עם אלון, ואני מבטיח לך שיהיו לכם חיים מאושרים והרבה ילדים יפים וחכמים'. ואז, בדמעות, נירית אמרה 'אבא, אם אני אמות אני רוצה שתשתמשו בביציות שלי כדי שיהיו לי ילדים מאלון'. חיבקתי אותה. בכיתי איתה".
בשיחותיה עם אלון, כך הוא מספר, נירית ניסחה בקשה מפורשת. "היא אמרה לי: 'אם לא אצא מזה, אני רוצה שתיקח את שתי הביציות שנשארו לי וככה ייוולדו הילדים שלנו, כמו שתמיד חלמנו'. עניתי לה, 'לא נגיע למצב הזה, את תצאי מההשתלה', אבל מצבה המשיך להידרדר. היא נפגעה בריאות ובכליות והתקשתה לנשום. בלילה שבו קפצתי לישון בבית וחזי נשאר עם נירית, הוא צילצל אליי והודיע שהוחלט להרדים ולהנשים אותה. טסתי לבית החולים, הספקתי ללחוש לה כמה שאני אוהב אותה, והיא הורדמה וחוברה למכונת הנשמה. אחרי שבועיים הרופאים המליצו על חיבור למכונת אקמו והיא הועברה באמבולנס לטיפול נמרץ בתל השומר".
היא הייתה מחוברת לאקמו חודשיים וחצי. "היו הרבה עליות ומורדות", מספר אלון. "רגעים של תקווה שבהם אמרנו, הנה, סוף־סוף עלינו על דרך המלך, ואז הגיעו התרסקויות. נירית עברה חמש החייאות. בהחייאה הראשונה, בערב ראש השנה, עבדו עליה במשך 50 דקות, ולא ידענו אם היא תחיה עד הבוקר או אם נגרם לה נזק מוחי. אבל כשהחליטו להעיר אותה, נירית פקחה את עיניה כמו נסיכה שהתעוררה משינה ארוכה. היא זיהתה אותי מיד, אמרה לי בתנועות שפתיים 'אני אוהבת אותך', ושלחה לי נשיקה. כל כך שמחנו שהיא הצליחה להתעורר ושהיא איתנו, מבינה מה קורה סביבה. זה היה רגע שלא אשכח לעולם".
לרגע נדמה היה שנירית מתאוששת. "היא לא יכלה לדבר בגלל הפיום בקנה, אבל דיברנו בתנועות", מספר אלון. "מיום ליום גיליתי שממש קשה לי לצאת מהחדר שלה כשהיא ערה. כשהייתה מורדמת היא לא הסתכלה עליי, אבל כשהייתה ערה והסתכלה עליי, הלב שלי נקרע. היא רצתה לחזור הביתה, היא התחננה שאקח אותה לבית שלנו. ואז הגיע 4 באוקטובר, יום ההולדת שלה, ונירית מאוד אהבה ימי הולדת, אבל לא גילינו לה שזה התאריך".
למה?
"פחדנו שהיא תתרסק. קניתי לה צמיד זהב עם קישוט של חמנייה, זה היה הפרח האהוב עליה. לא אמרתי לה 'מזל טוב, יום הולדת שמח', רק ענדתי את הצמיד על ידה. היא אמרה לי בשפתיים 'מהמם'. שמרנו על אופטימיות. נלחמנו בשבילה, והיא נלחמה על חייה כמו נמרה. היה לה קעקוע של נמר על הכתף השמאלית. אחרי מותה עשיתי קעקוע זהה, אבל על כתף ימין".
"שבוע לפני יום ההולדת של נירית, אחד הפרופסורים זימן את שלושתנו לשיחה רצינית", מספרת אמה חגית. "הוא אמר לנו, 'תקשיבו, אנחנו חייבים לעשות ניסיון אחרון להציל אותה. הריאות שלה במצב גרוע והיא עלולה לקבל זיהום'. הוא הציע להכניס אותה לניתוח שבו מקלפים את הציפוי של הריאות כדי שיוכלו להתנפח. בדקנו, ביקשנו עוד חוות דעת והחלטנו ללכת על זה. לא הייתה ברירה. יום אחרי יום ההולדת נירית נכנסה לניתוח שהוביל לארבעה ניתוחים בחמישה ימים".
"כשלקחו אותה לניתוח הרביעי, להוצאת הפדים מבית החזה, ליוויתי אותה עד לדלת האחרונה", נזכר אביה חזי. "היא הסתכלה עליי בעיניים מפוחדות ואמרה לאחות, 'אני פוחדת למות'. האחות פרצה בבכי. היא ידעה שהסיכויים קלושים. גם נירית ידעה".
"אני לא חושבת שהיא ידעה", טוענת אמה. "היא הייתה מחוברת לאינספור צינורות וחייכה אליי כמו מלאך קטן".
מהניתוח הזה נירית כבר לא קמה. "אלון ואני ישבנו בגינה של תל השומר והסתכלנו על השלכת", מספרת האם, "כשהעובדת הסוציאלית הגיעה ואמרה, 'תתחילו להיפרד, זה מתקרב'. כל המערכות של נירית היו בקריסה. התחלנו את הספירה לאחור. נירית פיתחה צהבת קשה. הרופאים אמרו, 'אפשר לתת לה ריאות מלאכותיות ולב מלאכותי, אבל כבד מלאכותי עוד לא הומצא'. ב־18 באוקטובר עמדנו סביב מיטתה, נעצנו את העיניים במוניטור, ראינו את הערכים יורדים ובשש בערב, כמו בסרטים, הופיע קו ישר. כשחזי אמר 'זהו' לא האמנתי שזה קרה".
"עד שהופיע הקו הישר ניסיתי להעיר את נירית", אומר אלון. "סגרתי את הווילון שמסביב למיטתה, נשכבתי לצידה, שרתי לה את השיר שלנו, 'יש לי חור בלב בצורה שלך' (של הג'ירפות – ס"ש), קיוויתי שהיא תשמע".
"כל אחד חי את הכאב בדרך שלו", מוסיף האב. "יומיים לפני הסוף הפסקתי לבכות. נגמר לי הבכי. התרכזתי בדברים שנירית אמרה לי לפני שאיבדה את היכולת לדבר. 'אני רוצה שיהיו לי ילדים ושאלון יהיה האבא שלהם'. עבורי זו צוואה שאני חייב לקיימה".
× × ×
אלון היה זה שיזם את השיחה על עתיד הביציות שהופקו מהשחלה שנכרתה. כשראה ניצוץ של התלהבות בעיני הוריה, הוא פנה לעו"ד מייזלס, בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה. לפגישה הראשונה הוא הגיע עם חגית, אמה של נירית, שאחרי דקות ספורות התנצלה ופרשה. "לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה", היא מודה. רק אחרי חצי שנה הם חזרו למייזלס והחלו לעבוד על כתב התביעה. בעבר כבר הגיש בן זוג של אישה שנפטרה בקשה דומה שאושרה, אבל זה היה לגבי עובר שהוקפא, כלומר ביצית של המנוחה, שכבר הייתה מופרית בזרעו של בן הזוג. אלון והוריה של נירית מבקשים לראשונה שבית המשפט יאשר להם להשתמש בביציות שהוקפאו עוד לפני שהופרו. "בפגישה הראשונה הם היו אנשים שמתאבלים על אהובתם ומתרכזים בבקשתה האחרונה", מספרת מייזלס. "במפגש השני, שישה חודשים אחרי מותה, הם כבר לא דיברו על המוות, אלא על החיים. על ההמשכיות. על האושר שילד־נכד יביאו לעולמם".
מה הסיכויים המשפטיים?
"המקרה הזה חזק. יש בן זוג שאומר, 'רצינו להוליד ילדים משותפים', יש אישה שלפני מותה ביקשה מאביה להפרות את הביציות שלה כדי שאלון יהיה האב, יש רופאים ששמעו מנירית על רצונה, ויש את עקרון השוויון. אם בית המשפט התיר לאלמנות להשתמש בזרע מן המת של בני זוגן, אין סיבה שהוא לא ייעתר לבקשה של אלון והורי המנוחה".
איך ייתכן שעוד לא היה מצב כזה בישראל?
"אין בישראל חוק שעוסק בשימוש בביצית מן המתה, אבל המציאות מקדימה את בית המשפט. הרפואה מאפשרת היום דברים שהמחוקק עוד לא נתן את דעתו עליהם. הזכות להורוּת היא ערך יסוד ואנחנו סומכים על בית המשפט לענייני משפחה".
כמעט שנה אחרי, והחיים כבר נכנסו לסוג חדש של שגרה. ההורים, חגית וחזי, עקרו במסגרת עבודתו לרואנדה הירוקה והשלווה, "אירופה של אפריקה", בתחושה ש"זה המקום שנכון לנו עכשיו". אלון הרגיש שהוא לא מסוגל לחזור לדירתם שהתרוקנה. במהלך האריזה, הוא העביר את בגדיה של נירית לחגית, ששמחה ללבוש את הטייטסים של בתה. "גם זו דרך להמשיך את חייה של נירית", היא מוחה דמעה.
"אנחנו לא הופכים לצעירים יותר", אומר האב חזי על ההחלטה לפנות לבית המשפט. "זה העיתוי הנכון לתחילת התהליך. אלון הוא כמו בן שלנו, ובזכותו נמשיך את חייה של נירית. הבוסים שלי יודעים שברגע שייווצר היריון אעזוב את רואנדה ואחזור הביתה, לנכד או לנכדה".
ואתה, אלון?
"אני עדיין חי את נירית ומרגיש שהיא איתי ולידי. גם בדירתי החדשה. בלילות אני קורא את הפוסטים שהיא העלתה, מוסיף להם קטעים שאני כותב מתוך הפחד לשכוח אותה ואני מקווה להוציא לאור את הספר, שייקרא 'בשני קולות'. הקול שלה והקול שלי יהפכו לקול משותף של אהבה ותקווה".
אם הכל ילך בסדר, הביציות יופרו ותינוק יגיע לעולם – מה תספר לו על אמו?
"שנירית חלמה עליו ורצתה בו ונלחמה כדי שהוא ייוולד".
ואם בית המשפט לא ייעתר לבקשתכם, או שהביציות המופרות לא יניבו היריון?
"עוד לא חשבתי על זה. אני מעדיף לא לחשוב על זה. אולי אתנחם במחשבה שלפחות עשיתי הכל".
לפנייה לכתב/ת 
