שנת בחירות

מנאייכ (כאן 11)

אם העונה הראשונה של 'מנאייכ' הייתה חשדנית כלפי המשטרה ומערכת המשפט, העונה השנייה עלתה לזירה עם אגרופנים ולא ירדה ממנה עד הנוקאאוט. למעשה, המערכת לפי הסדרה של רועי עידן (משטרה, פרקליטות, פוליטיקאים) כל כך מסואבת שאפילו בולטימור של 'הסמויה' נראית לידה כמו עיר נורמלית. ואולי זה מה שהכי מטריד במסע הסיזיפי של איזי בכר (שלום אסייג) וטל בן הרוש (לירז חממי): לא בטוח שזה לא נכון.

ריקוד האש (yes)

סדרות על חרדים, ראינו? ראינו. יהודה לוי בתור גיבור מורכב ומלא כריזמה, ראינו? ראינו. אבל את מה שרמה בורשטין עשתה מהז'אנר הטחון ובעבודה עם אחד השחקנים הגדולים במדינה? כזה עוד לא היה. איכויות הקולנוע של הבמאית, הכתיבה הרגישה ומלאת הניואנסים ותצוגת התכלית של לוי גוללו סיפור מחשמל ומסעיר על חמלה, תשוקה וחולשות אנוש. אם הייתה אופציה, עוד היו מוסיפים את 'ריקוד האש' לתנ"ך.

שעת אפס (כאן 11)

דרמת תיכון צנועה זה לא נשמע כמו החומר שאמור לזכות בפרסים יוקרתיים ולהנציח סופית את מיה לנדסמן בתור אחת השחקניות הטובות בארץ. אבל בסדרה של דקלה קידר, שנולדה בעקבות פרשת אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח אבל לקחה את הסערה ההיא לכיוונים אחרים לגמרי, היו די והותר אלגנטיות, הופעות מלאות רגש ועלילות משנה אקטואליות שהפכו אותה לאירוע טלוויזיוני סוחף ורלוונטי. הכי כן בבית ספרנו.

שנות הירח (HOT)

מוגזמת וגאונית, ראוותנית ונוסטלגית. קצת כמו מי שעומד מאחוריה - אביב גפן עצמו - 'שנות הירח' מצייתת למנעד איכות משלה. נכון, הדיאלוגים מלאי פאתוס בהקצנה, שלא לדבר על הפאה של מאור כהן בתפקיד שלום חנוך, ולא ברור מה אמת ומה הומצא ברוקנרול הישראלי. אבל מול זה ישנו נירו לוי בתפקיד מושלם כאב הלא־מתפקד, עקיצות נפלאות כלפי חמי רודנר והתמכרות מרהיבה לסירופ נגד שיעול. וברקע כל הזמן הרוקסן, האופנובנק ונעורי הניינטיז שאבדו. אפילו ההייטרים התמכרו.

שנות ה־90 (רשת 13)

אחרי ש'שנות ה־80' העניקה לציבור רחב את תחושת הבית שלא באמת הייתה לו בטלוויזיה, הפרויקט של משפחת אסייג התקדם לעשור הבא ואיתו גם עברה ההובלה לדניאל אסייג, שלצד התפקיד הראשי (בתור אבא שלו) הופקד גם על התסריט. המשמעות הייתה סדרה פחות פוליטית, אבל גם בוגרת ומלאת קסם. ומי שלא נחנק מדמעות אחרי שאביו של מורדי (שלומי קוריאט) מחבק את בנו הגיי, לא מבין עד כמה 'שנות ה־90' היא אירוע תרבותי חשוב.

שישו ושמחו (כאן 11)

ל'שישו ושמחו' ניגשים בחשש: קומדיה צה"לית על ג'ובניקים זה טרנד שכבר מוצה. אלא שמקהלת הרבנות הצבאית משמשת רק כמקפצה לדיון מורכב (ומאוד מצחיק) על יחסי דתיים־חילונים, לביקורת חריפה על הציונות הדתית, להצגת דמות עם נכות פיזית (אקי אבני בתפקיד עצום) וגם להומור ממש טוב ובלתי צפוי. בזכות כל אלו מתחייבת עונה שנייה, או לפחות כדי שנקבל שיר שיחליף את 'רחם נאאאאא' שנתקע במוח.

כפולים (קשת)

אחרי שתי עונות מפורגנות והצלחה בחו"ל, יוצרי 'כפולים' הטו אוזן לרוח התקופה והציבו במוקד האנתולוגיה חברת הייטקס עמוסת שלדים בכוננים הקשיחים, פיגוע כימי וסוכן שב"כ (מיקי לאון) עם סטנדרטים שכמו נלקחו מפרשת האזנות ומעקבים כלשהי. זאת בדיוק הסיבה ש'כפולים' מצליחה לשרוד כבר שלוש עונות: יותר מהטוויסטים והאקשן, היא פשוט יודעת על אילו כפתורים ללחוץ.

בלאדי מורי (yes)

כשכבר היה ברור שיש בישראל יותר מדי מערכות בחירות וסדרות עם רותם סלע, הגיעו, ובכן, עוד בחירות ועוד סדרה עם רותם סלע. אבל הפעם זה אחרת, ובקטע טוב: 'בלאדי מורי' של סתיו אידיסיס הכניסה לחיינו את מורי (נעמי לבוב) ודנה (סלע), חברות רווקות בנות 35, שחולקות לא רק דירה אלא גם את תחושת התקיעות, הקנאה והאקסים הבעייתיים. האינסטינקט הראשוני הוא לרדות בהן לפי ספר התורה של דני ויעל מ'חתונה ממבט ראשון', אבל בפועל אין אלא להתאהב בסך כל הדפיקויות של השתיים, כפי שקרה לשופטים בפסטיבל 'סירייס מאניה' היוקרתי, שהעניקו ל'בלאדי מורי' את פרס הקומדיה הטובה ביותר.

פריפריה אימפריה (yes)

עשור אחרי 'מעושרות' בראה אורנה בן דור את 'פריפריה אימפריה', שביקשה לעשות את אותו הדבר - רק הפוך: הגיבורות התורניות אותרו ברמלה־לוד פינת מרכז ביג באשדוד במקום בכיכר המדינה, והן לא "האישה של" אלא "עשיתי הכל בעשר אצבעות" והמונולוג שבפיהן הוא "אמא'לה, איזו יפה אני! איזו שווה אני, אבא". הסדרה שליוותה נשים שמתפרנסות מצוין מתעשיית הביוטי בפריפריה הנובורשית ועושות נא־בעין לתל־אביב האשכנזית והקרה, הייתה למהדורה מורחבת של סרטוני הכלה: חיטוט בחצ'קון העדתי, הפוליטי והמעמדי בישראל, וכיסויו במייק־אפ של פאן.

תיק 512 (כאן 11)

אין הרבה פרסונות שיכולות לסחוב כמעט לבדן סדרת תעודה שלמה, אבל יצחק אברג'יל הוא חתיכת פרסונה. 'תיק 512', שגם רשמה נתונים מעולים ביוטיוב, מיפתה את קורות חייו של ברון הפשע הכריזמטי, לצד תיאור המאמץ הכביר של מערכת הצדק (בראשות הפרקליט הנחוש ניסים מרום) לפרק אותו. תיאור החקירה חוצת הגבולות וכן ההתייחסות הפקחית למושג המתעתע "משפחת פשע" הפכו את 'תיק 512' לצפייה מרתקת ואפילו מלחיצה, בדיוק כמו האנשים במרכזהּ.

האגרוף: סדרת הגמר (yes דוקו)

'הריקוד האחרון' עשתה לכולם חשק למצוא דוקו־ספורט שכולם ידברו עליו. 'האגרוף' שביים אבידע ליבני היא הכי קרוב שהתעשייה המקומית הצליחה: שלושה פרקים שאפשר ואף רצוי לבלוע בערב אחד, על היריבות האדירה בין מכבי להפועל תל־אביב בכדורסל, שהתנקזה לרגע אחד כואב (במיוחד עבור תומר שטיינהאור). מי שהיה שם חש מיד איך הכל צף מחדש. ומי שלא היה שם, הבין שפעם באמת היה פה שמח.

קולנוע

עולה לראש

עם שפע שירים, הופעות אורח, הומור נונסנסי ועלילה שמבקרת את צה"ל, 'עולה לראש' הסתער על בתי הקולנוע והפך לאחד מלהיטי הקיץ הבודדים של השנה. הסרט של ערוץ הכיבוד (דור מוסקל, רותם קפלינסקי ועומר ריבק), עוקב אחר כוכבי הנוער הצעירים שקד, אסתמה ולידוי, שנשלחים לשירות צבאי לא לגמרי נחוץ אך מאוד מבדר, כחלק מלהקה צבאית חדשה. ואם כל זה לא מדבר אליכם, אז נזכיר שרותם סלע מפציעה גם כאן בתוספת האקססורי האהוב עליה - פאה מתולתלת.

תמונת הניצחון

כמעט כל מה שאבי נשר עשה בקריירה שלו זועק "מיתולוגיה ישראלית", ולא צריך פנס כדי למצוא את אותו הדבר בסרט על מלחמת העצמאות. נשר ביים מערבון כחול־לבן עם קאסט מפואר (ג'וי ריגר, עלא דקה, אליאנה תדהר, תום אבני והמצטיינת משי קלינשטיין), שמתרחש בקרב על ניצנים ומציג את הפרספקטיבה של שני הצדדים. דרכם נשר עוסק בשורת סוגיות: קולנוע, שואה, הקרבה, תקווה. יש משהו כה מדויק ועצוב באופן שהלב של נשר - כמו תמיד, אבל ביתר שאת מאז הטרגדיה שעבר - מתבונן ברוך בנעורים שאבדו לבלי שוב. לא סתם קיבלנו (עוד) להיט.

סינמה סבאיא

שמונה נשים יושבות, מדברות, מתווכחות ובעיקר מראות זו לזו קטעים בני דקה שצילמו בבית. שם, בין החרכים, מתגלים גם חיים שלמים, לעיתים מלאי רוך ולעיתים אכזריים. סרטה הראשון של אורית פוקס רותם, במאית צעירה שרתמה את דאנה איבגי יחד עם עוד שמונה שחקניות פחות מוכרות מכל קצוות הארץ, הוא קצת הפוסטר לקולנוע ישראלי צעיר ומקורי, פמיניסטי וקצת פוליטי בלי להתלהם ובלי להטיף. עם כל האחווה הזאת, מה הפלא שזכה בפרס אופיר.

קריוקי

בעידן הפינוי־בינוי שתוקף את הארץ, מה אנחנו בסך הכל רוצים? לעבור לפנטהאוז של השכן העשיר יותר. ואם הוא לא מזמין אותנו למסיבת הקריוקי שלו? או־הו. הדרמה־הקומית הסוחפת שביים משה רוזנטל מריחה כמו להיט מאז שנחשפה בפסטיבל ירושלים, גם בגלל הקאסט הפצצתי (ששון גבאי, ליאור אשכנזי וריטה שוקרון, הלב של הסרט), גם בגלל הקצב והמוזיקה ובעיקר כי יש בה משהו כל כך אנושי. ביום חמישי (29.9) הוא ייצא לאקרנים ועכשיו רק נותר שהקהל הישראלי ישתכנע.

איפה אנה פרנק

תגידו מה שתגידו על ארי פולמן, הוא תמיד יבחר לעשות משהו חדש וייחודי. למשל, הוא היה יכול לעבד את היומן של אנה פרנק בצורה סטרייטית לקהל ילדים עכשווי - מה שהוא בעצם כבר עשה ברומן גרפי עם דוד פולונסקי - אבל במקום זה פולמן בחר לעשות טייק עכשווי ופוליטי למדי, שבו רוחה של אנה פרנק מתעוררת באמסטרדם ומגלה שמפעל הזיכרון סביבה עוות והפך למסחרה. התוצאה היא סרט די חתרני על זיכרון השואה, שגם אם לא הותיר את אותו אימפקט כמו 'ואלס עם באשיר' הוא קולנוע ישראלי־בינלאומי נועז ומלא יצירתיות.

ויהי בוקר

עבור 90 אחוז מהקהל, 'ויהי בוקר' הוא הסרט שהקאסט הערבי שלו יצא במחאה נגד ישראל בפסטיבל קאן ואז בפרסי האופיר אשתקד, שם זכה בכל הקופה. עבור אלה שטרחו גם לראות אותו מדובר בעיבוד עדין ויפהפה לספרו של סייד קשוע, שמשקף אולי יותר מכל את התחושה של ערביי ישראל שהם במצור פנימי וחיצוני, ושכל תזוזה שלהם לא תוציא אותם טוב. הבימוי של ערן קולירין ('ביקור התזמורת') הוליד סרט פוליטי לא מתנצל, אבל בעיקר אנושי, על מדינה תקועה.

מוזיקה

אנה זק - לך לישון

היקום של אנה זק מתחלק בקלילות לשניים. עד 'לך לישון' ומרגע שעלה לאטמוספרת הסטוריז עם השיר הזה. אנה זק ניסתה שנים את כוחה במוזיקה ולא ממש נספרה. "בוא תראה מה פיספסת" היה המנון העצמאות של זק, ההוכחה שצומחת כאן כוכבת פופ בוהקת בסטנדרטים אמריקאיים ואי־אפשר להתעלם ממנה. 'מי זאת' כבר השלים לזק הום־ראן מרשים במיוחד ואת מלכות הקיץ של ספוטיפיי. לגמרי בלוק של הביוקר.

נועה קירל - פנתרה

אם עמוד התאורה הקורס בהופעה של סטטיק ובן אל היה סימבולי לפירוקם, 'פנתרה' הוא בדיוק להפך, האייקון שמייצג את הנסיקה של נועה קירל למעמד העל שלה. זה אומר, למשל, שכל סינגל חדש של קירל הוא מעין אירוע מדיה קטן, מבחן מעניין לרף הלהיטי שהיא הציבה לעצמה וחלון הזדמנויות למי שמחכים לה בתסכול בפינה. 'פנתרה' מפגיש את החומרים האייטיזים של מדונה עם אלה של ג'ניפר לופז ושאקירה, וקירל נכנסת לחליפה באופן מדויק ומלכותי, פרי החיבור עם ג'ורדי, רון ביטון ואיתי שמעוני. "כל היום אני בכל מקום, אין דקה לנשום, אין דקה לנשום", היא מספרת. אפשר להאמין לה.

עדן בן זקן - WTF

קובי אפללו מנסה להגיד לעדן בן זקן על מה לשיר וגולשים משועממים מנסים להחליט עבורה מתי ואיפה מותר לה ללבוש ביקיני, אבל הזמרת שכבר תכף סוגרת עשור בטופ של הפופ הישראלי ממשיכה לקבוע את הטון, לפוצץ הופעות וגם להתמיד בשחרור להיטים שאי־אפשר להוציא מהראש גם בזמן שעושים שפם, ג'ל ולק. ומה אומרים למי שלא אוהב? לא "וואט דה פאק", אלא "פאק אוף".

אושר כהן - חמישי שישי

אושר כהן נמצא בסביבה כבר כמה שנים טובות, אבל מי שהכירו את הלהיטים הנוגים שלו היו בעיקר בני נוער. השנה הוא הצליח לפרוץ מעבר ליוטיוב עם סגנון הפוך מזה שהיה מזוהה איתו עד עכשיו: שירים קצביים ששוברים את הרחבה עם טקסטים עוקצניים, שפתחו לו את השער אל המיינסטרים ולא רק בימי חמישי־שישי.

מרגי - Sucks To Know You 

כולם אמרו: מרגי כתב שיר על נועה קירל. במקום להגיד: מרגי עושה פופ בינלאומי נפלא. הפרידה בין מרגי לקירל, כמו גם הזוגיות ביניהם, יצרה רעש כבד, שלעיתים נטה להאפיל על המוזיקה שהם עושים ועשה לשניהם עוול. הניסיון הבינלאומי הראשון של מרגי, Sucks To Know You, הוכיח שהוא לגמרי מתאים לליגה הזו. ההפקה המעודכנת והעטיפה המלוטשת מעניקות מקום של כבוד לקול המיוחד והחם של מרגי, שהגיע הפעם בגישה פרועה יותר. מרגי מתבגר יפה, ונראה שגם הקהל שלו מתבגר. פנתר.

אודיה - אינטלקטוערס

הטייטל "חילונית מבחוץ, דתייה מבפנים", יכול להישמע מבלבל, אבל תסמכו על אודיה אזולאי, שבגיל 21 היא אחת הזמרות המגובשות שפרצו כאן בשנים האחרונות: חורכת מצעדים, כותבת להיטים לאחרים וגם כבשה את קיסריה בגיל שבו מחפשים עבודה מועדפת. 'אינטלקטוערס', להיט הקיץ שלה, ממחיש היטב את הדואליות עם שורות כגון "ואני חצי חרדית/ ואני חצי לבושה/ ואתה חצי מאמין/ אתה מפרש לי את התורה" ו"אתה חי לפי הספר/ אני חיה את החלום". בינתיים זה עובד מצוין.

טונה - היי בייב

במסגרת שנה מצוינת מבחינתו עם האלבום 'מזרח פרוע', איתי זבולון הכניס ב'היי בייב' את כל המרכיבים שהפכו אותו למי שהוא: עיבוד היפ־הופ־רוק־נגיעות מקומיות שהופך את השיר ללהיט משמיעה ראשונה, החיבה הידועה לאייקונים מסוף המאה הקודמת (אולי גם זה יעבור מתישהו) וטאץ' אקטואלי (הקורונה). למעלה מ־3.5 מיליון צפיות ביוטיוב ועוד אינספור השמעות ברדיו ובסטרימינג מוכיחות: אין דרך קלה לשבור לב, אבל טונה בהחלט מצא את הדרך להיכנס אליו.

פול טראנק וג'ימבו ג'יי - סתלבט בקיבוץ

אחד משירי המחאה הטובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות מוגש לכם בלי בעיטה, בלי מגפון ובלי פאק דה פוליס אלא עם צחוקים, בריכות וקלנועית. אז כן, 'סתלבט בקיבוץ' הפך מהר מדי לפסקול האינסטגרם של כל סופ"ש אצל הדודה שגרה מחוץ לעיר, אבל במהות שלו הוא קפסולת זמן מדויקת ל־2022 ופתאום עולה המחשבה שלינה משותפת היא אולי פתרון לא כזה רע ליוקר המחיה.

תופעות

השנה הגדולה של נונו

מזמן לא נראה בישראל מבול אמוציות מהסוג שמעוררת נונו - ספק יצור, ספק אישה, ספק קרחן, שמבוגרים אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב. מה שהתחיל כדאחקה הפך לתופעה חד־פעמית במיינסטרים שנשטף ב"פולופולופופו" ו"בוקר ציח וצח", עם אסתטיקה ושפה ושיער שרשומים על שמה. היא נולדה כאלטר־אגו של הזמרת נעמי אהרוני גל, ובניגוד לתופעות כמו דודו פארוק או שפיטה, שהסתירו את האמן שמאחוריהם, אהרוני גל חיה בכיף עם שתיהן. ברשתות כבר הוכתרה כקולו של דור, והאלבום 'סטטוס' התקבל בתשואות. אברי גלעד גרס שהיא הורסת לדור הצעיר של המוח. ההיסטוריה תקבע.

'האח הגדול' חזרה ו'חתונה ממבט ראשון' נחלשה

אחרי כמה שנות דשדוש, אנשי 'האח הגדול' נזכרו שהפורמט עלה לגדולה בזכות אנשים שרוצים להתפרסם ולא מפורסמים עם חודשיים פנויים ביומן. התוצאה היא הריאליטי היחיד שכבש אפילו את טיקטוק ודיונים יותר סוערים על דיאן שוורץ מאשר על הבחירות הקרובות. מנגד, 'חתונה ממבט ראשון' הציגה עונה נטולת סקס אפיל; תוכנית שידוכים שהפכה לרצועת בוקר מעיקה בהובלת פסיכולוגים. הרייטינג היה בהתאם.

סטטיק ובן אל כבר לא

אלה היו שבע שנים מצוינות, עד שהטלנובלה האישית הכריעה. סטטיק ובן אל תבורי הרימו את המסך על המהפכה במוזיקה הישראלית. בשיאם, מדינה שלמה התעסקה בשיר הקרוב, בקליפ הבא והשתמשה ב"טודו בום" יותר מבאהלן־אהלן. הרדיו לא הפסיק להשמיע, מיליוני שקלים הושקעו בקליפים יצירתיים וכל שיר הפך ללהיט ענק. אבל לאט־לאט נוצר קרע, בן אל נדחק מרשימת היוצרים, סטטיק קיבל את המושכות והחברים כבר הפכו, לפני הכל, קולגות. ההקלטות האיומות של בן אל זירזו את החלטת המנהלים על הפירוק. כל זה לא מפחית מילימטר מהעובדה שמוזיקלית, סטטיק ובן אל עשו היסטוריה ונכנסו אליה. כביש הסוף.

הישראלים כובשים את הפארק

פעם, כשדיברו עם אמנים ישראלים על פארק הירקון, זה היה מקסימום לטובת הופעת חימום של אמן בינלאומי או בפסטיבל מתגייסים. האתר הגדול ביותר נשמר לשמות הגדולים ביותר. אבל בקיץ הזה, עדן חסון ונועה קירל הצטרפו לעומר אדם כדי להראות (וזה בעיקר נועד להראות) שהמהפכה כבר לא נוסעת על גלגלי העזר של הופעות סגורות לוועדים: היא לגמרי יכולה לקנות פרארי.

מהפכת מי־טו בקהילה הגאה

זה התחיל בתחקירים החשובים של כאן 11 על הטענות נגד גל אוחובסקי. גם אם מבחינה פלילית התיק נסגר מחוסר אשמה, הפרסומים החלו שיח קריטי על נורמות, מוסר, קשרי שתיקה ובושה. גם תחקיר 'ידיעות אחרונות' על איתי פנקס עורר טלטלה. והטענה של השחקן יהודה נהרי נגד אסי עזר, שהכחיש בתוקף את ההאשמות, היא אבן דרך. גם אם יש מי שמנסים לנצל את ההתעוררות כדי לחבל במאבק המוצדק לשוויון זכויות, סביר להניח שזאת רק ההתחלה.

ייסורי עומר אדם

"לראש עליו יש כתר אין מנוח", כתב שייקספיר, ונדמה שגם השנה עומר אדם התרוצץ בין סקנדלים ופסטיבלים ולא מצא את השקט. מההסתבכות עם 'קקדילה' הדוחה ועד הפיאסקו בפארק הירקון, הזמר המצליח ביותר בישראל נראה כמי שמחפש נואשות לשפר את הדימוי שלו: מהזוגיות המתועדת עם יעל שלביה דרך ראיונות חריגים לתקשורת ועד ספיישל ב'הכוכב הבא' (גלגול של התוכנית שבה התגלה וממנה הוטס), נדמה שאדם ואנשיו מנסים בכל הכוח ליצור תדמית ידידותית למשתמשים ומנגד שזה לא ייראה מתאמץ מדי. וזאת משימה מסובכת לא רק לעומר אדם, אלא אפילו להארי סטיילס.  

החינוכית: HBO של הילדים

ערוצי הילדים הרימו ידיים בקרב מול יוטיוב וניסו בכוח לגלגל סרטונים מצליחים לטלוויזיה. זה לא עבד. ואז באה כאן חינוכית עם סדרות כמו 'שקשוקה', 'כראמל', 'האחיין שלי בנץ' ו'מקיף מילאנו' וחזרה ליסודות: פחות יוטיוברים שלא יודעים לשחק, יותר עלילות שמנסות להפוך את הנערים למבוגרים טובים יותר גם אם צריך להניח את הטלפון בצד. הפתעה: בני נוער דווקא אהבו את זה שלא מנסים להתחנף אליהם. מי היה מאמין.

הקלטות בווטסאפ

צריך להודות בתבוסה: ההקלטות הקוליות בווטסאפ איתנו ונראה שהן לא הולכות לשומקום. למעשה, גם לפייסבוק ולאינסטגרם נוספו השנה כפתורי הקלטה מיידית. וכמו בכל זירה אמנותית, גם להקלטות יש סלבס: טיקטוק מתפקע מרוב סרטוני הקלטות מבדחים שזוכים למאות אלפי צפיות ותוכניות כמו 'הצינור' מארחות בתדירות גבוהה מקליטים ומוקלטים ויראליים. מצד שני, ייתכן שבן אל תבורי היה מעדיף שכולם יחזרו לתקשר דרך יוני דואר.

נפרדים מאגדות

מודי בר־און היה יוצר חד־פעמי, דוקומנטריסט מלא כריזמה שהכניס שורה של סדרות לפנתיאון וגם המציא מחדש את הנחיית הספורט באולפן ליגת האלופות. אורי זוהר העמיד יצירות קולנועיות מורכבות, כבש את המיינסטרים ולבסוף נותר רוקסטאר איקוני ופורץ דרך גם אחרי שפרש מתעשיית הבידור. ואילו צביקה פיק היה פשוט אמן פופ מופלא, שלעג למבקרים שלו עד שבסוף כולם הודו שהוא המאסטרו. שלושתם היו חדשנים, לא קלים לעיכול ומאוד־מאוד ישראלים. בלעדיהם זה באמת לא ייראה אותו דבר.

אבא חטוב

מי זה פה שקם על הבוקר עם הלוק של הביוקר ויוצא לריצה פלוס שייק פלוס הרצאת מוטיבציה יומית? אתה. ואתה ואתה ואתה ואולי גם אתה ואתה, אבל עוד שנה־שנתיים. תוכנית ההרזיה 'אבא חטוב' פרצה את גבול הטרנד והפכה לאורח חיים שאומץ בהערכה וביראה על ידי אלפי ישראלים. העקרונות התזונתיים בשיטה אינם פורצי דרך בהכרח, אבל המעטפת המדויקת שהיא מציעה - קבוצות התמיכה, מרצ'נדייז, דיוורים יומיים - הפכה אותה לתופעה חברתית ויראלית כמעט. עכשיו רק נותר שחסידיה יפסיקו לחפור לנו על יתרונות השעועית.

כתבו: עינב שיף, עדן יואל, בנימין טוביאס, גיא לייבה, רז שכניק, קרן מלמד־מרגלית, אפרת זמר־ברונפמן, גבי בר־חיים, טל גלעדי