הייתי בן עשר או אחת עשרה כשאבא הוציא מהבוידעם קופסא של שוקולדים ובתוכה התחבא אוצר. לא שוקולד, אבל אוצר.

זה היה בשבת. אבא פתח את הקופסא בזהירות. הדבר הראשון שהוא שלף ממנה היה אולר, סכין קפיצית גדולה יחסית בתוך נדן עור. אבא אמר: "את זה לקחתי מקצין נאצי שחקרתי". הוא הוציא מהקופסא צעיף משי, פרס אותו והראה לנו שבצידו הפנימי של הצעיף מצוירת מפה של גרמניה, וגם כפתורים קטנטנים, בתוכם נגלתה לי מחט זעירה, מסתובבת, שהצביעה על הצפון, חפתים שהיו בעצם מצפנים מוסתרים שקיבל, לניווט, למקרה שיפול בשבי או יצטרך לנווט בשטח האויב. "להתכונן ליום שחור", אמר אבא והצית את דמיוני. ושטרות כסף של הרייך השלישי, משנות שלטונה של גרמניה הנאצית.

חיים ובנו יצחק הרצוג. זה היה בשבת. אבא פתח את הקופסה בזהירות | צילום: משה שי

את הפריטים, אוסף המזכרות שלו מהקרבות, שמר אבא מאז שהיה קצין מודיעין קרבי בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ישבנו על המיטה יחד, ואבא סיפר לנו איך לימדו אותם לדבר "גרמנית שוטפת" במסגרת ההכשרה שלהם כקציני מודיעין לפלישה לגרמניה הנאצית ואיך לימדו אותם "אורחות חיים גרמניים", למקרה שייפלו בשבי או יצטרכו להיטמע בשטח לצורך איסוף מודיעין. זה היה עולם אחר. בלי אמצעי תקשורת מיוחדים. קצין המודיעין פעל לפעמים כמעט לבדו. "לכל הכינו אותנו, גם למלחמה וגם לשחרור", הסביר אבא.

הוא סיפר לנו על קרבות התופת בהם השתתף כקצין בצבא הבריטי, על הקרב על חציית הריין, "קרב קשה עם אלפי פגזי ארטילריה", אמר אבא, תוך כדי שהוא מראה לנו את הפריטים, ועל הזוועות שראה במחנות הריכוז. הצחנה, שלדי האדם בפיג'מות המפוספסות, ערמות הגופות, החורבן והגיהינום עלי אדמות. איך הגיע לברגן בלזן ואיך אמר לכמה מהניצולים, ביידיש, אחרי שלא האמינו לו וחשבו שהוא מתחזה, שהוא קצין יהודי מארץ ישראל. "איך־בין א–יידישע סלדאט".

"כולם פרצו בבכי", סיפר לנו אבא, "בקושי רב לא בכיתי איתם".

בתחילת החודש נסעתי לגרמניה כנשיא מדינת ישראל החופשית, העצמאית, האיתנה והדמוקרטית. עשיתי את דרכי כדי לנאום בבונדסטאג, בית הנבחרים הפדרלי של גרמניה, בעברית. מעולם לא נאמתי שם קודם. שיירת אופנועים הובילה את רכב השרד שלנו, עם דגל ישראל עליו, בולט. אנשים בהמוניהם עמדו בשדרת "אונטר דן לינדן" שבמרכז ברלין. השדרה שבה הריע ההמון להיטלר הייתה מלאה עכשיו בדגלי ישראל ובאזרחים גרמנים שהריעו לנו, נופפו לנו לשלום וצילמו את השיירה שלנו.

ואני נזכרתי בשבת ההיא, מילדותי, מלפני יותר מ־50 שנה, ובדברים שסיפר לנו אבא. פרק שלם נפתח בשבת ההיא, יחד עם הקופסא.

נשיא הרצוג ורעייתו מיכל, בביקורם בגרמניה. הזלנו דמעה ליד אבן ההנצחה שהביא אבא לברגן בלזן | צילום: שחר עזרן

* * *

אבא לחם בנורמנדיה, חצה את נהר הריין והיה בכוח ששיחרר את בלגיה והולנד. הוא היה בין ראשוני היהודים בעולם כולו שנכנסו כבני חורין לגרמניה הנאצית, אימת המין האנושי, ואמר תמיד שהגיע לשם "כמנצח". הוא היה בצוות קציני המודיעין שהוקם לצורך חשיפת ההנהגה הנאצית והשתתף, בין השאר, בחקירת הצורר, ראש האס־אס הימלר. בשנה שאחרי המלחמה חי בגרמניה ופיקד כקצין בצבא הבריטי, קצין המטה הבכיר, על בראונשווייג, אזור שלם בסקסוניה התחתונה, כחלק מהממשל הצבאי של בעלות הברית. אז גם עשה הכל כדי לסייע לתנועת "הבריחה" בהברחת יהודים ארצה. הוא ניהל חיים שלמים בין גרמנים במסגרת תפקידו, והיה אחראי על כשני מיליון תושבים גרמנים. על פי הוראות אותו ממשל של בעלות הברית אבא התבקש, בין היתר, ללמד את הגרמנים על הזוועה אבל גם על דמוקרטיה!

דווקא על זה, אבא מיעט לדבר. לפחות איתנו. זה פרק שחלפנו על פניו בהיסטוריה המשפחתית. מעולם לא קיימנו עם אבא שיחה לעומק. לא שאלתי איך הוא הרגיש, זמן קצר כל כך אחרי המלחמה, כקצין יהודי על אדמת גרמניה. הוא כבר לא היה בבסיס צבאי. הוא חי בין גרמנים שאך יצאו מהמלחמה! מי מהם רצח יהודים? מי מהם התחזה? מי מהם ידע ושתק? האם דיבר איתם? האם שאל אותם מה ידעו? הוא טען שכולם ידעו. האם שאל למה לא עשו כלום, בשעתה החשוכה ביותר של האנושות?

עבורם הוא היה "מייג'ור ויוויאן". האם הם ידעו שהוא יהודי?

על המלחמה דיברנו כן, והרבה. אבל על האינטרקציה עם הגרמנים, מיד בתום המלחמה, הוא כמעט לא דיבר ואני לא שאלתי. על כך אני חש החמצה.

אני חושב על כך, במסע שלי החודש, כנשיא מדינת ישראל לגרמניה. בשיחות עם נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר ורעייתו אלקה, ובשיחות עם חברי הפמליה שלו. הם, כולם, בני הדור השני והשלישי שנולדו כבר אחרי המלחמה. אני סקרן והם מדברים על הכל. הם מספרים לי בפתיחות ובצער איך שאלו את ההורים והסבים והסבתות שלהם מה ידעו. אחד מהם מספר שאבא שלו אמר לו מגיל צעיר ש"סבא עשה דברים נוראים. לא בטופ, אבל דברים נוראים. קצת פחות מהטופ", כך הוא אומר לי. מישהי אחרת מהפמליה מספרת לנו איך בגיל 12 ניגשה לסבתא שלה ושאלה אותה "מה ידעתם?". "תדעי שכולם ידעו הכל", ענתה לה הסבתא.

בדיוק כמו שאבא אמר.

* * *

למרות שנכנס לגרמניה כבר כמנצח, סירב אבא לרכוש רכב מתוצרת גרמניה. כילד, כשהיינו צריכים לקנות רכב חדש הוא היה אומר "אני לא אקנה מכונית גרמנית". כי הוא ראה את הדברים הכי נוראים שיש. מצד שני, הוא גם ראה את גרמניה האחרת, החדשה. הוא חשב שאסור לשכוח את העבר אבל צריך לחיות למען העתיד.

בשנת 87 היה זה אבא שהתעקש לקיים את הביקור הראשון של נשיא ישראלי בגרמניה. את הביקור שלו בחר לפתוח במחנה ברגן בלזן, 42 שנה אחרי שדרך שם, בלב המאפליה. החודש כאמור, 35 שנה אחריו, נסעתי לשם אני. באתי לביקור רשמי, במסגרת תפקידי כנשיא מדינת ישראל, בלי קשר לעובדה שאבי הוא אבי ואני בנו, אבל כשנכנסתי לברגן בלזן, לא יכולתי שלא לחשוב עליו שם. עמדנו, מיכל רעייתי ואני עם נשיא גרמניה שטיינמאייר ורעייתו, כיפה לראשו וכיפה לראשי, והזלנו דמעה ליד אבן ההנצחה שהביא אבא לברגן בלזן מירושלים. גם כשנאמתי בבונדסטאג ומאחוריי העיט, סמלה הלאומי של גרמניה, הסיפורים שסיפר לנו אבא לא הפסיקו להדהד. נזכרתי בדברים שאמר תמיד, על גודלה של הזוועה אבל גם על עוצמתו של הניצחון; ממעמקיה המבעיתים של השואה אל תקומת מדינת ישראל. חשבתי על הנספים והשורדים. התרגשתי.

* * *

בסוף אותה שבת אבא החזיר את הקופסא למקום. לא פתחנו אותה ולא שיחקנו באוצר שבתוכה אף פעם. אבא הסכים לתת לי כמה מהשטרות ששמר, של הרייך השלישי. שטרות של מיליוני מארקים שקיבל כדי להיערך לאותה אפשרות שבה יצטרך להיטמע בין הגרמנים כדי לאסוף מודיעין בתקופת המשטר הנאצי, ממש כמו "מסתערב". בניתי קופסא מלגו ושמתי בה את השטרות. את קופסת הלגו עם השטרות, אני עדיין שומר.

המטמון של אבא עבר איתו ממקום למקום. מהבית בצהלה לבית הנשיא ואחר־כך לבית שלו ושל אמא בהרצליה.

לפני 20 שנה הגיעה אל אימא ד"ר תמר קטקו, היום האוצרת של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. תמר כתבה אז ספר על הלוחם היהודי, אותם לוחמים יהודים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ובעלי בריתה במלחמת העולם השנייה. היא באה לאמא כדי שתספר לה על אבא שלי.

אמא אמרה לתמר שיש בבית כל מיני "בוידעמים", ארונות נסתרים שבהם שמר אבא אוצרות. לכל ארון, אומרת תמר, קראו אז "בוידעם". "קחי כיסא, תורידי, תחטטי, תפתחי, מה שאת רוצה", היא הציעה לתמר.

אז, באחד הארונות במטבח, נגלה לעיני תמר המטמון. האולר שאבא לקח מהקצין הנאצי היה עדיין בקופסת השוקולד ההיא, מפעם. אולר רב־תכליתי שהיה לכל חייל נאצי. החפצים האחרים, תמר מספרת, היו שמורים בתיקיות קרטון ובשקית. אבא, כנראה, החליט לסדר אותם.

המטמון נשאר אצל אמא. רק עכשיו, אחרי שנפטרה, הוא שוב נפתח ונמסר לתמר, שהעבירה אותו יחד עם מייק, אחי, למוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. יחד ישבו ובדקו חפץ־חפץ; את הצעיף והאולר והכפתורים הקטנטנים, שהיו בעצם מצפן והיום אני יודע שהם סמל לגבורה ולאומץ לב לערבות הדדית ולסיפור שכמעט ונשכח. אפילו במשפחה שלנו, הוא כמעט ולא סופר.

בעוד כמה חודשים ייפתח בלטרון, בדרך לירושלים, מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. אותו מוזיאון, שתמר היא האוצרת שלו. אלוף במילואים חיים ארז, בעצמו ניצול שואה מילדי טהרן, הוא יושב ראש עמותת המוזיאון. המוזיאון, שקם בשותפות עם ממשלת ישראל, יישא את שם אבי, נשיאה השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג, ויספר את הפרק העלום בתולדות העם היהודי בתקופת השואה; סיפורם של מיליון וחצי יהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית בצבאות בעלות הברית, בכלל זה צבאות ארצות־הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה וביחידות הפרטיזנים, בהם חצי מיליון יהודים שלחמו בצבא האדום. רבע מיליון יהודים מתוכם שילמו על כך בחייהם.

האולר, הצעיף והכפתורים הקטנטנים עם המחט הזעירה שהוציא אבא מתוך הקופסא כשהייתי בן עשר, יוצגו שם. ממשיכים לספר את סיפור הגבורה היהודית, כפי שסיפר לנו באותה שבת אבא, מדור לדור.