"הדרך הטובה ביותר להתכונן לעיסוק במשפט היא להיות איש ספר. רק בדרך זו ניתן לרכוש את יכולת ההבעה... בכתב ובעל־פה, וכן יכולת לחשיבה בהירה... מלא את מוחך בפיקדונות רבים של קריאה טובה, והרחב והעמק את רגשותיך על ידי כך שתחווה ככל האפשר את התעלומות הנפלאות של היקום דרך עיניהם של אחרים..."

כך כתב (בתרגום חופשי) בשנת 1954 שופט בית המשפט העליון בארה"ב, פליקס פרנקפורטר, לפול קלאוזן, ילד אמריקאי בן 12, שפנה אליו ושאל אותו מה עליו לעשות כמי שמתעתד לעסוק במשפט וכיצד עליו להתכונן לכך.

בעת שנכתבו הדברים האלה, הייתי כבת שנה. עצתו של השופט פרנקפורטר לא הגיעה לאוזניי אז, ואף לא בימי ילדותי המאוחרים יותר. באותה העת טרם החל להתרקם אצלי החלום לעסוק במשפט (למרות התחפושת הפורימית מגיל שמונה שבתמונה). אך מבלי דעת מילאתי אחר עצתו הטובה של השופט פרנקפורטר, והייתי מה שנהוג היה לכנות באותן השנים "תולעת ספרים".

אסתר חיות. הייתי מה שנהוג היה לכנות "תולעת ספרים"

קראתי מכל הבא ליד, או נכון יותר לומר - מכל הבא לספרייה. בשכונת נווה עמל בהרצליה של שנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, הספרים היו חברינו הטובים. בין דפיהם חברנו בדמיון להרפתקאות "החמישייה הסודית" של אניד בלייטון, צעדנו ב"שביל קליפות התפוזים" של נחום גוטמן, הצצנו בסודות הכמוסים שביומן "דפי תמר" מאת דבורה עומר, וליווינו בתלאות ובשמחות את כל בנות משפחת מארץ' ב"נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט.

לכן כאשר פנו וביקשו שאכתוב מילים אחדות על חוויית ילדות שעיצבה את חיי, הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא חוויית הקריאה.

כבר בימים המוקדמים של ילדותי, הקריאה עוררה בי קשת שלמה של רגשות ותחושות והציתה בי סקרנות, עניין וצימאון לדעת עוד. היא נשאה אותי על כנפי הדמיון מן השכונה הקטנה למקומות רחוקים ומרתקים. כך, מעלילות הקוף "צ'יפופו" בסדרת הספרים מאת תמר בורנשטיין־לזר, גיליתי ארצות חדשות שבהן טייל, כמו טיבט הרחוקה ובה בהמה מקומית ששמה "יאק". "קופיקו", בן־דודו ה"ישראלי" - אף הוא מבית היוצר של תמר בורנשטיין־לזר - שעשע אותי עד מאוד בתעלוליו. והיו גם אגדות אנדרסן, "פצפונת ואנטון", "שני רעים יצאו לדרך", "פוליאנה", "תום סויר", "אוהל הדוד תום", "הלב", "שמונה בעקבות אחד" ועוד רבים וטובים. הספרים לימדו אותי לחוש קִרבה והזדהות עם המצוקות והכאב של הגיבורים, לצד תחושות של התרגשות וחדווה למקרא הרפתקאותיהם ומשובותיהם.

* * *

סבי וסבתי, שבביתם גדלתי, היו שורדי שואה וכך גם אמי. הם דיברו אליי חום, דאגה ואהבה, אך העברית לא הייתה שגורה בפיהם. במהלך השנים אמי לימדה את עצמה עברית בכישרונה וב"חוכמת המהגרים" שלה, אך אין ספק כי עומק היכרותי שלי עם אוצרות השפה העברית ומכמניה, בא לי במידה רבה מאהבת הקריאה. משהבינו בני משפחתי כי המתנה שתשמח אותי יותר מכל היא ספר חדש, הפכתי עם הזמן לבעלת אוסף נאה של ספרים משלי. אחדים מהם נשארו איתי מאז ילדותי לאורך כל תחנות חיי, כי חברי ילדות הם, כידוע, חברים לכל החיים.

בינתיים, רכשתי בנעוריי ובבגרותי ספרים־חברים חדשים ובהם ספרי שירה רבים. אך הזיכרונות המענגים מן הספרים שקראתי בילדותי מלווים אותי מאז, ועמם החוויות מעוררות החושים של מגע הכריכה, רשרוש הדפים, מראה האיורים וריח הנייר. אולי זו הסיבה שחנויות הספרים חביבות עליי במיוחד, ואני ממשיכה עד היום, גם ממרום שנותיי, להעשיר את מדף הספרים שלי בספרי ילדים, ספרים "בשר ודף".

מאז שמוניתי לבית המשפט העליון, וביתר שאת מאז שמוניתי כנשיאת בית המשפט, רוב שעות היממה עוברות עליי בלשכתי. לכן הבאתי עמי אל הלשכה אסופה נבחרת מספרי הילדות שלי וגם חלק מספרי הילדים שרכשתי מאז. הם ניבטים אליי מן המדפים, החברים משכבר הימים, וגם אלה החדשים, והם ממלאים אותי שמחה.

"לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת" – קרלוס רואיס סאפון, "צלה של הרוח" (תרגום: ליה נירגד)