הג'ינס שהייתי רואה בחלון הראווה

גדלתי בשכונת שעריים, ברחובות. שכונה של אנשים פשוטים, טובי לב ומאוד לא עשירים. כילד היה נראה לי שיש לי חיים רגילים כמו לכל החברים, למדנו בבוקר בבית ספר, חזרנו הביתה, אכלנו ארוחת צהרים חמה ויצאנו מיד החוצה לשחק כדורגל. בסך הכל ילדות די רגילה.

אלא שחיי התהפכו עלי בגיל 16, כשאבא שלי נפטר מהמחלה הארורה ואימי האהובה, שלא הייתה יכולה להכיל את חייה שהשתנו מן הקצה אל הקצה ונאלצה לגדל שלושה ילדים לבד, נעשתה חלשה וחולה. אחרי שעברה ארבעה אירועים מוחיים, אחד אחרי השני, מה שנקרא החיים לא האירו לנו פנים, התמימות נגמרה ובשנה הזאת, חיי השתנו. לא ממש ידעתי איך אני מכיל את כל הכאב שהיה סביבי.

איתי לוי עם אמו. התמימות נגמרה וחיי השתנו

היה לי קשה כי חיינו השתנו. ממשפחה מלאה עם חום ואהבה, הפכנו להיות משפחה בלי אבא אהוב ועם אמא סיעודית. היה לי ממש קשה. גם מבחינה כלכלית, לא היה קל בבית ונאלצתי לעבוד מגיל מאוד צעיר.

באיזשהו שלב בחיי, באזור גיל ההתבגרות, פיתחו את העיר, ובמקום התחנה המרכזית הישנה ברחובות, בנו קניון גדול ומפואר. או שלפחות ככה הסתכלנו עליו. זאת הייתה חגיגה מבחינתי כילד. בעיניי, הקניון היה העולם הגדול, סוג של אמריקה ברחובות. הגודל, השפע, חנויות הרשתות שלא היו בסביבה שלי קודם, מוצרים בינלאומיים, בתי קפה ושאר הנאות החיים. כל כך אהבתי להסתובב בו, לראות את החנויות שנפתחות לאט־לאט, את הבגדים היפים, את המוצרים היקרים, את כל הדברים שלא יכולתי לקנות, אולי רק לחלום עליהם.

אחרי בית ספר עברנו, החברים שלי ואני, באופן קבוע בקניון. היינו מסתובבים בו כאילו מדובר בפיסת גן עדן שנחתה לנו ברחובות. זה היה הכיף שלנו.

* * *

בגלל המצב הקשה בבית, עבדתי מגיל צעיר בכל מיני עבודות. היה לי חשוב לעבוד כדי לעזור לאמא שלי כמה שיותר. לא היה דבר כזה מבחינתי שלא אביא כסף הביתה, גם אם היה מדובר בסכום קטן. היה לי חשוב שאמא תדע שהיא חשובה לי, ושאני לא מפיל עליה את כל נטל הגידול שלי. ידעתי שאני חייב לעזור בכלכלת הבית.

אמנם עבדתי אבל לא השתמשתי בכסף על דברים שחברים שלי נהגו להוציא: משחקים, בגדים, בילויים, ויותר מאוחר ביציאות עם בנות. הייתי חסכן יותר מהחברים שלי בעל כורחי, כי הייתי חייב להיות מחושב מאוד כדי לשרוד.

היום זה אולי יישמע הזוי, אבל כשהייתי עובר כל יום בקניון אחרי בית ספר, הייתי רואה בחלון הראווה של אחת החנויות ג׳ינס, כזה אמיתי שמרגיש מחו"ל. רק שהוא היה כל כך יקר (אני לא בטוח שלכל כיס, אבל בשבילי הוא היה יקר), שלא יכולתי אפילו לחשוב על לקנות אותו, כי ברשימת העדיפויות שלי היו דברים אחרים. לא היינו ילדים של קניונים. אבל כשכבר היינו נכנסים לחנות היינו מודדים ויוצאים. זה משהו שלא אשכח כי זה הדגיש לי באותה תקופה את העובדה שלא יכולתי ליהנות מכל השפע שהציע אז הקניון, שקצת סימל את השפע שיש לחיים להציע לי בכלל.

מעל הכל תמיד קינן בי החלום הגדול ביותר שלי: להיות זמר. עבדתי בזה קשה, והתחברתי עם האנשים שהערצתי, וכתבתי איתם ושרתי איתם - הכל כדי להכשיר את עצמי להיות זמר טוב ומקצועי. חיי השתנו לטובה ביום שהכרתי את הכותב אלעד טרבלסי ואת היוצר והמפיק המוזיקלי אסף צרויה. יחד הבאנו לעולם את ״כמעט שיר אהבה״. זה היה סינגל הבכורה שלי, והוא זכה להצלחה גדולה.

אני תמיד אומר שאני חוגג יום הולדת פעמיים בשנה. היום בו נולדתי, 25 בינואר 1988, והיום שבו הוצאתי את 'כמעט שיר אהבה', ב-17 ביולי 2013.

סגירת מעגל מטורפת מבחינתי הייתה כשנבחרתי להוביל את הקמפיין של "לי קופר", החברה שאני איתה כבר עונה שישית ברציפות. זה בלתי נתפס מבחינתי עד היום, לחשוב שכל חיי כילד משימה פשוטה כמו לקנות ג׳ינס בקניון שליד הבית הייתה בגדר חלום, והיום אני הפרזנטור של אחת החברות המובילות והגדולות בעולם בתחומה. בכל שנה שבה הם בוחרים בי מחדש, אני מתרגש כמו אותו ילד שחסך מספיק כדי לקנות לעצמו את הג'ינס הראשון. זה אולי ייראה כמו סיפור על ג׳ינס, אבל מבחינתי זה סיפורו של ילד קטן שנולד לחיים של מאבק והישרדות, חלם בגדול והצליח להגשים את החלום. מבחינתי זה מעגל קסמים שנסגר.

מי אמר שאלוהים לא נמצא בפרטים הקטנים?