"אני אלופה בלחיות את הרגע"

ברגע שראיתי אותה יוצאת מהמונית נעמדתי על שתי רגליי, נופפתי בשתי זרועותיי ופרצתי בצעקת "אחלן!" שהרעידה את בית הקפה, אבל אביה מלכה – בחולצה רחבה שמדגישה את דקיקותה ובשורטס זעיר – הסתפקה בחיוך שמחק, בבת־אחת, את התלהבותי הרעשנית.

שנה וחצי אחרי הסרט "לשחרר את שולי", שהביא לבתי הקולנוע כמיליון צופים, קשה למצוא במלכה (27) קווי דמיון לאלמוג, בלוגרית מחופפת למחצה שחיה בסרט של עצמה. וזה לא רק מפני שבפרק הזמן הזה היא הספיקה לקבל טבעת יהלום, שלאחרונה צורפה לה טבעת נישואין. בלי שהרגשנו היא הנמיכה פרופיל ועברה לעולמות המוזיקה והאופנה כחוקרת אמנות מהחיים.

מה, כבר נגמלת מ"אחלן"?

"לא נגמלתי, אבל זאת מילה שפחות לקחתי מהסרט. השארתי אצלי צירופים אחרים, כמו 'להוריד את הפאניקה' ו'שחרר אותו'. אנחנו משפחה מגובשת – 'מה קשור', דוד שאול, לירון וייסמן ואני – ובשיחות שלנו הסלנג מהסרט רץ".

ההתנתקות מדמותה של אלמוג הייתה קלה. "בשלב הראשון מחקתי את הדיבור התזזיתי שלה, שהוא הכי לא אני. האימפולסיביות שלה הייתה זו שהניעה את העלילה, ואילו אני - מחושבת, אחת שלא זזה בלי לחשוב חמש פעמים. כשטסנו לצלם בג'ונגלים של קולומביה, לא יצאתי מהחדר במשך שלושה ימים. מה לעשות, אני חרדתית ברמה של פוחדת מהצל של עצמי. סצנות מ'נרקוס' מילאו לי את הראש ברעשים עד שאסי אמר לי 'בואי, דוד בצלאל יראה לך את העיר', גם זה ציטוט מהסרט, ולאט־לאט הפשרתי, התרככתי ונכנסתי לעניינים. היה לי מזל גדול לעשות סרט כזה עם אנשים מדהימים שהזכירו לי לא להמעיט בערכי".

למה ניסית להמעיט?

"מפני שיש לי עוד שריטה, אני נורא ביקורתית. בכל פעם שנכנסתי ללופ של 'יש לי תפקיד שולי', ה'מה קשורים' טרחו להזכיר לי שגם הם התחילו בפינה קטנה אצל יאיר לפיד, ואמרו 'אילו התייחסנו אל עצמנו כאל קטנים לא היינו גדלים'. אותה תופעה חזרה כשהסרט יצא וקיבלתי חיבוק מהקהל. במקום ליהנות מהמחמאות נתקעתי על מישהו שאמר לי 'ראיתי אותך, בטח שראיתי, אבל לא היית הרבה על המסך'. ממתי מעריכים את עבודת השחקן עם סטופר של שניות? מה'מה קשורים' למדתי שאין תפקידים גדולים או קטנים. הבנתי שאני שחקנית, ושבחרתי במקצוע הזה לא כדי לגלם דמויות שקרובות אליי, אלא דמויות שונות ממני בתכלית. אני כאן בשביל ללכת הביתה, לחטט ולנבור בתוכי ולשכנע את המלהקת שהתפקיד הזה נכתב בשבילי, ואחר כך לשכנע את הצופים. ב'שולי' הייתי מצחיקולה וגיליתי שלהצחיק זה יותר קשה מלהזיל דמעה".

את רצינית?

"לגמרי. כשאומרים לשחקן 'תבכה' הוא נעזר בטכניקות שונות שתירגל והפנים. אני יודעת לפרוץ בבכי שנייה אחרי ה'תבכי'. פשוט נפתחים לי שני ברזים. זה קורה מפני שברגע שפיצחתי את הדמות אני כאילו לובשת אותה. להצחיק זה הרבה יותר קשה מפני שאת לא יכולה להשתמש בדמעות כדי להראות שאת עצובה. זה את והבדיחה. או שהיא נופלת או שאת נופלת. פשוט ואכזרי".

כש"שולי" שבר שיאים, בטח חשבת שהקריירה שלך מסודרת.

"ממש לא. אף פעם לא עשיתי משהו בשביל הדבר הבא. לשמחתי, אני אלופה בלחיות את הרגע בלי להתחרבש בעתיד שלא נתון לשליטתי. הסרט פרץ בבום שאחריו באה הנפילה הבלתי נמנעת של 'או.קיי, תודה, ומה עכשיו?' צריך לעבוד בשימור ההצלחה, לתדלק אותה, להעלות תמונות ברשתות, להפוך לאייטם, כל מה שהוא לא אני. ניב עשת הסוכן שלי שלח אותי לאודישנים, ניסיתי לקבל תפקידים, אבל תהליך הליהוק הוא הגיהינום של השחקנים. אתה רגע למעלה ושניים למטה, וככה אתה חי במשך חודשים. זה מאבק כוחות של מי יישבר ראשון: השחקן – או החלום שלו. כמה 'לא' אתה יכול לקבל מבלי להתרסק?"

גבות עיניה מתכווצות ואישוניה יורים ברקים. "נתתי גז, אמרתי שלמען תפקיד חלומותיי אהיה מוכנה לשים את הקישקעס שלי על השולחן, לפני כל אודישן לקחתי שיעורים פרטיים, על חשבוני, אבל אם לא קלעתי לטעמו של הבמאי הלך עליי. איש איש וטעמו. זה לא שהתאבדתי, לא עשיתי אודישנים עד צאת נשמתי, אבל לא אפסיק לנסות מפני שלפני כל מה שאני יודעת לעשות - אני שחקנית. גם כששידרתי בגלגלצ, מה שהפך אותי לדמות לא היה הקול הרדיופוני שלי, אלא היכולות המשחקיות. כל עוד לא מורידים לי את השאלטר אני לא אוריד לעצמי".

ואת אופטימית.

"מאוד. הלהט הזה מחזק אותי ואני בטוחה שמתישהו ה'לא' יהפוך ל'כן', וה'כן' שלי יהיה ה'לא' של שחקנית אחרת. המפתח הוא סבלנות, דברים קורים לאט. לדעתי, הדבר הכי חשוב לשחקן הוא חוויית אודישנים חיובית. למה? מפני שהוא נמצא באודישנים יותר מאשר בצילומים, שבהם הוא מוקף באנשים שיעזרו לו להיות במיטבו, ממוזיקת רקע ועד איפור ובגדים. בחדר האודישנים אתה לבד, ואם לא הברקת באותו רגע אף מלבישה ומאפרת לא יוכלו לעזור לך. כשאני יוצאת מאודישן בתחושה של 'נתתי 90 אחוז ולא 110', אני נוזפת בעצמי 'ממך ציפיתי ליותר'. כן, כן", היא צוחקת, "אני יודעת להיות קשה".

נעליים על המדרגות

מלימודי קולנוע ומגדר היא פרשה אחרי שנתיים וחצי, "ממש בישורת האחרונה. הרגשתי שהלימודים שואבים לי הרבה מהזמן ולא נותנים לי את מה שחשבתי לקבל, אז הרפיתי, שיחררתי. יש לי בטן ואני מקשיבה לתחושות שלה. היא המחליטה. בשעות שהתפנו לי חיפשתי משהו חדש. נרשמתי ללימודי יזמות ברייכמן, כבנאדם סופר סקרן התחלתי להסתכל סביבי והרגשתי שמוזיקה ואופנה הם שני תחומים שמרגשים אותי ובא לי להשקיע בהם".

וזה מה שהיא עושה. "אני עוסקת בעולם של סגנון ותוכן, חדשנות אל מול רטרו. אני לא מנגנת על כלום ואין לי 'גגים' במועדונים, אבל אני מתקלטת באירועים אופנתיים, כחלק מחוויית האירוח. בעלי התקין לי עמדת די־ג'יי בבית ואמר 'את אוספת מוזיקה טובה, אבל את חייבת להתאמן כדי להגיע לשלב שבו תוכלי להרקיד ולהקפיץ'. החיפוש אחרי פריטים נדירים מניע אותי גם בעולם האופנה. אם בעבר טסתי לחו"ל עם רשימת מסעדות, היום יש לי רשימה של חנויות יד שנייה. את הנעליים האלה קניתי בברצלונה, הן מהפיפטיז או מהסיקסטיז, ומעבר להיותן הכי נוחות בעולם הן נותנות לי השראה. במילאנו מצאתי גלימה שנתפרה בפריז, עבודת יד, עבור אישה מאוד עשירה. היא עלתה 400 יורו, וכשהמוכרת אמרה 'אין עוד אחת כזאת' פתחתי את הארנק. זו המשמעות של אוצרוּת. בעלי נטרף מהקניות שלי, המדרגות מלאות בקופסאות נעליים והוא טוען שאפילו במקרר יש בגדים, אבל גם כשהחלטתי לסדר לא הצלחתי לוותר על הגלימה. שעות אני מדמיינת מי האישה שלבשה אותה ואיזה אקססוריז נלוו אליה".

כל הבגדים נשארים בבית?

"לא, חלק אני מעבירה וחלק תורמת. כשבעלי מגזים בקיטורים אני מזכירה לו שהוא אוסף תקליטים. חדר שלם בבית מוקדש ל-6,000 התקליטים שלו. ממנו למדתי להבין שיש דברים איקוניים שאין להם מחיר. המהלך הכי דרמטי שעשיתי בשנה האחרונה היה כשחתמתי בסוכנות הדוגמנות 'אינץ' מודלס' שפתח ניר חצרוני, בחור צעיר ורעב, ותוך שלושה חודשים חתמתי במילאנו וגם עשיתי את שבוע האופנה בתל־אביב ובשנקר והצטלמתי ל'עמנואל'. דוגמנות היא תעשייה הרבה יותר מהירה ממשחק, את לא נמעכת בתהליך ליהוק ממושך. מרגש אותי להתחבר לאנשים בקצה השני של העולם שרוצים שאהיה חלק מהיצירה שלהם".

השלב הבא הוא עיצוב אופנה?

"לא, זה נשמע לי כמו משימה בלתי אפשרית. לפני החתונה הגעתי לסטודיו של ויוי בלאיש, הבאתי תמונות של שמלות שמצאו חן בעיניי וסיפרתי לו שאני רוצה להרגיש כמו נסיכה גדולה מהחיים. ויוי התחיל לשרבט, אחר כך הוא הוריד מהקיר בד גדול שתלה לקראת תערוכה וכרך אותו סביבי. כשעיקמתי את האף הוא אמר 'את לא מבינה כלום' ואחרי שבועיים, כשחזרתי למדידה ראשונה, הלסת שלי נשמטה והשתחוויתי לאמן".

להתמסד בגיל צעיר

בעלה הטרי (החתונה התקיימה לפני חודש), שמדי פעם מלכה טועה ומגדירה אותו כבן־זוגה, הוא עפרי גופר, מנהל תחנות המוזיקה של התאגיד. "הכרנו לפני ארבע שנים, באילת, במסיבה. לא באמת רציתי להיות שם, נקלעתי לסיטואציה, וגם עפרי הגיע אליה חצי מאופס. כשכולם בילו והשתוללו התיישבנו בצד ולירלרנו במשך ארבע שעות. החלפנו רשמים על מפקדי גלי צה"ל לדורותיהם ודנו בעתיד התחנה. שיחות של חנונים. אחרי שלושה חודשים אמרתי לו 'תקשיב, אני מעדיפה לעשות פרסה מאשר להתאהב בך. למה? בגלל שלא תיכננתי שתהיה גדול ממני ב־11 שנה'. מודה באשמה, 'מה יגידו' זה עוד שריטה שלי. הייתה".

איך הוא הגיב?

"כשעפרי אמר 'אם את רוצה ללכת אני אתבאס נורא, אבל אני אחכה לך כאן' הבנתי שהוא אוהב אותי באמת. הוא נתן לי ספייס. ואחרי שלקחתי צעד אחורה כדי להבין מה אני רוצה מהחיים האלה, בער לי להתקרב. זה היה טנגו של קדימה־אחורה עד שהחלטתי להפסיק לדפוק חשבון לאלה שיתהו למה אני מתמסדת בגיל צעיר עם בחור לא צעיר. שלושה חודשים אחרי שעזבתי בתרועה סימסתי לעפרי 'אל תזוז, אני באה', לקחתי תיק, עברתי לגור איתו ומאז לא נפרדנו, אפילו לא לחצי דקה".

אז למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע לחופה?

"בתחילת הקשר עפרי הודיע לי שהוא אף פעם לא יתחתן. 'אני די־ג'יי בחתונות, ראיתי אלפי חתונות, מה הבעיה פשוט לחיות ביחד? מי צריך את הרעש והמוזמנים?' הסתכלתי לו בעיניים ועניתי 'אני. נראה לך שאני לא אחגוג בראש חוצות את שמחתי?' והוספתי 'לא רק שתתחתן, גם תהיה לך חינה כהלכתה'. כשפרצה הקורונה היינו שנה ביחד וידעתי שזה המבחן האולטימטיבי. או שאברח מהבית או שנצא ממנה מחוזקים. משבוע לשבוע גיליתי שנוח ונעים לי ושהנפש שלי רגועה. זה היה הדיל ברייקר. אבא שלי, שכל כך אוהב אותי, תמיד חשב שעוד לא נולד הבחור שיתאים לי. כשהכיר את עפרי אבא אמר לי 'זכית לאהוב, יש אנשים שעושים סיבוב שלם בכדור הזה בלי לדעת איך זה מרגיש'. כשקיבלתי אישור מאבא הגברתי את מינון הרמזים, וכשעפרי טען שמגיע לי לקבל הצעת נישואין עם הטבעת הכי מושקעת הבטחתי לו שאגיד 'כן' גם אם הוא יציע לי עם מחזיק מפתחות. בסוף הוא הציע לי עם טבעת שעיצב בעצמו והוא נכנס לחינה עם תרבוש, כמיטב המסורת המרוקאית".

העובדה שבעלך בן 38 תאיץ את הרחבת המשפחה?

"נראה לי שאני רוצה ילדים אפילו יותר ממנו, כמו שרציתי להתחתן טיפה יותר ממנו, אבל הגיל הוא לא פקטור. מה שיקבע זה הבשלות והמוכנות הרגשית. עד ששנינו נהיה אינטו איט לא נוכל להכניס לחיינו יצור חסר ישע מפני שזה לא הוגן כלפיו. ועד שנגיע לשם אני מתנחמת בחיקה של שושקה, הכלבה שלנו. עפרי ידע שאני רוצה כלב, וחיפש כלב שלא משיר שיער בגלל שהוא איסטניסט, ומצא את הכלבה עם הכי הרבה שיער שהפכה לאהבת חיינו. בימים שבהם שנינו יוצאים לעבודה אני מביאה את שושקה לבית ספר לכלבים, 'דוגותל', שבו מחלקים את הכלבים לקבוצות, לפי הגודל והמרץ, מטיילים איתם, מאלפים אותם ויש להם גם מנוחת צהריים. אני הבאתי אותה, יש לי אחריות עליה, אני לא יכולה לנעול אותה בין ארבעה קירות ואחר כך לכעוס עליה בגלל שהיא הרסה את הבית".

למה קראת לה שושקה?

"אני אוהבת לתת שמות לכל מיני דברים. למכונית הראשונה שלי קראתי 'שמחה' מפני שהיא שימחה אותי. לאופניים שעליהם אני מפדלת כמו גדולה רציתי לקרוא 'שוש', ראשי תיבות של ששון ושמחה, אבל הכלבה הגיעה לפניהם. האופניים נשארו חסרי שם. אולי זו הסיבה שמישהו גנב אותם".

smadarshirs@gmail.com