עשן ממלא את קומת חדרי הילדים. אני מסתערת

מכורה לעיטוף, לריפוד ולהמרה של חום אימהי למוצרי צריכה, ומשהו מזה היא העתירה גם עלינו. אמא שלי ישנה עם פוך ומיזוג אוויר בקיץ, ועם פוך וסדין חשמלי בחורף. הפוך, אם זיכרוני אינו מטעני, היה ממולא בנוצות אווז מזן נדיר, לא סתם אווז בררה.

הסיפור הקטן הזה אירע בליל חורף שנת 1979. אני בת 13. אני ישנה וחולמת חלום שמעורב בו, באופן לא קוהרנטי, טוסט שרוף. בבת־אחת אני פוקחת עיניים ומתיישבת. אני נושמת עמוק ומריחה ריח מתוק, מבחיל, של חריכה. אני מתעוררת לחלוטין, קופצת מהמיטה ורצה למטבח. מבט על הטוסטר, על הגז, הצצה מהירה לתנור. לא, זה לא מהבית שלנו. הבית שלנו שקט, דומם. למעט סנופי, הכלב בעל ה־ IQ האחד, העומד בפתח הדלת ומנסה לרדת לפשר התזזיתיות על מנת להסיק מסקנה לגבי היתכנות טיול, כולם ישנים.

דניאלה וסנופי. "הכלב בעל האייקיו האחד"

אני יוצאת החוצה והוא, עולץ, בעקבותיי. הארגז שבו אספתי את גור החתולים שמצאתי יום קודם, נמצא עדיין ליד הדלת. קור אימים ואני בפיג'מה. אור רך של טרום זריחה עוטף את השכונה. אני מסתכלת

סביב, מחפשת רמז לריח הנורא. שכונת ילדותי המנוכרת היא שכונת חומות. כל בית מכונס בשעריו. אני מציצה מעל ומתחת ודרך החרכים בחומות. מה נשרף לעזאזל? מה זה יכול להיות? אבל ככל שאני מתקדמת במעלה הרחוב, הריח מתפוגג. אני חוזרת על עקבותיי.

בינתיים היום כבר עלה וכשאני נכנסת לחצר הבית שלנו, אני מבחינה בבירור בעשן המיתמר מחלון חדרי. אני פורצת הביתה במהירות.

סנופי, הכלב בעל ה־ IQ האחד, סוף־סוף הועיל להריח סכנה ונשאר לעמוד בחוץ. אני שרה גיבורת ניל"י, אני מבינה שעליי לפעול בעוז ובנחישות. עשן סמיך ממלא את כל קומת חדרי הילדים. במהירות

אני מסתערת על החדרים, מעירה את אחותי, את אחי, מטלטלת אותם וצורחת משהו בסגנון - שריפה! אחים! שריפה! עיירתנו בוערה כולה! ומשם רצה אל חדר השינה של הוריי ומעירה גם אותם.

עוברות דקה אחת או שתיים, וכולנו, כל משפחת לונדון, עומדת מחוץ לבית בפיג'מות, מחכה למכבי האש שאבי הספיק להזמין בטרם נמלטנו החוצה. למעט אמי, שנגררה מהבית כשנוצות האווז כרוכות סביבה, כולנו רועדים מקור. אני חשה את מלוא עוצמת כבודי. אמנם לאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג איך כל הדבר הזה קרה, אבל לכולם ברור בזכות מי ניצלנו. שכנים מתחילים להתאסף. אמא שלי מצביעה עליי באצבע. אני לא זוכרת באיזה רגע מדויק מפלחת אותי ההבנה שהשארתי פצוע מאחור ואני צורחת: החתול!

את הכיעור הזה, גור חתולים בן יומו, עיוור ומפורעש, מצאתי זרוק ליד הפחים של המכולת. אמנם עברה בקושי יממה, אבל כבר הספקתי לנקות, לסרק ולפלות את פרעושיו, למשוח משחה אנטיביוטית סביב העין המודלקת, לקנות מטרנה של גורים ולרוקן בסתר את בקבוק הבושם - ז'יבנשי? - של אמא שלי, שמפאת שהיה מצויד בטפטפת זכוכית, נבחר לשמש כבקבוק מטרנה.

בחזרה לשריפה. לא, לא הייתי עד כדי כך משוגעת על מנת לרוץ פנימה לתוך הלהבות. זה לא שעצרו אותי, כן? אבל כשאחד הכבאים השפריץ זרנוק מים דרך חלון חדרי, התחננתי שבזהירות. קיוויתי

שאולי אולי המסכן עדיין חי. קיוויתי בשבילי שהוא עדיין חי. בגיל הזה כבר אספתי מספיק חיות מתות על חגורת המצפון שלי, כדי לדעת שאני ממש לא צריכה עוד חלל.

יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, הודיע אבי לאחר שהתחוורה מידת הנזק. השריפה כילתה מחצית מחדרי. ליחכה את שולחן הכתיבה ואת השטיח. כילתה כמה מדפי ספרים והשאירה עקבות של עשן ופיח וסירחון שעוד נשאר ספוג שבועות ארוכים אחר כך. רק ארון הבגדים שלי, שבתחתיתו, בתוך מגירת הנעליים הנחתי את הגור לפני שהלכתי לישון, נשרף כולו. נותר שרוול של בגד, סוליה של נעל, סילואטה מפוחמת.

הוריי לא כעסו עליי גם כשהבינו כיצד פרצה האש. הם הבינו שבכל ליבי האמנתי שאני עושה טוב כשהורדתי בערב מהמיטה שלי את הסדין החשמלי, קיפלתי אותו לארבע, הכנסתי למגירת הנעליים, ומעליו, בעיבורו, הנחתי את הגור. השארתי חריץ לנשימה, לכבל של הסדין החשמלי וסגרתי. ליל מנוחה קטנצ'יק, שלא לומר, מנוחת עולמים.

אולי ילדות אחרות היו יכולות לנחש שלקפל סדין חשמלי זה מסוכן? שחוטי תיל הבאים במגע זה עם זה עלולים להתלהט ולבעור? יכול להיות. אני בכל אופן לא ידעתי. לא ידעתי המון דברים. לא ידעתי

שאסור לתת לגור קיפודים לאכול בלי הגבלה כיוון שהוא מתנפח כך שכפות רגליו לא מגיעות לקרקע, שדבק מגע וסלוטייפ עשויים להיות רעילים לצב ששריונו נפער ושצריך להוסיף עצמות טחונות או קליפות ביצים לגוזלי עורבים, כי בלי סידן, הם עלולים ללקות ברככת עצמות ולהתעוות. היום אני כבר יודעת הכל. רק שהיום אין לי את אותן עיניים הנמשכות אל צידי הדרכים, המרימות עיניים אל נופי

העצים, הבולשות מטה, בחושך, אל בטנן של מכוניות. היום, לשמחתי, טחו עיני מראות. זה פשוט כבר לא קורה לי.