היום שבו הפסקתי לשיר

גדלתי בקצרין שברמת־הגולן. מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם. מכולת אחת, קניון קטן אחד, בית ספר אחד, יישוב שקט ונעים, נופים ירוקים.

גרתי שם עד גיל 20. סבא רפאל וסבתא קולט התגוררו לא רחוק מאיתנו. אחרי בית הספר הייתי הולכת לאכול שם. מגיעים, ולא פעם ריח הטיגון של הפריקסה נישא באוויר. שולחן פרוס עם סלט ביצים ומיונז, טונה, אריסה, סלט תפוח אדמה מבושל וכל מה שאפשר להכניס בפריקסה החלומי של סבתא. או קציצות הדגים החריפות של סבתא, עם הרוטב האדום והחלה בצד.

שיר וסבתא קולט. ריח הטיגון של הפריקסה באוויר

אני והאחים שלי, אני הבכורה, היינו איתם די הרבה. הייתי מבלה שם את רוב שעות היום, את הימים והלילות. הם גידלו אותי, יחד עם ההורים שלי, והיו החיים שלי.

בכל מקרה, באותם ימים כילדה אהבתי לשיר. שרתי בבית, שרתי בבית הספר, שרתי לחברים. הייתי בטוחה שזה מה שאעשה גם כשאתבגר - אשיר. ואז בסוף כיתה ח', התקיימה תחרות שירה בבית הספר. קראו לה "קצריבל", ממש כמו פסטיגל. זו הייתה תחרות חשובה, ה־הופעה של האזור. כל הילדים נערכו אליה מראש, התכוננו יחד שעות על גבי ימים.

ביום של ההופעה התרגשתי מאוד, התאפרתי, עשיתי תסרוקת, הצצתי מאחורי הקלעים אל הקהל - אבל לא ראיתי את ההורים שלי שם, רק את אחי אליאב, שקטן ממני בשנה. לא הבנתי מה קורה. ממש אחר כך אליאב בא אל מאחורי הקלעים. הוא הסביר שההורים לא היו יכולים להגיע כי סבא לא מרגיש טוב.

בכיתי, התפרצתי, לא הצלחתי להפסיק. כל האיפור ירד מהפנים. אל הבמה עליתי עם קוקו אסוף, בלי איפור בכלל. אבל עדיין נתתי הופעה. שרתי בכל הכוח, כיאה למקצוענית. שרתי שיר בנושא אופנה. אני זוכרת את השורה "היום זה באופנה". באותם ימים, גיל 13, לא ידעתי לאיזה כיוון אלך ובטח שלא חשבתי על דוגמנות - אבל שרתי על אופנה כי כך רצה הגורל. בתחרות זכיתי במקום השני. ואז, אחרי שהסתיימה ההופעה וכולם התפזרו ואני חזרתי הביתה - ההורים שלי הושיבו אותי על הכיסא. הם אמרו שהם לא היו יכולים לעדכן אותי כי הייתי שנייה לפני הופעה, והם ממש מתנצלים, אבל סבא נפטר. זה היה הרגע המשמעותי ביותר שהיה לי בילדות.

* * *

הייתי ממש מחוברת אליו, אל סבא שלי רפאל. עד היום תמונה שלו נמצאת ליד המיטה שלי. סבתא קולט נפטרה לפני שלוש שנים, ואז גם תמונה שלה הצטרפה אל התמונה שלו.

אני זוכרת שכילדה, למרות התחרות שכל כך חיכיתי לה, לא יכולתי לשמוח. יום למחרת נסענו ללוויה. לא ישנתי כל הלילה, היה לי קשה ועצוב.

מאותו רגע לא עזבתי את סבתא לרגע וכך גם ההורים שלי. ישנתי איתה בלילות כי היא הייתה חולת אסטמה ולא ראתה טוב. סבתא שלי ואני היינו נשמה אחת. עד גיל 20 הייתי איתה בבית.

מאז אותו יום, מאותה תחרות, הפסקתי לשיר. לא חזרתי לשיר יותר. היום אני כבר לא זוכרת איך עושים את זה, אבל בתור ילדה היה לי קול מדהים. הפסקתי לשיר כי אותו אירוע - המוות של סבא בזמן התחרות - נחרת בי בצורה לא טובה. הזכייה בתחרות הפכה להפסד. הייתה רק פעם אחת ששרתי שוב. זה היה כשסבתא נפטרה. כתבתי לה שיר ועשיתי קליפ, שלא פירסמתי ולא הראיתי לאף אחד. מאז גם בבית אני לא שרה, לא מרשה לעצמי.

אם יכולתי לדבר עם שיר הקטנה שישבה ובכתה אחרי אותה תחרות, הייתי מדברת איתה על התמימות שלה. מבקשת ממנה להישאר נאיבית גם כשתגדל, גם אם יגידו לה מיליון פעם שזה לא בסדר. כשאנחנו ילדים יש בנו משהו מאוד תמים, אנחנו בטוחים שהעולם ורוד ושלא משנה מה יקרה, אנחנו נסתדר. דברים יסתדרו. עד היום נשארה בי קצת מהאמונה הזו, אבל התמימות של אותה ילדה נעלמה. חבל שאנחנו לא יכולים לשמור על אותה תמימות טהורה כשמתבגרים.

ויש עוד משהו שהייתי מספרת לשיר הקטנה: הייתי מגלה לה שיבוא יום ויהיה לה ילד, בן בכור, שייקרא על שם סבא ז"ל - רפאל.