"בר היה אומר לי: אריאל אל תדאגי, מי בכלל יכול להתמודד מולי?"

רס"ן בר פלח ז"ל, סגן מפקד סיירת נח"ל, היה משפט אחד קבוע, שהיה אומר לחברתו: "אל תדאגי לי. יש לי חפ"ק, הם דואגים לי". אפילו שעתיים לפני האירוע שבו איבד את חייו, עדיין הספיק להזכיר לה, שלא תפקידה לדאוג. עכשיו אריאל יושבת במרפסת בבית אמו של פלח בנתניה, מוקפת בבני משפחתו ובחברותיה, ולא מאמינה שהיא משחזרת את הרגעים האחרונים מחייה הישנים.

"השיחה האחרונה שלנו", היא מספרת והלב מתכווץ, "היתה ב-00:05 בלילה. שעתיים לפני האירוע. היה משהו בצומת תפוח, ושלחתי לו הודעה אם הכל בסדר. בר תמיד היה צוחק עליי: 'את כמו קצינת אג"מ', כי הייתי מודעת לכל התרחשות, בודקת באפליקציות. ככה היה גם באותו לילה.

מאוחר יותר הוא התקשר: 'זה לא בגזרה שלי בכלל', אמר. 'תהיי רגועה. אני אדבר איתך, הכל טוב. אני אוהב אותך, עכשיו חייב ללכת'. הבנתי שהוא עסוק. בדרך כלל במצבים כאלו, הוא היה מדבר איתי, או משאיר הודעה בסיום הפעילות, גם אם זה מאוחר מאוד בלילה".

בבוקר ההוא לא הייתה הודעה או שיחה שלא נענתה. "נכון, אבל לא דאגתי או משהו. לא התעסקתי בכלל בטלפון. קמתי לבוקר רגיל, התארגנתי ואז שמתי לב שהיו לי שתי שיחות שלא נענו, ובדיוק כשאני באמצע צחצוח השיניים, חברתו של טל, אחיו של בר, מתקשרת ושואלת אותי איפה אני נמצאת. היא וטל לא ידעו אם הודיעו לי, כי אין נוהל לחברות כמוני. בקצין העיר ניסו למצוא אותי ולא הצליחו. חיפשו אותי אצל אבא שלי בראשון לציון, ואפילו לאחותי ברמת־גן הגיעו. בסוף בכלל הייתי אצל בר בתל־אביב. אז כשהם שאלו איפה אני ישר הבנתי. כשמישהו מתקשר אליי פתאום לשאול איפה אני, מן הסתם שזה יהיה מוזר. יצאתי מהשיחה מאוד נסערת. ניתקתי לה בפנים, חשבתי שהוא אולי נפצע. אחרי רבע שעה הם היו בדירה, עם נציגים מקצין העיר".

"בן למופת ואדם מדהים", בני משפחת פלח בשבעה | צילום: אלי דסה

מישהי כמוך שעוקבת אחרי כל החדשות, לא פתחת את האפליקציות?

"לא היה רשום שום דבר. רק שהייתה פעילות. התמונה הזו, של המודיע מקצין העיר נכנס לבית שלנו עם המשפחה של בר, מעולם לא חשבתי שאני אחווה את זה. את הקצין לא ראיתי. אני זוכרת שראיתי את טל מתקרב, ולא יכולתי להסתכל עליו. ישר הסתובבתי אליהם עם הגב, כי לא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי. חשבתי שמישהו מסתלבט עליי. כל מה שעבר לי בראש היה שאני רוצה שמישהו ייקח אותי משם".

ומה את עוברת מאז?

"מאז, כבר שבוע, מה שעובר לי בראש שאין סיכוי שזה קורה. שיש פה טעות. שזה לא נכון. שזה לא תקין. שאני בחלום ארוך כזה, שמרגיש סופר מציאותי, ומישהו צריך להביא לי כאפה ואני אתעורר. עד עכשיו, אם אני שומעת שקיבלתי וואטסאפ, אני מסתכלת על המסך ומתאכזבת שזה לא הוא. כרגע אני מנסה להמשיך, אבל אני מאמינה שזה יפגוש אותי ביג טיים הדבר הזה, לעוד הרבה זמן".

אריאל סבג, 26, ובר פלח, 30, מכירים מימי השירות הצבאי. הוא היה מפקד פלוגה ביחידת עוקץ, והיא הייתה קצינת הלוגיסטיקה של היחידה. "עבדנו ביחד", היא נזכרת, "אבל לא היו לנו חוויות משותפות". אחרי השחרור כל אחד מהם עשה טיול של אחרי הצבא. בר המשיך לקבע וגר במרכז תל־אביב, ואילו אריאל פנתה ללימודי אדריכלות, מצאה עבודה כמנהלת פרויקטים בחברת נדל"ן וגרה בראשון־לציון.

הקשר ביניהם התחדש בפברואר האחרון. "התכוונתי ללכת להופעה של הרכב אלקטרוני צרפתי בשם פולו אנד פאן שהגיע לארץ", היא משחזרת, "אבל היה לי רק כרטיס אחד, ורציתי עוד אחד לחברה שלי. פירסמתי באינסטגרם אולי מישהו מוכר כרטיס, ובר שלח לי הודעה שהוא מכיר כמה שמוכרים ויכול לעזור. בסוף הוא לא הצליח לעזור לי אבל הגיע להופעה בעצמו".

זה הרגע שבו טל, אח של בר שנוכח בשיחה, מתערב ואומר שאיך שהוא מכיר את אחיו - זה בכלל היה תירוץ כדי להתקשר לאריאל. אריאל זוכרת שבר היה מאוד שמח ודאג לפנק אותה ואת חברתה בהרבה אלכוהול. משם המשיכו יחד לאפטר פארטי. "למחרת בבוקר", היא ממשיכה, "הוא שלח לי הודעה שהיה כיף, אמרנו שנקבע להיפגש. ואני", היא צוחקת על עצמה, "עוד חשבתי על זה קצת. הייתי בעומס. עבדתי והייתי בפרויקט גמר. אחרי שבוע הוא שוב התקשר: 'אני מכין מרק בטטה, בא לך לקפוץ?' היה חורף ומרק נשמע לי מתאים, אז באתי. בדיוק כמה ימים לפני שנהרג דיברנו על זה, וצחקנו, כי הוא סיפר לי בפעם הראשונה שאיך שניתקנו הוא רץ מהר למכולת לקנות את הבטטה. באותו הלילה ישבנו ודיברנו עד חמש לפנות בוקר, ומשם הכל קרה מאוד מהר. היה חיבור פתאומי".

איפה הוא היה אז מבחינת השירות הצבאי?

"באותו זמן הוא היה בעוקץ, שזה אומר חמשושים ואפטר קבוע. בגלל שזו יחידה מיוחדת והבסיס קרוב, אז גם אם הוא סיים לו"ז באחת עשרה בלילה, הוא היה מגיע לישון איתי. בר אמר לי בפירוש: 'אני רוצה לבנות פה משהו'. מאוד מהר הגעתי לדירה שלו, והייתי ישנה שם גם בלעדיו. הייתי אצלו המון. כל הדברים שלי שם".

וכשהוא נהיה סגן מפקד סיירת נח"ל?

"רמות הסיכון בעוקץ מורכבות והרבה יותר קשות מיחידות קרביות, אבל הת"ש יותר טוב. כשהוא קיבל את ההצעה לעבור לסיירת דיברנו על זה הרבה, שהוא לא יהיה זמין כמו קודם, ואמרנו 'נעבור את השנה הזו ונתמודד איתה'. הוא דיבר איתי על זה ממש מההתחלה, שהולכת להיות לו שנה לא פשוטה, שהוא לא יהיה הרבה בבית, שזה המון עומס וזה גדוד. לא נבהלתי. אמרתי לו: 'בוא נבנה פה משהו בינתיים, שכשנגיע לשם, נאכל את זה בלי מלח'. וזה מה שעשינו. הייתה לנו שנה עם הרבה עליות וירידות כמו לכל זוג, וגם הבנה והכלה משני הצדדים. ידעתי שהוא סימן לעצמו מטרה: להיות מפקד יחידת עוקץ. להגיד לך אם הוא היה נשאר, או יוצא מהצבא אחר־כך? הוא לא היה החלטי. אני כן לקחתי בחשבון שהוא יישאר בצבא עד גיל הפרישה".

שזה אומר להיות אשת קצין קרבי בקבע, לגדל ילדים לבד.

"זה לא היה לי פשוט. תיכננו לעבור לגור בנתניה כדי לקבל עזרה כשיהיו לנו ילדים, וגם לפני. היה דיבור על חיים יחד. תיכננו לעבור את השנה ולעוף קדימה ביחד. שנינו דיברנו על זה שאנחנו רוצים ילדים. החלום שלו היה חמישה או שישה, אחד אחרי השני. בר בא ממשפחה גדולה והיה חם ומשפחתי, וחלם על משהו משלו, ואני אמרתי הלוואי. אני אמנם באה ממשפחה של ארבע אחיות, אבל אמרתי לו: 'חכה' בוא נראה שאני מסוגלת לעמוד בקצב".

כשמישהו משרת בקרבי, במציאות שלנו, אין מנוס מלחשוב על מוות.

"בחיים את לא באמת מדמיינת את המוות של מישהו שאת אוהבת וחיה איתו. ברור שיש רמת סיכון ומדברים על רמת סיכון, אבל לא לקחתי בחשבון שיום אחד זה באמת יקרה. בר היה מקצועי, חזק ומאוד בטוח בעצמו. הוא תמיד אמר לי שיהיה בסדר, שהוא חזק, ועם הזמן הפנמתי את זה, וגם אם היו לי פחדים, ובהתחלה הייתי קמה בבוקר, בודקת באפליקציות, בשלב כלשהו נרגעתי, כאילו 'אני בודקת, אבל הנה, הכל בסדר'. והורדתי לחץ. השתכנעתי שהוא כל יכול".

האירוע שבו נהרג רס"ן פלח קרה בלילה שבין שלישי לרביעי, 13 ל־14 בספטמבר, בסביבות השעה 01:20. מתחקיר ראשוני של צה"ל עלה, כי כבר שעתים וחצי לפני האירוע, תצפיתנית מחטמ"ר מנשה זיהתה שתי דמויות חשודות, כמה מאות מטרים מצפון למעבר ג'למה (גלבוע) שליד ג'נין. החשודים המשיכו להתקדם והגיעו עד לכ־15 מטר מהגדר, קרוב לעמדת לוחמים ממוגנת בבטון, ונשכבו במקום. התצפיתנית שזיהתה את המתרחש הקפיצה כוח לנקודה, והוא החל בנוהל מעצר חשוד שכלל ירי באוויר. הסמג"ד, רס"ן פלח, פיקד על חוליה שהסתערה על המחבלים, לצד חוליה מקבילה שהסתערה אף היא. פלח הספיק לירות על המחבלים לפני שנפגע אנושות, בעוד הכוח ממשיך להסתער מטווח קרוב, עד שחיסל אותם.

מעל אלף איש הגיעו להלוויה בבית העלמין בנתניה, שם ספדה לו אריאל: "הבנאדם הכי טוב שהכרתי כל החיים, תמיד אמרתי שכמות החברים שלך רק מראה כמה אתה אור. איך רק אתמול בלילה ישנתי לך במיטה, ביקשת ממני להשאיר את הריח שלי על הכרית שלך. אמרת - 'אני חזק מאמי, אין לך מה לדאוג נעשה מה שתרצי - בסוף שבוע אני אהיה פה בשבילך'. כולנו נהיה חזקים בשבילך, אמא והאחים - ואבא שלך שעכשיו למעלה תשלים איתו פערים כמו שרצית".

מה את יודעת על התקרית שבה נהרג?

"אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם איתו בקרב היריות, שלא יכולתי לעזור לו. ממש חשוב לי להבין מה קרה שם. אני מבינה שעוד מתנהלים תחקירים, אבל אנחנו רוצים לדעת, להבין. אכפת לי לדעת שלא כאב לו ומה עבר עליו שם. לא נכנסתי לדעת איזה טעות הייתה אם הייתה ומה קרה. הדברים קרו ואני סומכת על בר שהוא פעל כמו שצריך, ואיך שצריך היה לפעול".

בר הוא החמישי מבין שישה אחים ואחיות: גלית, עמוס, איתי, טל, בר וריקי. הם גדלו בנתניה לאם דליה ולאב הרצל ז"ל, שנפטר לפני כשבע שנים. האח הבכור עמוס מספר כי אבא תמיד היה אומר לו 'אל תהיה גיבור, תחזור הביתה בשלום'. אבל פלח שאהב את הים והיה גולש בים וגם על סקייטבורד, נמשך לשירות הצבאי המאתגר.

לאחר שסיים את תיכון ש"י עגנון בנתניה, רצה להתגייס לשייטת 13. לאחר שלא צלח את הגיבוש, ביקש להגיע ליחידת הכלבנים עוקץ. במסגרת השירות הצבאי סיים תואר ראשון במימון ומינהל עסקים בקריה האקדמית אונו, ואף נשלח לארצות־הברית להשתתף בתרגיל מיוחד עם הכוחות הלוחמים. לפני חודשיים וחצי חזר לארץ כדי להתמנות לסגן מפקד סיירת נח"ל, תפקיד שהיה אמור למלא עד ינואר הקרוב. לאחר מכן היה צריך להתחיל לימודים במכללה הצבאית לפיקוד ומטה (פו"ם), שבסופם יקבל את דרגות הסא"ל, ולהתמודד על תפקיד חלומותיו - מפקד יחידת עוקץ.

"בר היה בן למופת, ואדם מדהים שתרם והתנדב בעמותות", מעידה אמו דליה. "סייע לקשישים, עזר לנשים במעגל האלימות ובעיקר דאג לחיילים שלו. קודם כל לחיילים שלו, ואחר־כך הוא. לכן לא מפתיע אותי שהוא היה בראש הכוח".

בחודש אפריל האחרון פגע מחבל ביושבי הבר התל־אביבי אילקה, שנמצא כמה מאות מטרים מדירתו של פלח. החיפושים אחר המחבל, שנלכד בסופו של דבר רק לפנות בוקר ביפו, הדליקו את פלח ההרפתקן שלדברי אחיו, איתי וטל, לא היסס לקפוץ על ההזדמנות לקצת אקשן. "אני זוכר שצילצלתי אליו", מספר איתי, "ואמרתי לו: 'בר, מה יהיה איתך, בסוף ייגמר לך המזל. עד מתי?" אבל אצל בר, זה לא היה בכלל נתון לוויכוח. הוא גר בדיזינגוף ואם יש מרדף אחריי מחבל, אז ברור שהוא ייצא ויצטרף לכוחות כדי ללכוד אותו".

טל: "אחרי צוק איתן, שם הם השתתפו בהרבה מאוד קרבות, ואחרי האירועים הקשים שעברו שם, בר חשש שמשהו יקרה לחיילים שלו. הגיעו לנחם אותנו חיילים שהיו מסופחים לקורס מ"כים, וסיפרו איך בר עשה להם תצוגת תכלית עם הכלב שלו מיחידת עוקץ. הוא נתן להם ביטחון ובעיקר הרים להם את המורל. כזה היה בר: לצאת מהקופסה, לדאוג לחיילים, מפקד יצירתי עם המון נהלים והקפדה על פקודות".

"אף פעם לא האמנתי שיקרה לו משהו רע", אומרת אריאל. "בר כל הזמן אמר לי: 'אני גדול, אני מוקף בחיילים סביבי, לא יקרה לי כלום. אל תדאגי אריאל, מי בכלל יכול להתמודד מולי?'". בבית הוא היה קורא לה צ'ולו, והיא קראה לו בשם החיבה - ממנו היה מתעצבן - "תינוק בכיר".

בגלל שטיילו בנפרד אחרי השירות, החלום היה להשלים את החסר בטיול גדול לסרי־לנקה, שבו בר כהרגלו יגלוש גלים, ואריאל תשכב בחוף ותשתזף. הפינה האהובה עליהם, היא נזכרת, הייתה הספה בסלון. "בר היה יושב בתוך הספה, ובעוד שאני אהבתי לשבת חצי באוויר. שישי בערב הייתה השעה שלנו יחד, שבה מחליטים אם ללכת לקידוש אצל ההורים, או לעשות אחד כזה לעצמנו. לאכול את הסלמון שהוא היה מכין לי, ולפעמים דג בתנור. בעיקר אהבנו לשבת בבית, להזמין סושי ולשתות יין. במוצאי שבת לפני האסון, בר שהבין ביינות, קנה מין ואזה של יין. הספקנו קצת לשתות ממנו. בבוקר הוא היה אמור לאסוף חייל לבסיס במבוא דותן, אבל התעוררנו מאוחר והוא יצא בבהילות מהבית. אני עוד הספקתי להתקשר לחייל ואמרתי לו שבר בדרך לאסוף אותו. בערב הוא צילצל אליי להתנצל. "'סליחה אריאל, שככה החל השבוע, שיצאתי ככה בבהלה, בטירוף. רציתי עוד שנשב, נשתה קפה ונדבר', כי אהבנו לדבר הרבה. הבטחתי לו שעוד נדבר והכל יהיה בסדר, אבל הכל כבר לא יהיה בסדר".

מה היית רוצה שידעו על בר?

"שהייתה לו אהבה, שהיה מי שאהב אותו מקרוב, דאג לו מקרוב. בר שלי נתן הרבה לאחר, וחשוב לי שידעו שהיה מישהו בשבילו, שגם לו היה על מי לשים את הראש. עם כל החזות הדפוקה שלו והחוזק שלו הוא תמיד רצה שאני זאת שאחבק אותו".

היום, בעוד כל עם ישראל ייסב אל שולחן החג, כסא נוסף יחסר בבית משפחת פלח. לא רק של אב המשפחה, אלא גם של הבן האהוב, הקצין שהסתער ושילם בחייו. בר, מספרים בבית, כבר הכין אותם שלא יגיע לערב החג. "כמה ימים לפני מותו", מספרת דליה, האם, "הוא אמר לי: 'אמא, יש כוננות גדולה ואני לא אגיע לחגים, אבל אדאג שכמה חיילים יגיעו לאסוף ממך את הברכות לראש השנה ומאכלים טעימים. עכשיו בר שלי איננו, אבל אני מבטיחה שבערב החג אשלח את הברכות ואת כל האוכל הטעים לחיילים שלו, בדיוק כמו שהוא ביקש".