מרוץ חייו
כשבלסינג אפריפה היה בן 11 הודיעו לו הוריו שלא יוכל להמשיך להתאמן בקבוצת הכדורגל בגלל המצב הכלכלי בבית. ההחלטה לנסות את מזלו באתלטיקה כמה שנים לאחר מכן, התבררה כנקודת המפנה של חייו. בגיל 18 הוא הפך לאלוף העולם עד גיל 20 בריצת 200 מטרים והשיג תוצאה שהכניסה אותו לדפי ההיסטוריה יחד עם האליל שלו, יוסיין בולט. רגע אחרי שהתגייס לצה"ל ("הצבא הוא האישור האמיתי שאני ישראלי"), הילד שנולד בישראל להורים שהגיעו מגאנה מספר על הגזענות שחווה בארץ, על המאבק של משפחתו לאזרחות והחלום הגדול: מדליה אולימפית
סוף אוגוסט, 07:45 בבקו"ם בבסיס תל השומר יש רק אלוף אחד: המתגייס הטרי, בלסינג אקווסי אפריפה, אלוף העולם בריצת 200 מטר עד גיל עשרים. הוא מגיע לשם מלווה בהוריו פרינס וסינתיה ואחותו מרסי, גם היא אתלטית מצטיינת. מצלמות הטלפון של המתגייסים הטריים מתקתקות סלפי בקצב של ריצת מאה מטר, ובלסינג נענה בסבלנות לכל הבקשות, גם המנג'סות. "אני מאוד מתרגש", הוא אומר כשהוא מדגמן עוד סלפי עם אב ובנו. "בקושי ישנתי בלילה מרוב התרגשות. זה כבוד גדול בשבילי לשרת בצבא. נכון, אני עושה רק טירונות 02 (טירונות עורפית - י"ב, נ"צ) בגלל המעמד שלי כספורטאי מצטיין, אבל זה עדיין מרגש וחשוב לי. האתלטים בחו"ל כבר יודעים שאני מתגייס. הצבא הוא האישור האמיתי בשבילי שאני ישראלי".
בלסינג גם לא דמיין שיום לפני שיתגייס לצה"ל יזומן ללשכתו של ראש הממשלה יאיר לפיד, יחד עם האתלטים של המשלחת הישראלית לאליפות אירופה שזכו בה להישגים גדולים, והביאו הרבה כבוד למדינה. "ראש הממשלה דיבר הרבה עם המרתוניסטים, אבל לחץ לי את היד", הוא מספר כשאנחנו נפגשים שעה קלה אחר כך באיצטדיון האתלטיקה המיושן בהדר יוסף, כשמסביבנו מתאמנות קופצת המשולשת חנה קנזייבה-מיננקו ורצת המרתון לונה צ'מטאי. "לא חלמתי שאני אראה אותו מטר ממני. מי היה חולם לפני ארבע שנים שזה מה שיקרה לילד בלסינג. אני אסיר תודה לאלוהים שבירך אותי בהישגים שלי".
אבל הדרך של בלסינג לתהילה הייתה רחוקה מלהיות קלה. הוא נולד בישראל להורים שהגיעו מגאנה - אביו הגיע לארץ לפני כשלושים שנה בעקבות אחיו, תחילה כעובד כוחות האו"ם, ובהמשך, עד שחלה, כעובד הקונסוליה הגנאית. "הגעתי לכאן בן 22", מספר האב פרינס. "עבדתי באו"ם וגרתי בנהריה, וב־1996 עברתי לתל־אביב והתחלתי לעבוד בשגרירות. הכרתי את אשתי עוד בגאנה, והבאתי אותה לארץ. לא היה פשוט להביא אותה, אבל הצלחנו".
החיים של משפחת אפריפה בישראל לא היו פשוטים. האב פרינס חלה והפסיק לעבוד, ומאז האם סינתיה מפרנסת את המשפחה בעבודתה כמנקה בבנייני משרדים. "כבר שלוש שנים אני לא עובד", מספר פרינס. "היה לי אירוע לב ומאז עברתי שבעה צנתורים. ביטוח לאומי נותן ארבעת אלפים שקל, המשכורת של סינתיה עוזרת, והשאר זה עזרה מחברים ומאלוהים. בלי האלוהים בכלל לא היה לנו ממה לחיות", הוא אומר, ולא מתאמץ יותר מדי לחפות על תסכולו. "רק שכר דירה אנחנו משלמים חמשת אלפים שקל לחודש, הכדורים והתרופות שלי זה עוד אלפיים שקל, ומה עם ארנונה, מים, חשמל ואוכל? צריך לקוות לטוב ושאולי גם המדינה תעזור לנו. במדינות אחרות עוזרים הרבה יותר לספורטאים מצטיינים".
את דרכו הספורטיבית החל בלסינג בקבוצת הילדים של מכבי תל־אביב בכדורגל, אבל כעבור שנתיים נאלץ לוותר על החלום להיות כדורגלן. "רציתי בהתחלה שהוא ישחק כדורגל, אבל המצב הכלכלי שלנו לא היה טוב והוא היה צריך להפסיק להתאמן", אומר אביו. "עולה הרבה כסף לשחק כדורגל - בגדים, ציוד, בלאגן - ולא היה לנו כסף לזה".
"ההורים שלי עבדו קשה כדי שיהיה לי טוב", בלסינג מוסיף. "אבא שלי היה קונה לי בגדים ונעלי ספורט. עכשיו אני צריך לדאוג לעצמי. למזלי, אני מקבל תמיכה מחברות מסחריות. אבא שלי האמין שאני אהיה שחקן כדורגל מוכשר. בכדורגל אפשר להרוויח הרבה יותר, אבל כסף זה לא הכל בחיים. אם אני מצליח ובריא זה מה שחשוב".
בלסינג, איך היה לגדול כילד שחום עור בישראל?
"בהתחלה זה היה קשה. הילדים ביסודי קראו לי 'כושי', 'כושון', 'שחור'. זה לא חדש שאנשים שהם לא בצבע שלך לא מוכנים לקבל מישהו עם צבע אחר. מעליבים אותך, יורדים עליך, זורקים מילה פה מילה שם. אף פעם לא הגבתי כשקראו לי. איחלתי להם שיהיו בריאים. די מהר הבנתי שזה לא נורא שקוראים לי כושי. גם הילדים האחרים הבינו את זה מתישהו והפסיקו עם הכינויים האלה. צבע העור שלי הוא מתנה מאלוהים. אני גאה בו ואוהב אותו. היום אני לא מרגיש שונה ממישהו. אני מרגיש ישראלי לגמרי. נולדתי פה, התחנכתי פה, אני מרגיש ישראלי שלם. מרסי כבר לא סופגת אמירות כאלה. אבל אין מה לעשות, ישראל היא לפעמים מדינה גזענית".
במה עוד התבטאה הגזענות?
"כשאתה רוצה לצאת לבלות ולא נותנים לך להיכנס לכל מיני מקומות בגלל מי שאתה. זה היה בעיקר בבית הספר היסודי. למסיבות הזמינו אותי, אבל לא כל כך הלכתי אליהן כי אני לא מחבב מסיבות".
איזה ילד היית?
"קצת ברדקיסט. אהבתי לעשות בעיות. הייתי שובב, אהבתי להציק, לשגע את אמא שלי. כשעשיתי בעיות היו מזמינים לבית הספר את אבא שלי. אבא הרבה יותר קשוח ממנה. הוא היה מזהיר אותי, 'פעם אחרונה שאתה מפריע', תתנהג יפה. חטפתי ממנו גם סטירות, אבל רכות. לא ממש מכאיבות".
***
בגיל 14 עבר להתאמן באתלטיקה. "כשהתחלתי להתאמן באמת לא ידעתי כלום על אתלטיקה, אולי רק מי זה יוסיין בולט, שהוא האליל שלי והלוואי ואהיה כמוהו. באתלטיקה אתה לבד, אתה לא חלק מהקבוצה, וזה לא היה קל בכלל. בהתחלה היה לי קשה עם האימונים. זה היה שוק גדול, אבל יגאל המאמן שלי עבד איתי לאט־לאט ובנה אותי ואני לא ויתרתי לעצמי", הוא מתאר את תחילת הדרך.
כבר ב־2019, דורג אפריפה במקום השני באליפות ישראל לבוגרים ב־200 מטר, אבל לא זכה במדליה מאחר ועדיין לא הוכר כאזרח ישראלי. בהמשך גם החזיק בזמן הטוב ביותר באירופה בריצת 200 מטר לקדטים (21.46 שניות), וסיים את אותה שנה כשהוא חמישי באירופה לנוער עד גיל 20 ושמיני בעולם לנוער. במרחק הלא אולימפי של 300 מטר החזיק בתוצאה הטובה בעולם לקדטים - 34.22 שניות.
באליפות העולם בקולומביה הוא כבר שבר את שיאו שלוש פעמים - מ־20.55 ל־20.37 במוקדמות, ואחרי מספר שעות רץ 20.17 בחצי הגמר. בגמר הוא הוכיח איזה פנומן הוא, כשהגיע להישג הבלתי נתפס שלו - 19:96 שניות. הזכייה הזו לא רק הפכה אותו לאלוף עולם, אלא העמידה אותו בשורה אחת עם שלושה אצנים אחרים בלבד, שהשיגו תוצאה מתחת ל־20 שניות בקטגוריית הגיל: יוסיין בולט, אריון ניוטון האמריקאי שנחשב למועמד להפוך ליורשו; ולטסיל טבוגו, היריב שאותו ניצח אפריפה.
"האמת שלא חשבתי שיש לי סיכויים להצליח", הוא אומר. "בשנה שעברה זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי לתחרויות בחו"ל. הייתי קרוב אז למדליית ארד באליפות אירופה ולא זכיתי. הייתי אז מאוד מבואס. לקח לי כמה שבועות לעכל את ההפסד. בקולומביה רציתי לרוץ הכי טוב שאפשר. נתתי לעצמי כמה סטירות כדי להתעורר ולהתאושש, נכנסתי לאדנים והתפללתי לאלוהים שייתן לי את הכוח להצליח. כשאני רץ, אני כולי בריצה. אמרתי לעצמי שאסור שזה יהיה כמו בתחרות הקודמת. התחלתי לדהור קדימה, וכשסיימתי ראיתי שאני כנראה ראשון. השגתי את המתחרה שלי בראש. הייתי בהלם שזכיתי".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי הזכייה במדליה?
"הדבר הראשון שעלה לי בראש זה ללכת לחפש את יגאל, המאמן שלי, שהוא כמו אבא שני בשבילי, ולתת לו חיבוק ענק. זה היה רגע ממש גדול שבחיים אני לא אשכח. לא חגגתי את הניצחון. הייתי בשוק. בעיקר ניסיתי לעכל את ההישג. אחר כך דיברתי עם ההורים כמובן. רק אחרי כמה ימים בישראל הבנתי את גודל ההישג. אנשים מדברים איתי ומחמיאים לי. מדברים איתי על הכבוד והגאווה שהבאתי למדינה. אומרים לי שעם ישראל מאחוריי, וזה גם מה שהרגשתי. אחרי התחרות קיבלתי מאות הודעות מאנשים".
פרינס: "האליפות שודרה בלילה בטלוויזיה וישבתי מתוח כל התחרות. כל כך רציתי שהוא ינצח".
עושה רושם שאפריפה הוא הפוטנציאל הגדול ביותר שהיה בישראל בריצות קצרות בשנים האחרונות. מאמנו יגאל בלון סיפר כי הוא מעולם לא אימן אתלט ברמה גבוהה כל כך בגיל הזה. גם גל לוי, מנהל מחלקת האתלטיקה במכבי ת"א אמר: "באינטואיציות שלי, בתחושות שלי, לא היה עוד אתלט כזה בריצות הקצרות במחוזותינו".
בלסינג, יש סיכוי למדליה אולימפית?
"קודם כל נגיע לאולימפיאדת פריז ואז נראה. חצי גמר יהיה נהדר. אני לא מאמין שאני אזכה במדליה. בוא לא ניסחף. מוגזם לפתח ציפיות. אני עדיין לא מספיק טוב לזה. יש הרבה יותר טובים ממני".
לפני כ־12 שנים, אחרי מאבקים לא פשוטים, קיבלה משפחת אפריפה מעמד של תושבי קבע, בעקבות החלטת הממשלה שלא לגרש ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל ועומדים בקריטריונים המתאימים. משפחת אפריפה לא הסתפקה בכך, וביקשה לזכות גם באזרחות. בלסינג כבר קיבל אותה לפני שנתיים, מה שמאפשר לו להתחרות בחו"ל, ועכשיו בני משפחתו מחכים לתורם. "אני ישראלי, גדלתי כאן, החברים שלי מכאן ואני לא מכיר שום אפשרות אחרת", אמר ל"ידיעות אחרונות" במהלך המאבק לאזרחות. "אני גם לא שונה בכלום מהחברים שלי שהם אזרחי הארץ. אני רוצה לייצג את ישראל ולהביא מדליות". כשקיבל את האזרחות המיוחלת משר הפנים דאז אריה דרעי, סיפר: "אני נרגש בצורה שקשה לתאר, אפילו לא הצלחתי לאכול מרוב התרגשות".
"זה היה מאבק קשה, מתיש. לפעמים מייאש", הוא אומר עכשיו. "לשלוח מכתבים לכל העולם ולקוות. זה לא היה קל. אבל הנה, עברנו גם את זה. אני מקווה שעכשיו ההורים שלי יקבלו אזרחות. אבא שלי כבר שלושים שנה פה. מגיע לו. והם אוהבים את ישראל. מקווה שההצלחה שלי תעשה את העבודה וירצו לעזור לו".
"רק כשבלסינג יהיה בן 21 נוכל לקבל אזרחות", אומר אביו בתסכול. "אני שלושים שנה כאן, ואני צריך לקבל אזרחות בלי קשר לבן שלי. למה אני צריך לחכות כל כך הרבה שנים? יותר מחצי מהחיים שלי אני כאן. הוא אלוף ישראל ואלוף העולם, והמדינה אפילו לא נתנה לו מאה שקל. אם הוא היה בלונדון הוא היה מקבל מלא כסף. בישראל האתלטיקה לא מעניינת אף אחד, רק כדורגל וכדורסל".
"אני מקווה שההורים שלי ואחותי יקבלו את מה שמגיע להם במהירות", אומר בלסינג. "כל מה שאני עושה ומשיג זה בשבילם. אני רוצה שכולם יידעו שאני הבן שלהם ושההורים שלי יתגאו בי. מרסי ואני הסיבות שלהם לגאווה".
אתה מגדיר את עצמך ישראלי או גם גנאי?
"אני ישראלי וישראל היא המדינה שלי, אבל יש בי גם צד גנאי, אני לא אשקר, למרות שאני לא מדבר גנאית וביקרתי בחיים שלי רק פעם אחת בכנסייה".
היית רוצה לגור בגאנה? גם שם בטח יש לך מעריצים.
"אף פעם לא רציתי לגור בגאנה, אני גם לא יודע אם הפכתי למלך הקהילה הגנאית בארץ, אבל בקהילה הגנאית, וגם בקנדה שמעו עליי. קיבלתי הודעה מגאנה שיש לי תמיכה גדולה שם וזה בהחלט נחמד".
הספקת כבר לבקר שם?
"לא. אני רוצה אבל עכשיו אני לא יכול כי אבא שלי חולה לב. אולי גם זה יגיע מתישהו, רק שיבריא".
מה היה קורה אם לא היית ספורטאי?
"הייתי רוצה להיות לוחם, אולי בגולני. צבא זה חלק גדול מהישראליות ולהיות לוחם זה הטופ שבטופ, אבל אני תורם למדינה גם בניצחונות שלי על המסלול ואני שמח"
***
בחזרה לבקו"ם. כשהשמש הישראלית של סוף אוגוסט כבר מטגנת את כולם, בלסינג ממהר לאוטובוס שיוביל אותו לשרשרת החיול. אמו סינתיה, שהגניבה לו שקית אוכל שנייה לפני שהאוטובוס יצא, עומדת בצד, מנופפת לו לשלום ומנגבת דמעות גדולות. "אני לא טובה בעברית, יודעת רק כמה מילים - כמו אני אוהבת את הבן שלי", היא מתנצלת בעברית השבורה שלה.
שבוע וקצת אחר כך, הוא בבסיס הטירונות מחנה 80 שליד פרדס חנה, שבו משרתת גם מילי, חברתו של בלסינג. את ההתרגשות שליוותה אותו בבקו"ם מחליפה העייפות. כמו כל טירון ממוצע, מבחינתו עדיף לצלול תוך שנייה לשק השינה מאשר לשוחח. "הגיוס היה בשבילי שינוי גדול ומשמעותי", הוא אומר. "קצת קשה לי להתרגל למסגרת ולמשמעת הצבאית. אנחנו קמים כל יום ב־05:30 בבוקר. לפני הגיוס חשבתי שאני רק אהנה, אבל בכל זאת קשה לי קצת. בבית לא דיברו איתי אף פעם על הצבא, כי לא היה מישהו שיוכל להסביר לי מה זה ולמה לחכות. בשעת ת"ש אני מדבר עם ההורים בטלפון על הצבא והחוויות מהטירונות, ואז נופל מת מעייפות למיטה".
איך התנאים בבסיס?
"המשמעת קשוחה לאללה. זה לא גן ילדים. קיבלתי כאפה לפנים. לא ידעתי שזה עד כדי כך קשה והמשמעת קפדנית. רציתי ליהנות ושיהיה לי כיף. מצד שני זה גם מהנה ומחשל אותך. אנחנו ישנים בחדרים בשקי שינה. האוכל פה אחלה, אין ג'אנק פוד, ואני בעיקר אוכל סלטים, מנסה לשמור על הבריאות. אפילו שחברה שלי משרתת באותו בסיס, אני לא רואה אותה כי אין זמן לזה. אני כנראה יוצא בשבת הקרובה הביתה".
במה אתה מצטיין בטירונות?
"לפני חצי שעה סיימתי את המטווחים ואני ממוקם טוב, בין החמישה הראשונים. יש מצטיינים ממני, אבל אני סבבה. אימוני כושר כמעט ולא היו לנו, רק פעם אחת, ובקושי עשיתי משהו. בסוף היום אתה עייף מת, אז אימוני הריצה מחכים".
גם כאן כולם מזהים אותך?
"בהתחלה רק מעט אנשים זיהו אותי, אבל אז התחילו לדבר עליי והשמועה רצה. היום כבר כולם יודעים מי אני ומתעניינים במה שאני עושה. לא רק הצוות שלי מתלהב, אלא גם בפלוגות אחרות. הם לא רגילים לפגוש אלוף עולם. בצבא רגילים לכדורגלנים שעושים טירונות 02, לא לאתלטים. הם שואלים אותי מה זה אומר להיות אתלט, על אליפות העולם ועל סדר היום שלי. נשאר לי עוד שבוע וחצי לטירונות".
מה תעשה בסיום הטירונות?
"אני עוד לא יודע, כנראה אני אהיה עובד כללי, לא משהו קשה מדי ולא קל מדי. אני מקווה ומאמין שיתחשבו בי מבחינת זמן לאימונים. אני מרגיש שהאימונים חסרים לי. אני לא רגיל לכל כך הרבה זמן בלי אימונים. אבל אל תחשוב שאני סובל. עדיין אני והחבר'ה נהנים ועושים צחוקים בשירות".
פרינס, מתגעגעים לילד?
"לא נותנים לנו כמעט לדבר איתו וזה קשה לי", הוא זועף. "יש לו כמה דקות ביום להסתמס איתנו ועם האחרים. אני לא אוהב את החוקים האלה של הצבא. זה מרגיז אותי. הוא גם לא יכול להתאמן בריצה. הוא צריך להתאמן כל יום ארבע-חמש שעות, וזה עושה בלאגן גדול בקריירה שלו. אבל זה החוק של המדינה וצריך לכבד".
בחודשים האחרונים אפריפה מאוהב. קוראים לה מילי, היא בת גילו, מתגוררת באור עקיבא ומתאמנת איתו באיצטדיון בהדר יוסף. "היא רצה מאה ומאתיים מטר כמוני", הוא אומר. "אני תומך בה והיא תומכת בי. אני מאוד אוהב אותה. המשפחה שלה אוהבת אותי מאוד ושמחה שאני בא אליהם".
איך הכרתם?
"ראיתי אותה באימונים והתאהבתי בה. בהתחלה היא הייתה חברה מאוד קרובה שלי, אבל לאט־לאט ראיתי שמתחיל להיווצר בינינו קשר שהוא מעבר לידידות וחברות. מאז אנחנו ביחד. היא בחורה שמאוד מתאימה לי, ואני רואה בה משהו שהוא מעבר לתקופה הקרובה. היא החברה הרצינית הראשונה שלי. מהרגע הראשון שראיתי אותה הבנתי שאני רוצה אותה".
עדיין מוקדם לנבא כמה מהר ירוץ אפריפה בהמשך, אבל קצב ההתקדמות שלו מעודד. הבגרות שהוא מפגין, היכולת להתמודד עם גילויי הגזענות שהופנו כלפיו והכריזמה השקטה שלו מעידים שיש לו את זה ובגדול.
איפה תהיה בעוד שלוש־ארבע שנים?
"את זה רק אלוהים יודע. ברור שאני אמשיך להתאמן ולהתחרות, ואני מקווה שאני אוכל לעזור להורים שלי. הלוואי והייתי יכול לקנות להם בית במקום הדירה השכורה שהם גרים בה, או מכונית. נשוי? את זה אפילו אלוהים לא יודע למרות שאני מאמין שהקשר עם מילי יהיה ארוך. לא רוצה לפתוח את הפה ולהביא מזל רע, אבל אני בטוח שאלוהים שומר עליי".
