ננה קמה

"צדיק", אומרת ננה הלפרין לבן שלה, "תכין לי קפה". "צדיק", במלעיל. זה התואר שבו הלפרין משתמשת כשהיא פונה לכל אחד מחמשת בניה, והם מצידם, ממלאים מיד את בקשותיה - בין שמדובר בהורדת מעלה במזגן, בהטענה של הטלפון הנייד או בשליחות שתי קומות למטה כדי להביא לה את מסכת גיטין. "אצלנו בבית לא אומרים לאמא לא", היא מאשרת בחיוך שמאיר את החלל יותר משתי נברשות הענק מעל פינת האוכל בווילה הממורקת בבני־ברק. "הבנים שלי יודעים לעשות הכל. הסברתי להם שאני לא עוזרת הבית, שאני שותפה שלהם והעול של כולנו. אחרי שבישלתי שבת הכי מפוארת שיש, אני יושבת בשולחן השבת והילדים שלי מגישים, מורידים ושוטפים כלים. במגזר שלנו, כשנולד ילד, גם הם מטפלים ומקלחים. כדי שאמא תוכל לנוח".

עובדים במפעל המשפחתי.

"אני לא קוראת לזה מפעל, והילדים שלי לא מגדלים את עצמם. אבא ואמא הם מנהלי הבית, אבל מה זה מנהל טוב? לא אחד ששומר הכל לעצמו. זה אחד שיודע להאציל סמכויות".

איך מגדלים חמישה ילדים בלי טלוויזיה בבית?

"פשוט מאוד. אין טלוויזיה, אז זה לא משהו שחסר".

אבל בטוח גם את היית צריכה רגע לעצמך כשהם היו קטנים. מה עשית?

"לציבור החרדי יש אוסף של סרטים שמותאם לו. זו לא טלוויזיה. זה מסך בלבד. יש הרבה בתים שיש בהם מסכים ואת שמה לילדים סרטים חרדיים לחלוטין".

יכול להיות שלאמהות בציבור החילוני, שעושות פחות ילדים, יותר קשה?

"מאה אחוז. הן מסתכלות על הכל בצורה שונה. אנחנו מסתכלות על גידול ילדים מצד אחד בכובד ראש, כי יש לנו גבולות שאנחנו רוצות שהם יחיו בתוכם, ומצד שני בצורה קלה - אנחנו מאוד מאפשרים לילדים. נותנים ללכת לעשות קניות לשבת, לערוך שולחן, לקלף. ילד חרדי הוא שותף מלא בבית. זו הנוסחה".

× × ×

"דרך העיניים שלי אפשר לראות את העולם החרדי בעיניים אחרות, יותר אלגנטיות", פוסקת הלפרין בפתח הדוקו־ריאליטי 'בנות ברק' (שמשודרת ב־HOT בידור, ב־HOT VOD וב־NEXT TV). שם, לצד ארבע נשים חרדיות אחרות, היא מנפצת סטיגמות על המגזר ועל הנשים בו, ומוכיחה שגם בת מלך שכבודה פנימה יודעת ללחוץ על כפתור השיתוף.

הלפרין, 48, היא יזמית חברתית ועסקית, אם לשני צמדי תאומים בני 14 ו־20 ולבן 23, ונשואה לשמוליק הלפרין, מבעלי רשת הענק 'אופטיקה הלפרין'. לחשבון האינסטגרם שהיא מתחזקת יש יותר מ־48 אלף עוקבות ועוקבים, ובכל זאת היא מתכווצת כשקוראים לה משפיענית. "משפיען בציבור החרדי זה אחד שיש לו מלא מה להגיד, דברי חוכמה, כולו ידע ויכולת להעביר את הדבר הטוב הזה הלאה. לקחו את המושג הזה, שהוא צינור מטורף, והפכו אותו למילה אינסטגרמית. עשו ממכירת כוס וקוד קופון משפיען".

באותו אופן היא הודפת את המילה "מודרנית" שמנסים להצמיד לה. בעיניה, ההתפעלות מאישה חרדית מתוקתקת, מלאת סטייל ומעודכנת ברזי הסטורי - רק מעידה על קיטוב. "כל מה שקורה עכשיו, כולל זה שאת יושבת פה, זה בעקבות הקורונה", היא אומרת. "הקורונה עשתה המון מהפכים. קראו לנו 'עטלפים' כשהיינו סגורים בבני־ברק כמו בגטו. היו חיילים ברחוב שלא הרשו לנו לצאת מהבתים. החיילים היו בשוק מאיתנו. הם חשבו שנהיה אנטי, אבל הציבור האכיל אותם ודיבר איתם. אני חושבת שבתקשורת יש הרבה אנטי חרדי, ואצלנו יש פחות אנטי חילוני. הסכמתי להצטלם לסדרה כי הבנתי את השליחות שלי".

שהיא?

"לגשר בין העולמות, להנגיש, להראות. המטרה הייתה להראות בית יהודי כשר למהדרין. אני לא איזו מחזירה בתשובה, הלוואי שהייתי, לא יודעת איך עושים את זה, אבל יש לי רצון שכל אחד יבוא ויראה חיים חרדיים לא כמו שחשבתם. לחילוני יש סטיגמה שחרדי חי על חשבונו. אני לא חיה על חשבון אף אחד. אנחנו משלמי מסים ברוך השם ולא חיים על חשבון אף אחד, חיים בצורה יפה ומכובדת, וכמוני יש עוד הרבה".

את מרגישה שהחילונים סקרנים לגבי אורח חיים שנסתר מהם?

"זה לאו דווקא הציבור החילוני. אפילו בתוך הציבור החרדי או הדתי־לאומי יש המון דברים שנראים מובנים מאליהם וזה ממש לא. למשל, אנשים עורכים שבת עם כלים חד־פעמיים, והם היו בשוק שאני עורכת שולחן שבת עם הכלים הכי יפים שיש. יש גם הרבה עניין סביב המקווה".

הציבור החילוני עוד מתאושש מ"סערת הנידה".

״סערה מיותרת בעיניי. חשוב לדבר על מקווה, גם אם זה דבר מוצנע, פרטי, ששייך לאישה ולבעלה".

מעבר לביקורת על פרסום מצווה דתית תמורת תשלום, הסערה הייתה סביב ההתייחסות לאישה כטמאה.

"אנחנו לא קוראים לזה ככה. זה לא 'היום אני טמאה, מחר אני טהורה'. כשהתחתנתי ועברתי הדרכת כלות לא שאלתי אם אני טמאה, להפך. מאוד ריגש אותי לעשות דבר כזה. להשתייך. לנשים יהודיות יש פריבילגיות שלאחרות אין. מקווה, בעיניי, זה אחת מהן".

זה לא הופך למעיק? עוד מטלה?

"יש נשים שמספרות לי שככה הן מרגישות וגם לי אולי היו מספר פעמים כאלה, אבל אם אסתכל על החוויה הכללית - אני מחכה ליום הזה ועושה את זה כמשהו מיוחד. אני גם חושבת שמקווה צריך להיות ברמה של ספא, אישה צריכה להיות מלכה ביום הזה. בקורונה הגעתי למקווה בנווה צדק והייתי בהלם שיש מקווה כזה יפה. פתחתי מצלמה ואמרתי, 'בנות, תראו מה יש פה' וביקשתי שידרגו לי את המקוואות שבעיניהן הכי חמישה כוכבים. זה עשה רעש גדול".

לא כעסו עלייך בגלל הרעש?

"למה שיכעסו? אני עושה את זה בצורה מאוד מכובדת, מרגישה שאני עושה את דבר השם. המצווה של האישה זו נידה, זה מקווה, אז למה לא לדבר עליו? ואם כל הזמן נגיד 'שששש, לא נדבר', אז איך יידעו?"

ממתי יש לך אינסטגרם?

"מאז שהוא קיים. במשך 15 שנה היו לי חנויות אקססוריז, ולפני שפתחתי אותן חיפשתי דרך למכור את הדברים שלי וגיליתי את הפלטפורמה. אחרי שפתחתי את החנויות, הראיתי באינסטגרם את אחורי הקלעים של העסק כי ראיתי שזה מה שמעניין את הציבור, הייצור, המשפחתיות…"

בקיצור - את.

"יכול להיות. לא הייתי אף פעם לפני המצלמה, וכשמכרתי את העסק הבנתי שיש לי פלטפורמה שאני יכולה להשתמש בה. אני העסק, ודרך החיים שלי מסקרנת אנשים. החלטתי שאני הופכת את זה לאחורי הקלעים של ננה הלפרין".

זה מקובל?

"מה זאת אומרת?"

לא צריך לבקש אישור? אין בעיות הלכתיות עם אינסטגרם?

"אני לא מייצגת אחרים ואני לא מכשירה לאף אחד שום דבר, אני לא במקום רב או פוסק. אני רואה באינסטגרם כלי לעשיית דברים טובים. כשהתחלתי לנהוג אמרו לי, 'את יכולה להגיע עם הרכב ממקום למקום, אבל ברכב הזה את גם יכולה לעשות המון חסדים'. קרה לי מלא פעמים שיצאתי מסופר וראיתי אישה עם חבילות ואמרתי לה, 'בואי, אני אקח אותך'. התנדבתי במערך הסעות של ילדים. כמו ברכב שלי, אותו דבר באינסטגרם".

קיבלת ביקורת על זה שאת פותחת מצלמה בבית חרדי? כמה מהשותפות שלך לסדרה סיפרו שיצאו נגדן בתגובות מיוזרים בדויים.

"לי זה לא קרה. אולי הן מקבלות קצת ביקורות כי הן באות מבתים הארדקור בני־ברקיים. אני באה ממקום שונה לחלוטין".

× × ×

מקדימה את זמני. ב'בנות ברק'

הלפרין באה מתל־אביב, "רחוב בלוך פינת בארי". היא מדייקת. "אזור חילוני לגמרי. סבא וסבתא הגיעו מהשואה לעיר. אבא שלי נולד וגדל בה והיה מאה אחוז חרדי חזק. אמא שלי כל הזמן רצתה לעבור לבני־ברק. היה לה קשה. אבל אבא התעקש, 'אני את הילדים שלי בוחר ורוצה לגדל דווקא בתוך העיר החילונית'. הוא חינך אותנו להיות חרדים אבל לדעת לקבל את השני".

ועדיין, מדובר באורח חיים נוקשה בעיר משוחררת.

"לא הרגשתי נוקשות".

אבל לא יכולת להתלבש כמו הבת של השכן.

"לא רציתי להתלבש כמו הבת של השכן. אני חושבת שזה מה שחילונים פחות מבינים. לי אין שום רצון להיות דומה או כמו".

את חוגגת את עצמך, מתקשטת, מתלבשת. זה יכול להיתפס כההפך מצניעות.

"אני באה מבית של אמא שיודעת להתלבש ואבא מאוד אלגנטי. מהמקום הזה אני ממשיכה".

כמה מאמץ את משקיעה בנראות?

"כמעט כלום. אבל ספורט כל יום זה חובה. ההלכה מחייבת אותנו, מדברת מאוד על הבריאות, על זה שיש לנו גוף אחד. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הגוף הזה במתנה, צריך להחזיר אותו בצורה שלמה. זו הסיבה שההלכה נגד קעקועים. הם משנים את הגוף".

איך ההלכה תופסת בוטוקס והזרקות?

"אני מאמינה שבוטוקס והזרקות זה משהו מאוד זמני. במקורות כתוב: 'דירה נאה, כלים נאים ואישה נאה מרחיבים דעתו של אדם'. אישה צריכה להתלבש, לאהוב את עצמה, לטפח את עצמה. כל דבר כמובן בגבול הצניעות".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

(צוחקת) "היום מאוד טרנדי להגיד 'אני פמיניסטית' ונשים רוצות לשמוע שנשים פמיניסטיות. אני מגדירה את עצמי בעד נשים. אני בעד שהן יאהבו את עצמן, יעריכו את עצמן, יכבדו את עצמן, יגדלו ויפרחו. אבל אני חושבת שגם לפמיניזם יש גבול. אני זוכרת תמיד שאני אשתו של בעלי. זה לא שעל פיו יישק דבר. יש פה הדדיות. אני עושה רצונו כדי שייעשה רצוני. יד רוחצת יד. אני מאוד בעד העצמה, אבל שנשים לא ישכחו ולא יתביישו להגיד 'בעלי', כמובן למי שיש בעל. מניע אותי לעשות טוב לנשים, הן מתייעצות איתי על קוסמטיקה, על איזו פאה לרכוש. יכול להיות שאני כלי שיכול לעזור להן. הן רוצות חלק ממני, אבל אני לא יכולה לתת חלק ממני, אני יכולה לתת את השקפת העולם שלי. אני רוצה שאישה תקום בבוקר ותסדר את המיטה. זה מסר חזק לכל אישה - אל תצאי מהחדר שלך לפני שהצעת את המיטה כי איך שאת מציעה את המיטה ככה נראה כל היום שלך".

אני חושדת שהן לא מתעניינות בפאה כמו שהן נמשכות לרוח שלך, שיש בה הרבה ביטחון וחופש.

"יש לי נפש עדינה של ציפור, ונפש של ציפור דרור - שתי ציפורים יחד. סבתא שלי הייתה אומרת שאיפה שהיא יושבת זה ראש השולחן, כל אישה יכולה למצוא את החופש ואת המרחב בתוך עצמה. היא צריכה ליזום ולהרגיש את זה".

בסדרה את מספרת איך כילדה ראית את רצי מרתון תל־אביב מתחת לחלון, ושרצית גם.

"נכון, הנפש שלי השתוקקה לרוץ שם. כילדה הבנתי בצורה ברורה שאישה חרדית לא רצה את מרתון תל־אביב, אבל תמיד חלמתי על זה. בגיל 40 זה קרה, מישהי פתחה קבוצות ריצה לנשים חרדיות. התחלתי בעשרה ק"מ ואז עברתי לשלבים מתקדמים והתעקשתי לעשות את המרתון בתל־אביב, להגשים את החלום שהיה לננה הילדה. כשהתאמנתי היו צועקים לי, 'זו החרדית שרצה למרחקים'. כן, אני אדם שרץ למרחקים".

rotmoosh@gmail.com

רתם איזק