טוב למות בעד החופש

אני איראנית, נולדתי בטהרן, כל החיים שלי דמיינתי וחלמתי על דברים שרק עכשיו אני מרשה לעצמי קצת להרגיש באמת. הצמא לחופש, הרצון להפסיק את תחושת החנק. לדאוג לכבוד האדם, לכבוד האישה שנרמס. אם הייתי נולדת במקום אחר לא הייתי צריכה לעבור את העינוי הזה, לעבור דברים שבן אדם רגיל לא צריך לראות.

אני רוצה לטעום את משמעות החופש, ללכת עם גברים להופעות ולמשחקי כדורגל, לרכב על אופנוע, להרגיש את הרוח בשיער. התקווה החדשה היא החמצן שלנו, ועכשיו כשטעמנו ממנה אנחנו מוכנות למות למענה.

אני בהאנז, בת 40. בימים האחרונים אני, לראשונה בחיי, יוצאת כל לילה לרחובות להפגין. ביומיים האחרונים ספגתי איומים ישירים מאנשי הביטחון של המשטר.

קשה לתאר את המצב באיראן, והוא גם לא משתקף במה שאתם רואים על המסכים.

הסכנה אורבת בכל פינה. אתה לא יכול לזהות אותה. ברגע אחד מישהו שמפגין איתך יכול להוציא גז מדמיע ולהשפריץ עליך, או להוציא נבוט ולשבור לך את הידיים והרגליים. בכל רגע אתה יכול להיות כפות ועצור.

חלק מהם מסתובבים עם כיסוי על הראש כדי להסתיר את זהותם. הם מחטיפים מכות רצח לאנשים, מכניסים אותם מכוסים בדם למכוניות, ונוסעים. במו עיניי ראיתי איך מרביצים לילד בן עשר, ולא עוזבים אותו עד שדימם למוות. מעולם לא ראינו ולא חווינו אלימות כזאת. מרביצים לנו כאילו שהם מפחדים ממה שיקרה להם ולמשטר אם אנחנו נמשיך להפגין.

אנחנו יוצאים מהבית ולא יודעים איך ואם בכלל נחזור. זה לא איזור מלחמה, זה באמצע טהרן. ליד הבית. הם מרביצים לכל מי שמסתובב ברחוב, בין אם זה ילד בן שבע או זקן בן 80.

בשביל רבות מאיתנו זו הפעם הראשונה שבה אנחנו גאות להיות איראניות, להרגיש שייכות למקום בו נולדנו. זה היה ועדיין השלב הראשון במלחמה הזו: להשמיע את הקול שלנו בעולם ושהעולם יהדהד אותנו. המטרה הסופית היא להשתחרר. ובשביל להשתחרר העולם צריך לראות ולהרגיש את הכאב שלנו. לגרום לנו להבין שאנחנו לא לבד, שאנחנו לא צריכות להתבייש בחלום שלנו להיות חופשיות.

חייתי בטהרן כל החיים שלי. הדבר המדהים ביותר מבחינתי הוא לראות את כל הנערות מצטרפות ומנהיגות את ההפגנות. לא מפחדות. הן מעוררות השראה, מגרשות מאיתנו את הפחד ונותנות לנו אומץ. הדור שלי אף פעם לא יצא לרחובות, בטח לא הנשים.

אנחנו מרגישות מחויבות להיות איתן, לעלות איתן על מכוניות עם מגפונים ביד, להוריד את כיסוי הראש. הן מחזקות אותנו ונותנות לנו שיעור באומץ שלהן, וגם תקווה. מדובר בגיבורות.

אנחנו זקוקים לעזרה מהמערב. הארצות שמאמינות בחופש ובזכויות האדם צריכות לדבר בקול שלנו, בשבילנו. יצרנו פה הזדמנות פז לרסק את המשטר האיראני. יש אלפי צורות שבהן המערב יכול לעזור. הם יכולים להוסיף עוד סנקציות, להרתיע את המשטר, לחמש אותנו בנשק כדי שנוכל להגן על עצמנו. אם הדברים האלו יגיעו מהמעצמות, גם כל המדינות הקטנות שמסביבנו יבואו לעזור לנו. אנחנו לא יכולים להילחם בידיים ריקות נגד רובי צלפים. אין לנו שום דבר מסודר, רק צעירים רעבים ואמיצים שסוחפים אחריהם את כולם.

בינתיים אנחנו הולכות לישון כל לילה ומתחננות לאלוהים שיפסיק לגרום לאמהות לבכות על הילדים שלהן. מי יודע עוד כמה בני עשר ידממו למוות. החופש הוא האתגר הכי גדול בשבילנו. אנחנו רק מבקשים שתעזרו לנו.

אנחנו מקוות שננצח. מקוות להסתכל עוד 20 שנה אחורה ולהגיד - זה היה רגע הגאווה, רגע הניצחון שלנו.