בחזרה אל ההר

הם הגיעו בסוף השבוע לחרמון, צעירים ומבוגרים, במדי צה"ל ועל אזרחי. עבור חלק מהם המפגש על ההר היווה מורשת קרב, עבור אחרים טראומה שראו בעיניים וחוו על גופם. כולם התכנסו לזכור חייל אחד, שקברו נותר ללא משפחה אבל פועלו זוכה עד היום לחיים. כבר 49 שנה חלפו מאז נפילתו של אלפרד אקסלרוד ז"ל, ובחיל המודיעין ממשיכים להנציח את שמו.

"נמצאת כאן היום חבורה של אנשים שהמחבר ביניהם הוא בחור שנהרג לפני כמעט 50 שנה", אומר גיל אפשטיין, ממארגני המפגש. "אנשים שעשרות שנים מפרידות ביניהם. אנשים ששירתו כאן ב־1973 ואנשים שלא נולדו כשאלפרד נהרג. למעשה, מעטים פה הכירו אותו. הרוב המכריע שירת בחוליה שנקראה על שמו. אני זוכר את מלחמת יום הכיפורים כילד. עשר שנים אחר כך הגעתי לחרמון, כחייל".

לאחר המלחמה, כאשר הוקם מחדש בסיס המודיעין במוצב החרמון, נקרא הצוות ששירת במקום על שמו של אקסלרוד, "חוליית אלפרד". אנשי המודיעין, בעבר ובהווה, נפגשנו בכניסה לרחבת הרכבל התחתון. אפשטיין ויניב פרי, המארגנים, עברו על הרשימות. וידאו שכולם הגיעו. משם עלינו אל המחילות, אל הבונקרים, אל עמדות התצפית. ההתרגשות רבה. חלק מהחברים מזילים דמעה. הזיכרונות והכאב צפו מחדש. ביום חמישי חלקם ייפגש שוב, באזכרה.

בלי חתימה

צילום: אופק שביט

אקסלרוד נולד בשנת 1953 ברומניה. כעבור 11 שנה עלה עם משפחתו לישראל. הוא סיים את לימודיו בבית ספר "אורים" בקדימה ולאחר מכן למד בבית הספר התיכון האזורי בעמק חפר. הצטיין במקצועות ריאליים ואהב במיוחד את תחום האלקטרוניקה. הרכיב מכשירים חשמליים ותיכנן לעבוד בתחום.

באוגוסט 1972 אלפרד גויס לצה"ל ואחרי טירונות שובץ בחיל המודיעין. הוא הצטיין בקורס למפעילי ציוד מיוחד, תחום שהתאים לו בגלל הידע שלו באלקטרוניקה. אחר כך עלה למוצב החרמון.

אלפרד (פרדי) היה בן יחיד להורים ניצולי שואה. הוא נזקק לאישור מהם בשביל לשרת בחזית. הוריו לא חתמו, אבל הוא בכל זאת עלה אל ההר. ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הסורים כבשו את מוצב החרמון. גדוד קומנדו הונחת בקרבת מקום במסוקים וזכה לסיוע של מטוסי קרב וארטילריה.

במלחמת ששת הימים ישראל כבשה את הפסגה מידי סוריה והקימה במקום מוצב ששימש לאיסוף מודיעין. ערב המלחמה היו במוצב 55 חיילים, מהם 14 לוחמים מגולני וחיילים מאגף המודיעין, חיל האוויר וחיל הקשר. בבוקר 6 באוקטובר, כשעלה חשש מלחמה, תוגבר המוצב בחמישה חברי צוות תצפית ארטילרי.

"מייצג את סיפורם של החיילים הפשוטים". אקסלרוד ז"ל

החיילים במוצב הבחינו בשלב מסוים שהסורים לא נכנסים פנימה, אז הם החליטו להתפצל לשלוש קבוצות: שתי קבוצות נכנסו לארץ בדרכים שונות וקבוצה השלישית, שבה היה אלפרד, נשארה להשיב מלחמה. הוא נהרג מירי חייל סורי. נפל בגיל 19. שאר החיילים במקום, שנותרו בחיים, נלקחו בשבי.

האיש שהיה צמוד לאלפרד כאשר נהרג היה היה דני יוסף, מפקדו. "אלפרד הגיע למוצב כמה חודשים אחריי", הוא מספר. "בזמן שהפתיעו אותנו הוא בכלל היה אמור להיות בבית, אבל נשאר כי היו צריכים אנשים. הסורים התחילו להתקדם ולירות לעברנו. אני הייתי צמוד לאלפרד. מדי פעם הוא היה מרים את הראש בבונקר כדי לצפות במטוסים שהפציצו, והייתי מוריד אותו בחזרה. פעם אחת לא הספקתי, הוא חטף צרור ונהרג. ממש לידי. ברגע הזה כמה חיילים במוצב העדיפו להיכנע, כי לא היה לנו סיכוי. תוך דקות הירי פסק".

יוסף שהה במשך שמונה חודשים בכלא בסוריה עם עוד חיילים רבים שנותרו במוצב. "כל הזמן בשבי חשבתי על אלפרד", הוא אומר. "בחור חרוץ, עם נשמה, שמת בגיל צעיר מדי".

גבי זוהר, גם הוא איש מודיעין, שירת במוצב סמוך. הוא נזכר בשיחה האחרונה שניהל עם אלפרד. "ידענו שמשהו עומד לקרות", הוא מספר. "היינו אנשי מודיעין והבנו שמשהו מתרחש בשטח – ובעצם כלום לא נעשה מול זה. היו הרי ידיעות זהב, למשל פינוי משפחות רוסיות מדמשק. היינו צעירים אבל האותות שקיבלנו היו ברורים. אני הייתי ככל הנראה הקשר האחרון של אלפרד אל העולם שמחוץ למוצב. קצת לפני שנהרג כתבתי לו: 'אלפרד, אני דואג לך; אלפרד, איך המצב אצלכם?'. הוא ענה: 'הכל שקט, הכל טוב'. הוא היה צנוע. מסוג הגיבורים השקטים. עלה לחרמון, אף על פי שהיה בן יחיד, כדי להפעיל מערכת מודיעינית מיוחדת. אני כל כך מצטער שלא הספקתי לקחת את הפלט של השיחה האחרונה שניהלנו כאשר פינינו את המוצב שלנו. רציתי מאוד להביא את זה לאמא שלו״.

הארוסה רותי שדאי בצעירותה

יונתן, ששימש כקצין שאירגן את הלוויה של אלפרד, סיפר: ״לעולם לא אשכח את המסע בו נפרדנו ממנו. נקשרתי להוריו מאוד, עד שנפטרו. אני מגיע כבר 49 שנים לאזכרות לזכרו בבית העלמין".

הוריו של אלפרד נשארו לבדם. כמה חודשים לאחר מותו אביו נפטר מדום לב. עם השנים אמו וחבריו ליחידה הפכו למשפחה. גם לאחר שהאם נפטרה, חבריו ממשיכים לפקוד בכל יום זיכרון את קברו.

אלפרד היה, כאמור, רק בתחילת חייו. במהלך שירותו כתב מכתבים רבים לארוסתו, רותי שדאי, היום בת 67, תושבת נתניה. הוא גם אהב צילום, ולא פעם צילם את אהובתו. "מדי יום הוא היה כותב לי מכתבים", רותי מספרת. "היינו אמורים לחגוג השנה את יום הולדתו ה־69. אני זוכרת היטב את היום בו נפגשנו. זה היה באוטובוס, בהסעה לתיכון. הוא היה בכיתה י"א ואני בכיתה ט'. נוצר בינינו קשר מיוחד שהלך והתגבש מדי יום, בהסעה. המכתבים שלו עדיין שמורים אצלי. ביניהם גם המכתב האחרון, שבו כתב לי שקנה כבר טבעת. לא ידעתי ששיתף גם את הוריו בתוכניות לגביי. באחד מביקורי התנחומים שלי בביתם – תנחומים להם, אבל גם לי – הם העניקו לי את הטבעת. 'זה מה שפרדי רצה לתת לך', הם אמרו. ואני, שרציתי אותו עם או בלי טבעת, שומרת אותה עד היום בקופסת זכוכית שקופה. היא נוצצת ולנצח מזכירה לי אותו״.

אחד משלנו

מכתב שאלפרד כתב לה ממש לפני פתיחת המלחמה

צה"ל הצליח להחזיר את מוצב החרמון לזרועות ישראל לקראת סיום המלחמה. חטיבת גולני כבשה מחדש את ההר ובמקביל כבש כוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה את החרמון הסורי. בחוליית "אלפרד" שירתו במהלך השנים מאות אנשים. היא אחראית להישגים מודיעיניים חשובים. השירות במרומי החרמון, בתנאי מזג אוויר קשים, צוות קטן, יצר הווי מיוחד ויחסים קרובים בין האנשים.

הפעילות הייתה סביב מודיעין אותות. זהו ענף של מודיעין צבאי העוסק באיסוף מידע בעל חשיבות על ידי יירוט של אותות אלקטרוניים והפקת מידע מודיעיני מתוכם. "חוליית אלפרד" פעלה באיסוף אותות ללא תוכן, "אלינט".

בחיל המודיעין, כאמור, לא שוכחים את אלפרד עד היום. "הוא היה בבסיס מודיעין בסיני ועלה לחרמון זמן לא רב לפני המלחמה", מספר אפשטיין. "הוא שירת ביחידה 8200, שמהווה היום שם נרדף להייטק ולסיפורי אקזיט, לשירות נוח במרחבים ממוזגים במרכז הארץ. השירות של אלפרד היה לגמרי אחר. מצד אחד, מוצב על הגבול עם סכנות פוטנציאליות. מצד שני, עבודת מודיעין שוחקת, בלי הילה. אבל חוליית אלפרד היא חוד החנית".

סא"ל ש', קצין ביחידה, מוסיף ש"האלינט שאספה 8200 במלחמת יום כיפור ממשיך להיות מרכיב משמעותי גם היום. תוצריו הם חלק בלתי נפרד ביכולת של צה"ל ואמ"ן לשמור על עליונות אווירית וימית, על הגנת השמיים ואבטחת כוחותינו מעבר לגבול. היכולת של קבוצה מופלאה כזו של אנשים ששירתו ב־8200 בתפקידים בחוליה ובמוצב החרמון במשך ארבעה עשורים להיפגש ולהנציח את דמותו של חלל של היחידה שרובנו לא הכרנו, בגלל שהיה 'משלנו', ובגלל הסיפור האישי המיוחד שלו, היא דוגמה לחוסן ולערכיות. האירוע הזה הוא רק שיא במסורת רבת שנים של פקידת הקבר בכל יום זיכרון ב־49 השנים האחרונות. סמל לרעות ולכיבוד המשפחה, ואלפרד עצמו. אני מקפיד לעלות לפה עם הדור הצעיר של פקודיי מדי שנה, לספר על חוויות השירות במוצב ועל המורשת המקצועית והמורשת הצבאית של מוצב החרמון במלחמת יום כיפור".

"אני חושב הרבה איך התגבשה ההנצחה המיוחדת הזו דווקא סביב אלפרד", אומר אפשטיין. במלחמה נהרגו הרי אלפי חיילים, כל אחד יחיד ומיוחד בדרכו. מה גורם לכל כך הרבה אנשים להתכנס כל שנה סביב קברו של חייל שנהרג לפני קרוב ל־50 שנה, ושרובנו לא הכרנו אותו? הסיפור של אלפרד מגלם בתוכו מרכיבים רבים של 'הסלט הישראלי'. עולה חדש, בן יחיד לניצולי שואה, הרצון להגיע לחרמון. כך למעשה נחרץ גורלו. אלפרד מייצג את סיפורם של החיילים הפשוטים, אלה שמנסים לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר. זה תפקיד שלא דורש הפגנת יכולות פיזיות, אומץ או גבורה, אלא עבודה רוטינית שלעיתים רחוקות, אם בכלל, מניבה תוצאות משמעותיות. בחור צנוע, שקט, בחייו ובמותו". •