העתירה של מפלגת יש עתיד לוועדת הבחירות המרכזית נגד ערוץ 14 היא מסוג הספינים (שהרי זה לא עניין מהותי/אידיאולוגי) שמשרתים את שני הצדדים: יש עתיד לא מחפשת מצביעים ומצביעות בקרב צופי "הפטריוטים", וממילא בעתירה עצמה נכתב שאין הרבה כאלה, כלומר מפלגתו של ראש הממשלה לא באמת מבועתת מהשפעתו. מנגד, ערוץ 14 בטח לא סובל מהגעתו לכותרות שלא במסגרת אייטמים על המגוון המרשים של התקלות שמתחוללות במסגרת שידוריו. גם גוש הליכוד־חרדים־חרד"לים, שבו ערוץ 14 תומך באופן יותר מובהק מהשמש, לא מזיל דמעה: המרצת המצביעים היא מפתח קריטי להבטחת ה־61 (לצד הסתמכות על אחוזי הצבעה נמוכים בציבור הערבי) ועיסוק בסוגיית ההטיה בתקשורת אף פעם לא מזיקה. לגוש לפיד לא יצטרף אף מצביע בגלל הזעם על ערוץ 14. בגוש נתניהו עוד יש לזה סיכוי כלשהו.

ובכל זאת, יש טעם לכתוב על הסיפור המקומם הזה, ולו משום העיקרון: כלי תקשורת, ובוודאי כזה שנמצא בבעלות פרטית, צריך להיות משוחרר מכמה שיותר סייגים הנוגעים לחופש הביטוי שלו. לצופים רבים, למשל, יוצא עשן מהאוזניים כשכתבת מגזין בערוץ מרכזי הופכת את הפריימריז בליכוד לדוקו בסגנון נשיונל ג'יאוגרפיק. אחרים מתחרפנים מהסיקור הנינוח של גורמים ב"ממשלת השינוי" או מגלים הבנה/כישורי התעלמות נוכח מהלכים שהיו מתקבלים בהיסטריה אם השלטון היה אחר. לדוגמה, הביזיון המתמשך בגלי צה"ל, שם הפיקוד הזמני נותר קבוע בזכות ההתנהלות האנטי־ממלכתית של יו"ר המחנה הממלכתי ושר הביטחון, והסיוע הנדיב של היועצת המשפטית לממשלה.

גם העתירה של יש עתיד נגד ערוץ 14 משתייכת לאגף החשוך של המחנה הנאור, שכן היא מנופפת באותו מקל שממנו היא נוהגת להזהיר, אם רק הצד השני יקבל הזדמנות. ואמנם את החוק צריך לקיים ותנאי הרישיון של ערוצי הטלוויזיה הם לא המלצה, אבל כשזה נוגע להתערבות משפטית בשוק הדעות, ממילא מתחייבת רגישות יתרה, גם מעצם הנושא וגם מעצם המצב בפועל: השקפת העולם שערוץ 14 מקדם - ואו־הו כמה שהוא מקדם - רחוקה מאוד מלהיות בסטטוס של עודף ייצוג בכלי התקשורת המתחרים, שאחדים מהם מתוקצבים בכסף של הציבור. מותר להתבאס מזה, אבל רובו בוחר שוב ושוב בימין על שלל גווניו (ימין־מרכז, ימין־חרדי, ימין־מסורתי וימין קיצוני/כהניסטי). האנומליה בין דעת הרוב והייצוג שלה הולידה מלכתחילה את ערוץ 14 (עוד כערוץ 20) ואת ההתאמה החקיקתית שנעשתה כדי לאפשר לו להגשים את חלומו.

אבל מעבר לזה, הדרישה לסמן דווקא את ערוץ 14 היא בדיחה לעומת ההתעלמות מהפיל האמיתי שבחדר, שהוא גם הרבה יותר גדול מכל ערוץ ומכל עיתון. הרי אם יש לערוץ 14 ולטאלנטים שלו כוח, הם שואבים אותו מהג'ונגל האינסופי של הדיגיטל. להתבכיין על יעקב ברדוגו ושמעון ריקלין זה רלוונטי כמו לטעון שבלי סוסים וכידונים צה"ל לא ינצח את המלחמה הבאה. הבעיה היא שלבוא עם חזון בנוגע למערכת היחסים בין מדינה דמוקרטית למעצמות כמו פייסבוק וטיקטוק, זה מסובך. והכי גרוע - אין בזה לייקים.