מת לחיות
הגידול הממאיר בבטן הפתיע את ג'ף ברידג'ס, אבל הקורונה שחטף כשעשה כימותרפיה היא זאת שכמעט הרגה אותו. עם עליית 'הזקן', סדרת הטלוויזיה הראשונה שהוא משחק בה, אחד מגדולי הכוכבים ההוליוודיים מסכם את התקופה הקיצונית בחייו
כשג'ף ברידג'ס סוף־סוף החליט לטבול במי הטלוויזיה, הוא בחר לא סתם סדרה, אלא מותחן ריגול תובעני עם שם מעיק, ׳הזקן׳ (The Old Man), שעוסק בשאלות קיומיות, במוות מתקרב, בחרטות, בהחמצות וכמובן בהליכה לשירותים כמה פעמים בלילה, אבל כולל גם סצנות פיזיות, אלימות יותר ופחות. ברידג‘ס בא בשמחה לכל זה. מה שהוא לא ידע זה שתוך כדי כך החיים עומדים לסדר לו מסע של למעלה משנתיים שבמהלכו כמעט ימות פעמיים.
"עבדנו על הסדרה בערך שלושה חודשים", לוקח עכשיו ברידג'ס נשימה עמוקה ופותח במונולוג, עם הקול והאינטונציה שאי־אפשר לטעות בהם, "ואז הגיעה המגפה והכל נסגר. אשתי ואני התכוננו לנסוע לבית שלנו במונטנה, מקום מושלם לברוח אליו מהקורונה. לפני שנסענו, תוך כדי אימון, הרגשתי משהו מוזר בבטן, מעין עצם שלא הייתה שם קודם. אשתי אמרה לי ללכת להיבדק וניפנפתי אותה. אמרתי שאין סיבה. אבל בכל הזמן שהיינו במונטנה, העצם הזאת לא נעלמה, אז כשחזרנו ללוס־אנג'לס אמרתי, אוקיי, נלך לבדוק את זה".
הממצא היה חד־משמעי. "גידול בבטן של 23 ס"מ על 30 ס"מ", ברידג'ס חצי צוחק כשהוא מפרט. "משהו באמת ענקי. הוא כבר היה שם כשהתחלנו לצלם את הסדרה, כשעשיתי סצנות לחימה וחטפתי מכות חזקות בבטן, אבל לא כאב לי בכלל".
הגידול היה סרטני. לימפומה, ליתר דיוק. "אבל לקח זמן להבין בדיוק באיזה סוג לימפומה מדובר", אומר ברידג'ס, "ולמצוא את קוקטייל הכימותרפיה המתאים, שבאמת עשה את העבודה. זאת לא הייתה חוויה נעימה, אבל המצב השתפר".
עד שנפלה הנעל השנייה?
"כן. יום אחד קיבלתי הודעה מהמרכז הרפואי שבו טופלתי שיכול להיות שנחשפתי שם לקורונה. מהר מאוד התברר שנדבקתי. בשלב הזה כבר לא הייתה לי בכלל מערכת חיסון והקורונה גרמה לסרטן להיראות כמו משחק ילדים. הייתי חודשיים בבית החולים, קרוב מאוד למוות. ממש ליד הדלת. היו רגעים של הרמת ידיים. כמעט נכנעתי למחשבה שאולי זה סוף המרוץ, שהגיע הזמן שלי. אבל היו הרבה אנשים טובים סביבי, רופאים נהדרים, ונזכרתי שכניעה היא לא מצב טבעי בשבילי. אני אדם שמתנגד. לרוב הדברים בחיי נכנסתי עם התנגדות, אז מה פתאום שאקבל את המוות?"
אחרי שהחלים ואחרי שהוליווד יצאה מהסגר, ברידג'ס חזר לסט של ׳הזקן׳. "היו לנו שנתיים הפסקה, הרגשנו כאילו שבנו מסופשבוע ארוך במיוחד".
וסוף השבוע שלך היה גם מעניין במיוחד.
"נכון? רגע אחד חשבתי שאני עומד למות ורגע אחר כך שוב עבדתי עם אותם אנשים. גם היום זה נראה לי לפעמים כמו חלום ביזארי".
יותר כמו סיוט ביזארי.
"לא בהכרח. יש דברים כל כך יפים וחשובים שנמצאים מתחת לאף שלנו ואנחנו לא מעריכים עד שאנחנו כמעט מאבדים אותם. אני יודע שזו לא אמירה מקורית במיוחד, אבל זה לא הופך אותה לפחות נכונה".
× × ×
דרך הזום נדמה שג'ף ברידג'ס התבגר בקושי בחמש דקות (ולא בכמעט 25 שנה) מימי The Dude. יש לו קצת בעיות זיכרון, שהוא לא לגמרי יודע אם הן נובעות מהקורונה או מגיל 72, אבל הסרטן בנסיגה, השיער שנשר בטיפולים צמח מחדש וברידג'ס עדיין חתיך נצחי ואחד השחקנים הכי מעניינים, מגוונים ומקוריים ב־50 השנים האחרונות.
הוא נולד בהוליווד להוליווד. אביו, לויד, היה שחקן. אמו, דורותי, הייתה שחקנית. אחיו הגדול, בו, הוא שחקן. את הופעת הבכורה שלו על המסך עשה ברידג'ס ב־1951, כתינוק האחוז בזרועותיה של ג'יין גריר בסרט The Company She Keeps.
בניגוד להרבה הורים שחקנים, לויד ודורותי עודדו אותו ללכת בדרכם. "רציתי לעשות דברים אחרים", סיפר בעבר. "נמשכתי למוזיקה, אבל אבא שלי אמר, 'ג'ף, אל תהיה מגוחך. מה שנהדר במשחק זה שאתה יכול לחבר את כל תחומי העניין שלך'". עשרות שנים אחר כך, האהבה למוזיקה וכישרון המשחק התחברו כשברידג'ס גילם זמר קאנטרי מזדקן ב־Crazy Heart. הוא חזר עם פסלון אוסקר הביתה.
ברידג'ס מעולם לא התכחש לקיצורי הדרך שזכה להם הודות לייחוס המשפחתי. להפך. "הבעיה הכי קשה לשחקן בהוליווד זה להכניס את הרגל", אמר פעם, "ולי לא הייתה בעיה כזאת. אבא שלי טיפל בזה. אני יודע שאני תוצר של נפוטיזם". ובכל זאת, מהרגע הראשון, הוא זהר ככוכב בפני עצמו. כבר בגיל 21 היה מועמד לאוסקר על תפקידו כקפטן קבוצת פוטבול ב'הצגת הקולנוע האחרונה', ומאז הפגין מנעד אינסופי. הוא עשה מותחנים, מערבונים, דרמות, קומדיות שחורות ולפחות סרט אחד, בלתי נשכח, לחבר'ה.
את התפקיד של The Dude ב'ביג ליבובסקי' כתבו האחים כהן במיוחד בשביל ברידג'ס, אבל לקח לו זמן להגיד כן. "חשבתי שזאת דמות שתיתן דוגמה רעה לבנות שלי", הסביר. "אני רוצה להרגיש חופשי לשחק כל דמות, אבל זה באמת הטריד אותי. אז אספתי את כל המשפחה וסיפרתי על ההתלבטות. הבת האמצעית שלי אמרה, 'אבא, אתה שחקן. אנחנו יודעים שהכל זה העמדת פנים. אנחנו יודעים שכשאתה מנשק איזו אישה על המסך, אתה עדיין אוהב את אמא'. תודה לאל שהיא כזאת חכמה, כי אני חושב ש'ביג לבובסקי' הוא מאסטרפיס".
באמת תודה לאל, כי לברידג'ס יש היסטוריה של פספוס להיטי ענק: פול שרדר דמיין אותו ולא את רוברט דה נירו כשכתב את הדמות של טראוויס ביקל ב'נהג מונית'. התפקיד של קיאנו ריבס ב'ספיד' נכתב במקור עבור ברידג'ס. גם התפקיד של מייקל דגלאס ב'חיזור גורלי'. וגם זה של כריסטופר ווקן ב'צייד הצבאים'. והתפקיד של ריצ'רד גיר ב'קצין וג׳נטלמן'? הבמאי טיילור האקפורד רצה שברידג'ס יקבל אותו.
מצד שני, ברידג'ס קפץ על ההזדמנות כשהוצע לו באמצע שנות האלפיים להיות הנבל הראשון במה שהפך עם השנים ליקום הקולנועי של מארוול. איירון מן לא היה הדמות הכי ידועה של מארוול קומיקס, והליהוק לעיבוד הקולנועי של עלילותיו היה בבחינת הימור נועז למדי: ברידג'ס לא היה הבחירה הטבעית לסרט גיבורי־על, ורוברט דאוני ג'וניור, עם הקריירה המדשדשת, לא היה בחירה טבעית לשום סרט. "היה לוקח שעות על שעות להגיע להסכמה על כל שורה", סיפר ברידג'ס על צילומי 'איירון מן', שהתאפיינו בחיכוך מתמיד בין שני כוכביו והבמאי ג'ון פאברו לנציגי האולפנים. "אתה יושב בטריילר ומשתגע. בסוף אמרתי לעצמי, ג'ף, תירגע. אתה עושה סרט סטודנטים של 200 מיליון דולר. פשוט תיהנה. וכך היה".
התהליך שעבר ברידג'ס בדרכו למסך הקטן היה ארוך הרבה יותר. "כמו המון שחקני קולנוע", הוא אומר, "במשך שנים לא רציתי ללכת לטלוויזיה".
כי אתה וקולגות בליגה שלך חשבתם שאתם טובים מדי לטלוויזיה?
"לא חשבתי שאני טוב מדי, אבל היה הבדל די בולט באיכות של מה שעשינו בקולנוע למה שעשו בטלוויזיה. אבא שלי עשה איזה שבע סדרות טלוויזיה, וראיתי כמה קשה הוא היה צריך לעבוד כדי לייצר משהו טוב. הוא היה מתוסכל מהזמן הקצר שניתן לספר בו סיפור בכל פרק, והוא התקשה להתפשר. אז לא רציתי להיכנס לזה, אבל בעשור האחרון התחילו להגיע כל הסדרות הנפלאות האלה, שלוקחות את הזמן וכתובות נהדר ומופקות היטב ומספרות סיפור כמו שצריך, ואמרתי, טוב, שווה לנסות. אני אוהב להתנסות".
זה לא קרה בגלל שהוליווד כבר לא עושה יותר את הסרטים שאתה אוהב?
"אני שומע את זה הרבה, אבל אני לא מסכים. לא חסרים פרויקטים קולנועיים טובים. בני אדם יצירתיים מטבעם, ותמיד מחפשים דרכים חדשות. אני לא טיפוס של טיקטוק, אבל אנשים עושים אפילו שם סרטים קצרים. אני מופתע בכל פעם מחדש כי אני חושב שראיתי את כל הצורות שאפשר לספר בהן סיפור, ופתאום מגיעה צורה חדשה. ההתרחבות העצומה של הטלוויזיה שינתה את המשחק".
× × ×
'הזקן׳, שמבוסס על מותחן של תומס פרי מ־2017, לא שונה לכאורה מאינספור ספרים־מעובדים־להוליווד מסוגו, ועדיין יש בו משהו מרענן. גם בגלל גילו של הגיבור הג'ייסון בורני, וגם בגלל שלמרות עולם המלחמות הגדולות שהעלילה מתנהלת בו, בסופו של דבר זה סיפור אינטימי וקטן. "קראתי את הספר והוא ריתק אותי, ואז שלחו לי תסריט וגם הוא ריתק אותי", מסכם ברידג'ס את הצטרפותו להרפתקה.
בסדרה האפלה, המותחת והמצוינת, שעלתה בשבוע שעבר ב'דיסני פלוס', הוא מגלם את דן צ'ייס, סוכן CIA לשעבר, שגר בבקתה מבודדת עם שני כלבי תקיפה נאמנים, נאבק בזקנה ובשדים מהעבר, עד שמתברר לו שהוא מבוקש בידי ממשלת ארה"ב וחבר לשעבר שהפך למנהיג ארגון טרור באפגניסטן. לא נותר לו אלא להימלט מרודפיו. את אחד מהם מגלם ג'ון ליתגו, ומפגן המשחק שלו ושל ברידג'ס הוא לא פחות ממרגש.
למרות שהניצוץ שמבעיר את העניינים ב'הזקן' מקורו בפלישה הסובייטית לאפגניסטן לפני כ־40 שנה, לסדרה יש גם הרבה מאוד מה להגיד על המלחמות האינסופיות של ארה"ב במזרח התיכון ובאסיה. ברידג'ס, ליברל ידוע, דווקא נזהר מלהיכנס כאן לפוליטיקה. "אמריקה היא מקום אלים", הוא אומר, "אבל נטייה לאלימות היא עניין אוניברסלי. אני חושב שהסדרה עוסקת בתוצאות ובהשלכות של המעשים שלנו כפרטים, שלפעמים יש להם גם השפעה גלובלית".
כשברידג'ס חזר לסט של הסדרה אחרי המפגש עם המוות, הוא אמר למפיק שלה, 'יש לי עבודה לסיים כאן. אף פעם לא קרה שלא עשיתי עבודה עד הסוף, וזה לא יקרה גם הפעם'. לא רק שהוא השלים אותה, על פי הפרק האחרון נראה שיהיה לה המשך. ברידג'ס לגמרי בעניין. "אני שומע שמדברים על עוד עונה", הוא מחייך, "ומאוד אשמח אם זה יצא לפועל".
עד שזה יקרה, הוא בעיקר שמח לקום בבוקר. בסופו של דבר, הוא מספר, מה שהשאיר אותו בחיים היה המשפחה והמשחק. הוא נשוי 45 שנה לסוזן, יש לו שלוש בנות ושלושה נכדים. כשניסה לעמוד על הרגליים בבית החולים, המטרה שראה לנגד עיניו, גם כאשר לא הצליח להתייצב ליותר מ־45 שניות, הייתה להוביל את אחת מבנותיו בחתונה ולרקוד איתה. לפני שנה הוא זכה לעשות זאת.
והיה עוד דבר קטן שהחזיק אותו בימים הקשים. כשצילומי הסדרה נעצרו בגלל הקורונה, המאמנת של שני הדוברמנים שהיו צמודים אליו נתנה לו שמיכה ועליה דמותה של פרייה, הכלבה האהובה עליו מבין השניים. "כשהייתי חולה", הוא מגלה, "הסתכלתי על השמיכה ואמרתי, אני חוזר, פרייה. אנחנו עוד נתראה".
לפנייה לכתב/ת 
