מים סוערים

הצהרת נתניהו מסוכנת ועלולה לפגוע בביטחון המדינה

אלוף (מיל') עמוס גלעד

הצהרת ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לפיה לא יכבד ואף יפר את ההסכם ההולך ומתרקם בין ישראל לבין לבנון בחסות ארצות־הברית בסוגיית אסדות הגז, עלולה להביא לפגיעה בביטחון המדינה.

מדוע מדובר בהצהרה מסוכנת? עוצמת ישראל בנויה בראש ובראשונה על כוחה הצבאי לצד התבונה המדינית והאסטרטגית, שאמורה למנוע מלחמות מיותרות. מלחמות אין ברירה חיוניות, ואלה שאינן נחוצות כרוכות במחיר דמים כבד ובנזקים כלכליים ואסטרטגיים. אין ספק, שאיראן וחיזבאללה, שלוחתה בלבנון, נמצאות במסלול עימות עם ישראל, שיקרה במועד כלשהו. אולם סוגיית האסדות ייחודית - יש בה רק יתרונות ותועלת לביטחון המדינה ולכלכלתה: ישראל תוכל להמשיך ולהתפתח כמעצמת גז אזורית, במשבר העולמי הנוכחי המדובר בנכס ביטחון לאומי של ממש. אסדת גז בתחומי לבנון שיופק על ידי חברות זרות יביא למאזן תועלת הדדי שלפחות יעכב את מועד העימות הבלתי נמנע, ויוסיף ללבנון זריקת כוח כלכלית שיש בה כדי להפוך את רפובליקת לבנון הקורסת, לגורם מאזן בעתיד מול חיזבאללה. לכך, יש להוסיף שרווחת תושבי לבנון שאינם חלק מחיזבאללה הינה אינטרס של מדינת ישראל, כיון שעימות צבאי בעתיד שיוביל לפגיעה קשה בארגון הטרור הרצחני, יחייב את ישראל לבנות ברית עם לבנון שתקום על חורבותיו. אחרת ייתכן ונאלץ להישאר שוב בבוץ הלבנוני עשרות שנים מיותרות תוך תשלום דמים כבד ומיותר.  

לגופו של עניין, על פי המתפרסם, ישראל אינה מוותרת על ריבונותה ולצד זאת נשמר חופש הפעולה הביטחוני להגן על הממד הימי של המדינה, זאת לצד יתר הממדים האחרים. לגבי המשאבים, ניתן להעריך בזהירות שרובם יופנו לרווחת תושבי לבנון שהולכים ושוקעים במצוקה כלכלית קשה מאוד. מבחינת העיתוי, יש להחליט עתה ובכך לאפשר את מיצוי האינטרס הביטחוני, הלאומי והכלכלי שגלום בהרחבת הפקת הגז לישראל ומניעת סיבוך ישראל בעימות שלא לצורך. השגת נקודות זכות בארצות־הברית, בזירה הבינלאומית והערבית. בנוסף, ניתן יהיה להתמקד בהמשך בניית עוצמתנו מול האיום האסטרטגי של איראן והחיזבאללה.

לכן, הצלחת יוזמת התיווך של ארצות־הברית בראשות המתווך עמוס הוכשטיין, הינה תרומה ישירה לביטחון וליציבות האזורית, במיוחד בתקופה זו של משבר עולמי. הצהרה או התחייבות של נתניהו להפר את ההסכם בחסות ארה"ב עלולה לסכל את ההסכם או לפגוע בו או להשהות אותו, אסור להסכים לכך בשום אופן. השיקול הממלכתי חייב להיות המוביל והוא הבסיס ככל הנראה להסכמת ישראל ולבנון. אפילו מנהיג חיזבאללה, בניגוד לאיומיו הקשים אותם הוא רגיל לפזר חדשות לבקרים, מרכין ראש בנאומו מול עוצמת התבונה כחלופה הטובה ביותר.

מכאן, מתחייב כחלק משימור עוצמתה של ישראל לקדם במהירות לכדי אישור את הסכם המים הכלכליים בין ישראל ללבנון. ההסכם יניב לישראל משאבים אדירים הנחוצים לה בעיקר עתה, יאפשר לה לחזק את היחסים האסטרטגיים עם מצרים וירדן בדמות הגברת ייצור הגז וכן יאפשר לישראל וגורמים נוספים או בלעדיהם להפוך לגורם אספקה חשוב של הגז לאירופה, המשתוקקת בימים אלה למשאב החשוב הזה.

חשוב לציין, כי לאורך השנים בלט ראש הממשלה לשעבר נתניהו בהחלטותיו כשהעדיף מהלכי תבונה מרסנים מול גחמות ולחצים להפעלה מסוכנת של כוח ללא אופק מדיני ואסטרטגי. מכאן ייתכן ולפנינו מקרה נוסף שבו פוליטיקה קטנה גוברת על אסטרטגיה מובהקת. בעיקר מקוממים דבריו שממשלתו, אם תקום, לא תכבד את ההסכם. במלוא הזהירות ניתן לקבוע שהדברים הם חסרי כיסוי, כיון שלא ניתן לעלות על הדעת שממשלת ישראל תפר החלטה חוקית והסכם בינלאומי חשוב שעליו חתומה גם ארצות־הברית, ותסתכן גם בעימות צבאי ללא תמיכה עולמית.

חיוני איפה לחזור לנתיב התבונה שנתניהו מן הסתם ניחן בה.

הכותב הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן

המשבר נפתר, הבעיה לא

עפר שלח

פרטי ההסכם המתגבש בין ישראל ללבנון (טכנית, לא יהיה הסכם שכזה אלא התחייבות של כל צד מול ארה"ב והאו"ם) טרם פורסמו רשמית, אבל ממה שידוע הוא נראה כמו פשרה סבירה בין עמדות הצדדים, שחלקן היו כנראה לצורכי מו"מ בלבד.

לפי ההסדר המסתמן, ישראל תפיק גז משדה "כריש", ואילו לבנון ממאגר צידון הסמוך, שרובו אכן נמצא בשטחה על פי הגבול המוגדר בהסכם ("קו 23"). חברת "אנרג'יאן" תתחיל בקרוב להפיק נפט משדה "כריש"; בעוד כמה שנים תעמוד במרחק 5 ק"מ מהאסדה שהציבה שם אסדה אחרת של אותה חברה שתפיק את הגז ממאגר צידון. זה לא מבטיח בהכרח שלא תהיה פגיעה באסדה של "כריש" במקרה של התלקחות.

התגובות אצלנו נחלקות, כצפוי, סביב קו השבר היחיד בציבוריות הישראלית - ביבי/לא ביבי - ובצל הבחירות המתקרבות. אבל בחינה מזווית רחבה יותר מגלה התנהלות ישראלית דחיינית ונטולת חזון, הדומה לזו של ממשלות ישראל השונות גם בנושאים אחרים.

הסוגיה אינה דומה בחשיבותה לשני הצדדים. שוויו של הגז במאגר "הלבנוני" מוערך בכ־20 מיליארד דולר. זה איננו סכום מבוטל, אבל בישראל, שהתוצר המקומי הגולמי שלה עולה על 400 מיליארד דולר, ההכנסות מתמלוגי הגז במאגר זה – פחות ממחצית מהסכום, לאורך שנים לא מעטות – לא ישנו בהרבה את המציאות הכלכלית. לעומת זאת ללבנון המוכה, שהתמ"ג שלה נחתך כמעט בחצי בשנים האחרונות ועומד על כ־35 מיליארד דולר בשנה, ויותר ממחצית אוכלוסייתה מוגדרת כעומדת על סף רעב, המיליארדים האלה הם בשורה גדולה, גם אם הם צפויים להגיע בהדרגה רק בעוד כמה שנים.

גורמים ישראליים שעסקו במו"מ לאורך השנים טוענים כי לבנון היא שגרמה לעיכוב, ואולם ברור שישראל - הצד החזק באירוע - דחתה את ההגעה לפיתרון ככל האפשר. מדיניות ישראלית מרחיקת ראות הייתה ממנפת את המצב הזה למהלך של נדיבות כלפי ממשלת לבנון והעם הלבנוני, כדי לסייע ככל האפשר ליצור יציבות מעבר לגבול. היא הייתה מעלה על נס את המחווה שלנו כלפי שכנה משוסעת וחבוטה, וכלפי ממשלתה העומדת על כרעי תרנגולת. היא הייתה עושה את זה מוקדם, ביוזמה שלנו ולא תחת לחץ ובדקה ה־90.

בפועל, סייעו ההיסוס והדחיינות של ישראל לחיזבאללה, האויב המר והמסוכן ביותר היושב על גבולותינו, לנכס לעצמו חלק לא קטן מן ההישג, ולמצב את עצמו שוב כגוף היחיד המוכן להסתכן למען לבנון. הארגון השיעי, שהתערערות מעמדו בקרב הלבנונים באה לידי ביטוי בבחירות האחרונות, יכול עכשיו לטעון שכוחו סייע ללבנון להשיג מה שישראל עמדה לגזול, ולחדש את הלגיטימציה שלו כמגן לבנון.

כמו מול חמאס בעזה או הכאוס באיו"ש, המניע הנגלה היחיד של ישראל הוא אך ורק שקט לטווח הקרוב, וחופש פעולה בהפעלת כוח. הטענות של גורמים מדיניים, לפיהם יש הישג בכך שתהיה לגיטימציה לפעולה של חיל הים מדרום לקו שנקבע, מזכירות את ההתחמקות מנקיטת עמדה נכונה מדינית וערכית לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, שנומקה בחשש לחופש הפעולה של חיל האוויר בסוריה.

במקום להגדיר מטרה מדינית מעצבת מציאות ולפעול לממשה, דוחים אצלנו את הקץ ומתמקדים בשימור השקט לעתיד המיידי ובחופש פעולה טקטי. במובן זה, סוגיית הסכם הגז דומה להגיון שמאחורי ה"מערכה שבין המלחמות" (מב"מ) בחזית הצפון כולה, שאמנם פוגעת בנסיונות ההתחמשות של חיזבאללה בטילים מדוייקים, אבל מצד שני מעצימה את תחושתו שישראל מורתעת ממנו: הקווים האדומים שהציג מזכ"ל הארגון חסן נסראללה, ובראשם הימנעות מתקיפה ישראלית בשטח לבנון, נשמרים באדיקות על ידי ישראל, ומחזקים את תחושתו של נסראללה שישראל חוששת ממלחמה.

אלוף ניצן אלון, לשעבר ראש אגף המבצעים, אמר בהרצאה במכון למחקרי ביטחון לאומי שאחד התנאים להצלחת המב"מ הוא "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה". המסקנה של נסראללה מהמב"מ, כמו גם מהתהליך שהוביל להסכם הגז, היא הפוכה: ישראל חוששת ממלחמה, ותעשה הכל כדי שלא תפרוץ.

לכן הירשה לעצמו חיזבאללה לעצמו אפילו לשגר כמה כטב"מים לעבר אסדת "כריש", שאמנם יורטו וספק אם היו גורמים נזק של ממש, אבל מאפשרים לו כעת למצב את עצמו כמי שהשיג מישראל בכוח את זכויותיה של לבנון. ספק אם הלך רוח זה ירחיק את המלחמה הבאה, העלולה לפרוץ לא משום שמי מן הצדדים החליט על כך, אלא בשל טעויות בקריאת המפה, הערכת חסר של היריב והסלמה שיוצאת מכלל שליטה.

ישראל לא הגדירה לעצמה מעולם מהו "מצב הסיום" הרצוי לה בלבנון, או בניסוחו הקלאסי של קרל פון קלאוזביץ מהי המדיניות שהמלחמה עשויה להיות "האמצעים האחרים" להשגתה. היא לא דנה ולא מקבלת החלטות בשאלות מהות: איזה מהלך יגרום להסרת האיום של חיזבאללה על רוב שטח מדינת ישראל, שכידוע איראן מכינה אותו כ"כדור הכסף" שלה למקרה של עימות כולל איתנו? איזו משמעות יש לחיזוקה של הממשלה הלבנונית, איזו השפעה לדעת הקהל?

הדבר נובע מן הכוויה המרה של מלחמת לבנון הראשונה, אותו ניסיון יהיר של מנחם בגין ואריאל שרון לעשות סדר חדש בלבנון ובאזור כולו, אבל לא פחות מזה מכך שאין לנו חזון כמעט בשום חזית של עימות. האויב אינו יכול לפרש זאת אלא כניצחון לדרך ההתנגדות שלו, על אף עוצמתה הפיסית העדיפה בהרבה של ישראל.

בישראל עצמה נוהל התהליך באופן לא שקוף, והושפע בבירור מן המשבר הפוליטי המתמשך. בנימין נתניהו, שמיסמס אותו במשך עשור ונמנע ב־12 השנים שבהן היה ראש ממשלה מלעצב מדיניות ביחס ללבנון, הוא האחרון הרשאי לבוא בטענות על התהליך או על התוצאה. ואולם הצגת ההסכם כהישג מדיני על ידי הממשלה הנוכחית גם היא אינה יותר מאמירה לצורכי בחירות.

רוב הציבור בישראל, ששמע לאחרונה אזהרות רבות על הסלמה מתקרבת, ישמח בוודאי לפיתרון המשבר, בהנחה שחיזבאללה לא ינסה לסחוט עוד יותר את הלימון בצעד הפגנתי, העלול להביא לפיצוץ.

אבל הבעיה הכללית יותר - הדרך שבה אנחנו נמנעים מהחלטות ומהתוויית מדיניות, ומוכנים לכל כדי להשיג עוד תקופה של שקט ופעולות טקטיות - נשארת בעינה. כתוצאה ממנה חמאס שולט בעזה ביד רמה ובמימון זר, עם שותפות סבילה של ישראל; המצב באיו"ש מתקרב לקריסה בחסות העמדת הפנים של "ניהול הסכסוך"; והעמדה הפחדנית בעניין אוקראינה לא מנעה בסופו של דבר את המשבר עם פוטין. ואילו בחזית לבנון עוד מחכה לנו המחלוקת על סימון הגבול היבשתי, כשבצד השני אויב שביטחונו העצמי רק התחזק כתוצאה מהאירועים האחרונים.

הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי