פרויקט חייו
ההופעה הראשונה שאף אחד לא הגיע אליה, הסקיצה הגנוזה של מאיר בנאי, ארוחת החג שלא ישכח עם שושנה דמארי, המסר המפתיע למשלחת של נועה קירל לאירוויזיון ולמה הוא לא מתחרט על השיר עם איל גולן, שגרם לסערה. עידן רייכל יוצא למסע מיוחד אל הסיפורים שמאחורי השירים הגדולים, וחוזר בזמן ל–20 שנות יצירה
ההתחלה של ההתחלה
אחרי השחרור מהצבא הקמנו, כמה חבר'ה מהצבא, להקה שנקראת "בוטן מתוק בקרקס". הוצאנו אלבום, אני הייתי הקלידן. באותה תקופה הייתי קלידן בעיקר של עברי לידר, וגם של מיקי קם, ריקי גל, ערן צור ואיגי וקסמן. שאול מזרחי מהבארבי הגיע יום אחד להחתים את בוטן מתוק בקרקס, שנהיה להקה שלו. לא ממש הבנו בחוזים והמשפט הראשון שהיה כתוב בחוזה קבע: כל החברים בלהקה חתומים ביחד - וכל אחד לחוד. שאלתי את שמוליק רוזנברג, שהיה המנהל של לידר, מה הוא אומר על החוזה והוא אמר לי: החוזה סטנדרטי - אבל תוריד את חצי המשפט הראשון, תחתום כלהקה, אל תחתום לחוד, אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה. אמרתי וואלה. הלכתי לשאול מזרחי ולשותף שלו רונן ירקוני, ואמרתי להם: "אני רוצה להוריד את המשפט הזה, לא חותם לבד". שאול אמר "סבבה". רונן אמר לשאול, "אל תוריד". שאול אמר לו, "זה בסך הכל הקלידן, שחרר". אז המשפט הזה אכן ירד מהחוזה. שנה אחרי כבר התחלתי לכתוב את הפרויקט. מדי פעם אני פוגש את רונן ירקוני ומזכיר לו את העניין הזה.
שושנים עצובות > 2002 <
מילים ולחן: עידן רייכל
הייתי מתאמן המון שעות, מדי יום, על הפסנתר במרתף של ההורים בכפר סבא. במקביל ניסיתי להקים אולפן ביתי עם גלעד שמואלי, שהיה המתופף של עברי לידר, כשעדיין כל העולם הזה לא היה נפוץ. למדנו הכל אחד מהשני, בעיקר מלידר. בקניון ערים בכפר־סבא הייתה חנות בשם צליל. הייתי נוהג להגיע לשם כמעט פעם ביום, נכנס למחלקת ג'ז ומוזיקת עולם, שם דיסק ומקשיב. יום אחד המוכרת אומרת לי, תקשיב ללהקת "בוסתן אברהם". האזנתי ופתאום הגיע שם שיר שהעיף לי את המוח, היה בו משהו שנשמע לי כמו שילוב של שיר מסורתי, שירה מרגשת, נגינה ברמה מאוד גבוהה ולא מתאמצת. הכל היה מאוד אלגנטי. חזרתי הביתה באופניים ולאורך הדרך אני מדמיין שאת השיר שהרגע שמעתי שרה איזו מישהי בכפר לאהוב שלה ומלווים אותה נגנים מאוד טובים, באווירה חמה. חזרתי הביתה וכתבתי מאוד מהר את "שושנים עצובות", שקראתי לו בהתחלה רק "שושנים", בהשראה של מה ששמעתי. היו שם בית, בית שני ופזמון, השיר הראשון שכתבתי בחיים שלי, באורך דקה וחצי. כתבתי, הלחנתי - ושמתי בצד. כששמואלי ואני עבדנו על הקמת האולפן הביתי, הקלטנו תוך כדי לא מעט קאברים. אמרתי לו, יש לי איזה שיר קצרצר שכתבתי והלחנתי, שושנים עצובות.
שמואלי מאוד אהב. לא היו לנו אמצעי הקלטה טובים אז התופים מוקלטים בשני מיקרופונים בלבד, במקום בשמונה, הפסנתר מוקלט בצורה אותנטית ועירומה. כל הגישה הייתה שמקליטים בכלל סקיצה כדי שיום אחד נקליט באולפן כמו שצריך. חבר שלנו בשם מושיק קופ, סאונדמן, עשה את המיקס לשיר ואמר שזה קצר מדי. אז הוא עשה קופי־פייסט של הפזמון הראשון והסביר, "לפחות שהפזמון יהיה פעמיים.
הרבה שנים אחרי, עדן חסון עשה גרסה לשושנים עצובות עם יסמין מועלם. יום אחד פוגשת אותי תיכוניסטית ברחוב, עוצרת אותי ואומרת: "רייכל, מאוד יפה הגרסה שלך לשושנים עצובות". זה יצא בסוף שיר של שתי דקות. באלבום הזה יש הרבה פעמים העתק־הדבק של אותו טייק שירה, כי כל השירים נכתבו בצורה מאוד מהירה, מאוד קצרה, של בית־בית־ פזמון, כשאין בית אחרי הפזמון הראשון.
על מה כתבת בעצם? מה היה הרקע?
כל האלבום כולו נכתב בעקבות שברון לב, פרידה מזוגיות. מישהי שמאוד אהבתי לא הייתה בחיי יותר. השתחררתי מהצבא, אני בצומת מאוד מבולבל. הלכתי לאיזו פסיכולוגית ואחרי כמה שבועות על הכורסא שלה, אני אומר לה: לא ממש מבין מה אני עושה פה. כל החברים שלי נסעו לחפש את עצמם בתאילנד או בדרום אמריקה. היא אמרה לי משפט יפה: כולם הלכו לחפש בחוץ, אתה נשארת לחפש בפנים. אז כל האלבום הראשון של הפרויקט הוא חיפוש בפנים. כשאתה בשברון לב, זה הופך אותך מאוד פגיע. ומשם הכל יצא.
חשבת לעניין חברות תקליטים?
ברור, אבל ממש לא כזמר. בתקופה ההיא היינו כמה קלידנים חברים והרגשתי שתקרת הזכוכית שלנו היא לנגן עם הזמר הבכיר ההוא או הבכיר יותר השני. יום אחד, ב־2002 אני קונה את האלבום "צימאון" של שלמה ארצי ורואה שטל שגב רשום כמפיק. הייתי המום מזה ששגב החליט שהוא רק לא קלידן אלא גם מפיק, שזה בעצם יד ימינו של הזמר ומי שלוקח את רוב ההחלטות על האלבום. מבחינתי זה היה מהמם ואני זוכר שאמרתי, גם אני חייב לקבל עבודה כמפיק. אשלח כל מיני גרסאות שאני מפיק בבית, קאברים, שירים שאני כותב, ואנסה לקבל עבודה בחברות תקליטים. שלחתי לכל מיני חברות וגדי גידור, מהליקון, חזר אליי ואמר "מעניינים אותי הדברים שאתה כותב, לא הקאברים, תמשיך לשלוח לי עוד.
כשגדי החתים את הפרויקט בהליקון, אמרתי לו בוא, ניכנס לאולפן, נקליט כמו שצריך. גדי ענה: הסקיצות האלה זו הסיבה שהתאהבתי בדבר הזה. ולכן כתוב גם בתודות שהאלבום הזה נוצר מסקיצות ומניסיונות הקלטה. כל השירים באלבום הוקלטו בצורה הזו.
עד כמה באמת הופתעת שמציעים לך להקליט?
מאוד. לימים כתבתי באלבום תודה לגדי גידור שהמציא את החלום, כי אני אפילו לא חלמתי על הדבר הזה. אגב, בהתחלה רצו לקרוא לאלבום "תכלת". אמרתי מה זה תכלת, צריך משהו אחר. לא הסכמתי.
אתה ילד בתעשייה, מאיפה התעוזה?
חוצפה של מתחילים. לא האמנתי בהצלחה המסחרית של האלבום הזה בכלל, אבל כן באמת האמנותית. חשבתי שאני צריך להיות מעורב בכל דבר, מרמת העטיפה עד המיקסים. חצי שנה אחרי עדיין התפרנסתי כקלידן של עברי וריקי גל, כי לא האמנתי שהאלבום הראשון יצליח. מה שנקרא, קיפ יור דיי ג'וב. יום אחד שמוליק רוזנברג אומר, בוא נרים מופע כשייצא האלבום. אמרתי לו שיש את מועדון המחוגה בפלורנטין, זה מתאים. הוא שאל כמה קהל יש, אמרתי 35 איש. שמוליק צחק ואמר: תתחילו לחשוב בגדול. אמרתי שנחשוב על המחוגה. ההופעה הראשונה שעשינו שם, בסביבות ינואר־פברואר 2003, נקראה רדיו אתיופיה. עוד לא ידענו אפילו איך לקרוא לדבר הזה. זו הייתה הופעה שבה אני מנגן פסנתר, שמואלי תופים, היו שתי רקדניות, הייתה לי עמדת די ג'יי, לנגן קצת ביטים אתיופיים. ולא, לא הגיע קהל למחוגה, איש לא ידע בכלל שיש הופעה, היה שם לגמרי הקיץ של אביה. אמרנו טוב, זה מה יש, בואו נעשה חזרה. היה כיף, אבל החלטנו לא להופיע יותר.
לא עמד במבחן המציאות.
לא ממש. האלבום יצא בינואר 2003. הטריגר להופעה הראשונה היה הצעה מהמשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב, בבית האופרה, 1,800 מקומות. אמרו בוא, תעלה הופעת בכורה. היו כבר שלושה סינגלים באוויר. אמרתי תשמעו, אין לי הופעה, אבל הם התעקשו וחזרו עם הצעה שאי־אפשר לסרב לה: נממן לך את כל החזרות, קונים מראש את כל הכרטיסים, שזה סולד אאוט. עכשיו רק תרים מופע. זה היה מדהים. כאילו מישהו קונה לך כרטיסים ללונה פארק ואומר לך תעלה על כל המתקנים ורק תגיד איך היה. התחלתי לחשוב איזה הרכב יוכל לנגן את האלבום הזה, איך ללהק אנשים שיש להם יכולות מגוונות. למשל, חשבתי על דין דין אביב שיכולה לשיר בעברית, בשפות אחרות, גם רוקדת מעולה ויש לה ניסיון על במה; גלעד שמואלי שיכול לנגן תופים, כלי הקשה, מחשב. כברה קסאי בדיוק השתחררה מהצבא ויכולה לשיר בעברית ובטיגרית וכמובן לרקוד על הבמה; איתמר דוארי היה אז בן 17, נגן כלי הקשה מרשים, והיה גם את יענקל'ה סגל שיכול לנגן עוד וגיטרה ובס.
אם תלך > 2002 <
ביצוע: דין דין אביב. מילים ולחן: רייכל
המשפט הראשון שלי היה "אם תלכי מי תחבק אותי ככה". כשגברים אומרים את זה נשמע רך מדי, כשנשים אומרות את אותו דבר יש בזה משהו יותר רומנטי. אני זוכר שכתבתי את המשפט וחשבתי: הלוואי שאם מישהי תאהב אותי, היא תדבר אליי ככה. מהמחשבה הזו כבר בא כל הטקסט.
קרה לי פה משהו מעניין. מישהי תפסה אותי פעם בפינת רחוב ביהודה המכבי בתל־אביב ואמרה לי שהיא נכנסה לחופה עם השיר הזה. באותה פינת רחוב, יום אחרי, מישהו עצר אותי ואמר לי שהוא ניגן את אם תלך בלוויה של אבא שלו. כשאתה כותב שירים, הם כבר לא שלך יותר. במקרה הטוב הם יהפכו פס קול בחיים של אחרים. השיר עצמו היה הכי מצומצם של הפרויקט, אין בו כמעט כלום. את דין דין הכרתי כשהייתי קלידן שלה, בהרכב שלה ושל אמה עליזה, "עלידין". שאלתי אותה אם תסכים לבוא לשיר את אם תלך - והיא הגיעה.
בהמשך חשבתי מי ינגן את הקטע של הגיטרה בשיר ובאותה תקופה היה לי חלום, לעבוד עם גיטריסט ממאלי בשם עלי פרקה טורה. לא הצלחתי להגיע אליו. התקשרתי לאבי סינגולדה, שהכרתי במילואים בלהקות צבאיות, ואמרתי לו: אני רוצה שתשמע את ההקלטות של עלי ותנגן בדיוק כמוהו. אתה הרי יכול. אמר לי "אוקיי, לקחתי אתגר". סינגולדה הגיע לבית של ההורים שלי בכפר־סבא והצליח לחקות אחד לאחד את הנגינה של עלי.
לימים, שמונה שנים אחר כך, אני עובר בטרמינל בגרמניה עם הלהקה ופתאום פוגש את הבן של עלי פרקה טורה, וויו, זיהיתי אותו כי הוא גם גיטריסט. אני אומר לו: שמע, אני מוזיקאי מישראל, מעריץ של אבא שלך, משוגע על הנגינה שלו ושלך גם. אני עושה הכל כדי לבוא לנגן איתכם, מה שתגידו. והיה לי אז כבר אלבום שלישי באוויר. הוא חשב שאני צוחק עליו ואמר לי "אני מופיע בספרד עוד שבוע, אתה רוצה, בוא". לקחתי הפסקה מהלהקה, למדתי את כל ההופעה של פרקה טורה ונסעתי להיות קלידן של הבן. זה משהו שהייתי עושה גם היום, אם נניח פול סיימון היה אומר לי לבוא לחודש להיות עוזר טכנאי, פלוס לעשות קפה. ההשראה של לצאת מהבועה הזו שלנו ולראות אחרים בפעולה, בסוג אחר של יצירה, זה משהו שמחזיר אותי לשורשים של המוזיקה שלי, להבין למה התחלתי לעשות מוזיקה.
באופן מעניין, לא בחרת בעצמך להוביל אף פרויקט. תמיד היו שם זמרות וזמרים מצוינים.
נכון, ברוב הקריירה לא שרתי. אני רואה את עצמי כמו במאי, תסריטאי, שמלהק לתפקיד הראשי את המבצע שיכול לשיר את השיר הכי טוב. יש סיטואציות שבהן, כמו ספייק לי או וודי אלן, אני משחק את התפקיד הראשי. תהליך הליהוק של מי הזמר או הזמרת ששרים הוא מאוד מעניין. קודם כל זמר או זמרת, מבטא או לא, מבוגר/ת או צעיר/ה, אולי שפה אחרת? סבא שלי היה אומר שיש בדיחות שעובדות רק באידיש, למשל.
בהקשר הזה קיבלתי עצה של זהב משושנה דמארי. ערב אחד היא סיפרה לי שראתה את אחת התוכניות שבהן מחפשים את הזמר הבא וקלטה זמרת בת 19 שעשתה ביצוע מופלא של "היו לילות", של אורלנד וזעירא. שושנה אמרה לי, "שאלתי את עצמי איך בת 19 יכולה לשיר היו לילות, כמה לילות כאלה כבר היו לה?" הרי כששושנה שרה ממרום גילה ומעמדה, אתה יודע שהיו שם הרבה לילות. אבל עובדה שאותה זמרת צעירה עשתה את השיר מצוין, בלי אותם לילות, ולכן זה עניין של גישה ולא רק של גיל. בתהליך הליהוק של המבצע אני תמיד חוזר לדבר הזה, של מהו הטייק האמין.
מינהאר לי משיתי (יא מאמא) > 2008 <
ביצוע: שמעון בוסקילה. מילים: בוסקילה. לחן: רייכל
את המנגינה כתבתי שנה לפני שנפגשתי עם שמעון בוסקילה. ניסיתי לכתוב ללחן טקסט בעברית, שלא עבד טוב, ניסיתי גם לשלוח אותו לזמרת שאולי תכתוב עליו. יום אחד אני הולך בטיילת בתל־אביב עם שמעון בוסקילה, הכרנו קצת. לשמעון יש חזות קשוחה, אבל בפנים הוא איש מאוד רך. הוא איבד את אימו כשהיה בן תשע וחצי ומשם, לתחושתי, נולדה רגישות מאוד גדולה. באותו ערב הוא אומר לי: "אתה יודע רייכל, אין יום שעובר בלי שאני חושב על אמא שלי לפחות שלוש פעמים, על דברים שהייתי מת לספר לה". אחרי זה הוא שתק והמשכנו ללכת. כששמעון אמר את זה הוא פתאום נשמע לי כמו בן תשע וחצי.
יום אחרי סיפרתי לו שיש לי מנגינה ושאלתי אם כתב משהו לאמא שלו. אמר לא. הצעתי שינסה. הוא מתחיל לכתוב משהו בעברית. עצרתי אותו ושאלתי: עם אמא שלך דיברת בעברית? אמר לא, רק מרוקאית. אז אמרתי, אתה צריך לכתוב לה במרוקאית. שמעון כתב הכל מחדש, במרוקאית. יש משהו בשיר הזה שגם אם אתה לא דובר מרוקאית אתה יכול להבין מאוד את הגעגועים שלו. טייק השירה לא נשמע רך, אלא קשוח, ורק כששמעון מגיע ל"יא מאמא", הוא מלטף מאוד. ואתה רואה גם את הקהל בהופעה ככה, מחכה לשיר בסוג של ערגה.
חלומות של אחרים > 2008 <
מילים ולחן: רייכל
בתקופה ההיא נהגתי להיפגש פעמיים בשבוע עם אשר ביטנסקי, אושיית הפקה ומנטור להרבה אמנים. יום אחד, כשנפלתי עליו עם כל מיני בעיות לוגיסטיקה והפקה ואיך מזיזים את החבר'ה לחו"ל ונשמעתי כבד, הוא אמר לי: "אתה צריך לזכור שהצרות שלך אלה חלומות של אחרים". עניתי, תשמע, זה יפה מאוד להסתכל על זה בצורה הזו. ביום אחר באותו שבוע אני יושב עם חבר, ואנחנו מדברים על איזשהו זוג שדי מסתירים מהעולם שהם ביחד, לכל אחד יש את החיים שלו, והם מעדיפים להסתיר. אני אומר לו, שנים הם מסתירים; הוא אומר לי, שנים כולם יודעים. אז אמרתי, וואו זה יפה הדבר הזה - שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, נשמע כמו התחלה של שיר.
התחלתי לפתח במחשבות את הדבר הזה של מישהי שרוצה להגשים את הזוגיות ונזכרתי במשפט שלישי. המוזיקאי עמוס בן־דוד, בתחילת הקריירה שלו, זינק בכל הכוח על הבמות ויש לו אלבום נפלא. זכרתי שהוא אמר לאחד הנגנים שלו שכדי להיות באש, אתה צריך לרוץ לאש.
בשלב מסוים כל הרעיונות התחברו סביב חלומות של אחרים. הטקסט התחיל קודם ואז בא הלחן. בתקופה ההיא תמיד שרתי את הסקיצות ואחר כך, אם הייתי מרגיש שאני לא מגיש את זה מספיק טוב, הייתי מחפש את הזמר או הזמרת שישירו. שני שירים שמאוד רציתי לשיר אותם היו "שאריות של החיים", אבל לא הצלחתי להביא שום טייק שמתקרב לאמיר דדון, ואת "בלילה", שבסוף עידן חביב שר. שניהם היו לא מוכרים כשביצעו את השירים. ב"חלומות של אחרים", הסקיצה שהקלטתי נשמעה לי ראויה.
הנך יפה > 2002 <
מילים ולחן: רייכל
באלבום הראשון הקלטתי את כל השירים לפני הכל בקולי. באותה תקופה הייתי קלידן של כל מיני זמרים, ויום אחד התקשרתי למאיר בנאי והצגתי את עצמי. אמרתי לו שאני קלידן שמנגן עם עברי לידר וכותב שירים.
ככה משום מקום? בלי היכרות מוקדמת?
היום זה נשמע לי נורא מוזר, מאיפה היו לי התעוזה או החוצפה, והאמת שנורא יפה שמאיר בנאי פשוט אמר אוקיי, אני בא לשמוע. הייתי בתוך התהליך, אמרתי לעצמי שקורה כאן כיף גדול. מאיר הגיע לבית של ההורים שלי בכפר־סבא, מה שעושה את זה הרבה יותר מוזר כי הוא לא ביקש אפילו אולפן הקלטות. השמעתי לו את הנך יפה בתקווה שירצה לבצע אותו, והוא מאוד אהב, הקליט סקיצה. הקשבנו לזה ובסוף מאיר אמר: "שמע, אני מאוד אוהב את השיר ומאוד אשמח לשיר אותו, אבל אתה צריך לתפוס אומץ ולשיר אותו. זה שלך, אתה תשיר את זה הכי טוב, תאמין בעצמך וקח את זה קדימה".
זה היה נשמע לי די מוזר כי לא חשבתי בכלל שאני יודע לשיר, ומה גם שהוא עצמו עשה טייק שירה מאוד יפה. היה משהו מרגש בסיטואציה. מאיר חשב שהשיר טוב, יכול היה לקחת, ברגע האמת הוא זז צעד אחורה לטובת השיר, כפי שהוא חשב, ומטאפורית זו גם הייתה דחיפה עבורי להמשך הקריירה. הוא הראשון שגרם לי להאמין בשירה שלי. הסקיצה שהקליט אצלי, ואולי יום אחד אוציא את הנך יפה בגרסה של מאיר.
שאריות של החיים > 2009 <
ביצוע: אמיר דדון. מילים ולחן: רייכל
ערב ראש השנה 2006, עשיתי הליכה עם רועי בר־נתן ביהודה מכבי פינת ויצמן בתל־אביב. היינו אז בני 29. רועי מספר לי שהוא מרגיש מאוד תקוע, שכל מה שנמצא עכשיו הוא משהו שלא בדיוק החיים אלא נראה כמו שאריות כאלה, חלקים מהחיים שהוא לא מרגיש שהוא חי באמת. שאלתי אותו מה יגרום לו להרגיש באמת ורועי ענה: הייתי רוצה להרגיש שאני מגשים עצמי במשחק, בקומדיה, בתעשייה ובעשייה. אמרתי לו: אם הייתי אומר לך שבגיל 35 אתה תהיה בטופ שלך, נשמע לך טוב? אומר לי כן.
ואם הייתי אומר לך שבגיל 34 זה יקרה, נשמע לך טוב? אומר לי כן, נשמע לי מעולה. ואם יקרה בגיל 36? אמר שכן. עניתי לו, תראה, קפצנו בשנתיים בפחות מחצי דקה, מה שאומר שהכל בזמן אמת נראה מאוד קריטי, אבל בזום אאוט על החיים אתה יכול לקחת פרספקטיבה. אתה יכול להתבלבל ולתהות שנתיים קדימה מה לעשות עם עצמך, אבל אין לזה לפעמים שום משמעות בזמן אמת, וזה בדיוק הזמן שלך לעשות כל דבר. אתה יכול לצאת החוצה, לקלקל משהו בשביל לתקן אותו, להחליף מקום, לעשות כל מיני דברים. תאתגר עצמך, תזרוק את עצמך למקומות אחרים, תעשה כל דבר בשנתיים האלה.
כשחזרתי הביתה כתבתי שמונה שורות שהפכו להיות השיר הזה. זה לא באמת שיר, עם בתים ופזמונים. מתישהו בהמשך, השורות האלה הגיעו לפסנתר שלי וקיבלו את הלחן. בשיטוטיי במוזיקת העולם הקשבתי לכלי שנקרא קמנצ'ה, כלי קשת עתיק שמזכיר כינור. שמעתי אז גם נגן שלא היה מפורסם במיינסטרים הישראלי, מארק אליהו. כתבתי לקמנצ'ה ליין שפותח את "שאריות של החיים" ומאוד מזוהה עם השיר.
נשאר הביצוע.
אני רציתי לשיר וכל סקיצה שלי לא הייתה שווה לשום טייק שירה של בחור צעיר בשם אמיר דדון, שאותו הכרתי דרך גלעד שמואלי, שסיפר יום אחד שיש זמר אדיר שהוא עובד איתו. הזמנתי את דדון לאולפן והוא הביא טייק בלתי נשכח, הבין את השיר בצורה מדויקת. חשבתי שהשיר בביצוע שלו הוא מושלם.
לימים יובל דיין עשתה ביצוע בדה וויס שפתח לה את הדלת לקריירה.
אני מרגיש שלשיר הזה באמת יש חיים משל עצמו ויש דור צעיר שלא מכיר דרך הביצוע של הפרויקט אלא בזכות הביצוע של יובל. אי־אפשר להסביר את הקסם שקרה באותו רגע. יובל שרה בקושי משפט אחד מהשיר ושלומי שבת הבין מייד שזה בול, אחרי כמה שניות. זה רגע שריגש אותי מאוד.
ניקוס ורטיס הוציא את שאריות של החיים ביוון וגם הוא עשה את זה בצורה מרגשת, והביא לביצועים באודישנים של דה וויס היוונית. בדרך כלל אנחנו מביאים שירים מיוון לפה, אז יפה שהשיר עשה את הדרך חזרה.
אגב, למה לא כתבת בית נוסף לשיר כזה?
אריק איינשטיין סיפר פעם שהציעו לו לעשות קאבר לשיר מוכר והוא ענה, "לא מבין למה? יש בעיה עם השיר המקורי?". אז אני לא מבין את השאלה. יש בעיה עם הבית הראשון?
שבט אחים ואחיות > 2019 <
מילים ולחן: דורון מדלי ועידן רייכל
דורון מדלי ואני חברים המון שנים, הכרנו דרך רועי בר־נתן וניקי גולדשטיין, שהיו איתי בצבא. דורון הוא איש שחולם בגדול ומגשים בענק, גם חלומות שנראים הזויים ומופרכים. כמעט 20 שנה אחרי שהכרנו, שיתפנו פעולה בפעם הראשונה ב"שבט אחים ואחיות". קיבלתי פנייה מגלגלצ ליצור שיר שיהווה גרסה מודרנית ל"עם אחד שיר אחד" משנות ה־80. לא ידענו בדיוק מי הבנאדם שצריך לכתוב את הטקסט ללחן שהיה לי ופנינו לכמה תמלילנים; הם שלחו טקסטים מאוד יפים, אבל בכל אחד מהם הרגשנו שיש אתגר מאוד גדול שלא פוצח עד הסוף: איך אתה כותב שיר שהוא באמת שיר אהבה למקום שאנחנו נמצאים בו, ולחברה שלנו, בלי שזה יישמע יותר מדי צ'יזי, אבל כן שתהיה גאוות יחידה, פטריוטיות, את היופי הזה, שהוא מדן ועד אילת. כשחשבנו על השיר, לא רצינו גם להיות עיוורים לאתגרים החברתיים והפוליטיים שקיימים בישראל, אבל בכל זאת רצינו ליצור רגע שבו אתה פותח את הרדיו ביום העצמאות ושומע משהו מאחד ומרגש ומנחם, רגע בזמן.
ולמה מדלי נבחר? פרוטקציה לחבר?
כי הוא הביא טקסט שלא היה צריך לשנות בו אפילו לא אות, לא פסיק. עם "במכונית אני נוסע ומביט על מה היה ומה נהיה" אתה מתחיל מסע עד לפינה של שבט אחים ואחיות. הלחן שלי התיישב בול על המילים. היה אתגר גדול להביא זמרים שונים לבצע יחד שיר והייתה התגייסות מאוד יפה של המנהלים, של אנשי יחסי הציבור ובסוף - של הזמרים עצמם.
יש כאלה שסירבו?
יש הרבה זמרים שלא רצו לקחת חלק, מהסיבות שלהם וכשמסתכלים על הרשימה, אין ספק שחסרים שם כמה אנשים מרכזיים בהוויה שלנו. אבל זאת הייתה הבחירה שלהם.
ברחובות באותו זמן פילוגים של בחירות, ואתה מגיע עם דבש וקינמון. קצת מנותק.
נכון, אבל כנראה שהייתה בכל זאת תקווה כזו לאיזה חום מנחם. החיבור של אנשים לשיר הגיע, לדעתי, גם מתוך הרצון והתקווה והכמיהה לשירה כזו של שבט אחים ואחיות, ולא רק בגלל המילים והלחן אלא מתוך הרצון להיות יחד. היו גרסאות נפלאות לשיר הזה של שוטרים, אחים ואחיות בבתי חולים, חיילים, ילדים בטקסים. עד היום אני מקבל סרטונים של השיר מכל הארץ. אחד המרגשים ביותר שקיבלנו היה מהמחנה שבו מרכזים את העולם שאמורים לעלות מאתיופיה, באדיס־אבבה. שלחו לנו סרטון שבו הם שרים, שם זה בית, שם זה לב, וזה היה מרגש עד דמעות.
מכל הכוכבים בלילה > 2021 <
ביצוע: איל גולן. מילים ולחן: אבי אוחיון ורייכל
אבי אוחיון הוא איש באמת רגיש מעין כמוהו. יש לו יכולת מופלאה ליצור מפגשים עם כל מיני אמנים וכותבים ולהתאים עצמו לסיפור של האמן, או לתהליך הכתיבה. עניין אותי לפגוש אותו וזה אחד השירים הראשונים שכתבנו ביחד. ידעתי שהוא לא מתאים לי לשירה ודי ישר שמעתי בראש שאיל גולן צריך לשיר את זה. את רוב השירים שלי אני לא שר, אז אני בעצם מלהק את השחקן הראשי לסצנה, וחשבתי שהפעם נכון שאיל יבצע. הוא הגיע לאולפן, הוריד סקיצה וזה נשמע מעולה. לא פגשתי אותו אף פעם קודם חוץ משלום־שלום.
לא היה לך ברור שזה חומר נפץ, על רקע פרשת 'משחקי חברה'? משאבת טוקבקים שליליים נגדך?
לא התעסקתי בשאלה הזו וגם אם הייתי מתעסק בשאלה, אז בעצם אני עומד מול שלוש אופציות. יש שיר שאני יודע שאיל גולן צריך לשיר. אפשר ללכת עם האמת האמנותית או לא ללכת עם האמת האמנותית, אלא לשיקולים אחרים, ולהגיד זמר אחר ישיר את זה; במקרה כזה תמיד אדע שלא הלכתי עד הסוף עם האמת האמנותית. האופציה השלישית הייתה לגנוז את השיר. הלכתי עם האמת האמנותית עד הסוף, וזה בעצם מה שזה.
היום היית עושה את אותה בחירה?
אני חושב שהדבר הזה הוא שאלה כללית על אמנות. האם אפשר להשמיע את וגנר בפילהרמונית למרות היותו אנטישמי? האם אפשר להמשיך לצפות בסרטים של וודי אלן או אפשר לשמוע את שמוליק קראוס בידיעה שהיכה את ג'וזי כץ ללא הפסקה? זו שאלה שהיא אינדיבידואלית. זה בסדר שאנשים יגידו "אני משוגע על מייקל ג'קסון ושם הכל בצד", ויש כאלה שיגידו שהם לא רוצים להקשיב לו. ושניהם צודקים כי לכל אחד נימוק מספיק משכנע".
אתה סמל ממלכתיות, ניקיון, ופתאום לכאורה התערבבת בכתמי בוץ.
צריך לזכור שכשאני עושה מוזיקה אני מתחיל מדף חלק. אני לא יכול לבוא ולומר: מאחר שרייכל השתתף בטקס המשואות, אז אין שום סיכוי שיהיה לו שיר משותף עם דודו פארוק, נניח. אני לא יכול לקחת איזשהו משא ממלכתי עליי שישפיע על העשייה עצמה. אתה צריך להיות אובייקטיבי מול היצירה.
איל אמר לך אחר כך משהו?
לא.
אתה שר את השיר בהופעות?
כן. ואנשים שרים אותו יחד איתי, שום הבדל לעומת שירים אחרים.
תארח את איל גולן בהופעה?
אנחנו כבר 20 שנה מופיעים ולא מארחים אף אחד. אולי זה הצד האשכנזי.
אהבה כזו > 2017 <
ביצוע: זהבה בן. מילים ולחן: רייכל
אני חושב על ההורים שלי הרבה ביצירת שירי אהבה כאלה. הם 70 שנה ביחד, מגיל ארבע, הלכו לגן יחד. הסבתות עשו בייביסיטר על שניהם. התחתנו בני 20 כשכל החבורה התחתנה, ורובם גרים בשכנות בכפר־סבא. די מדהים. עכשיו הם חגגו 50 שנות נישואים ובאו 200 חברים מימי הגן. זה שיר שנוצר כשחזרתי להפיק במרתף, בבית אצל ההורים, אחרי הרבה שנים שבהן לא הפקתי לבד. מהאלבום השלישי כבר הפקתי כל הזמן יחד עם גלעד שמואלי. תוך כדי הלחן עלתה לי זהבה בראש, ממש כמו סצנה שאתה שומע שהיא יכולה לשיר. היא באמת אחת הזמרות הגדולות פה, יכולה לשיר את אום כולתום במצרים וימחאו לה כפיים, יכולת ווקאלית אדירה. ויש לה גם יכולת אינטרפרטציה מדברים כאלה - ועד זמר שלוש התשובות, 100 אחוז כנות מתפרצת, בלי פילטרים.
עם השיר הזה הרמת לה בחזרה את הקריירה.
יהלום זה יהלום. לפעמים אתה צריך טיפה להוריד את הבוץ אבל זה שם. זה מה שהיא. זהבה הייתה שם לפני 10 שנים. אני לא ליטשתי את היהלום או הפכתי את זה למשהו. היא תמיד כזו.
טבעי לך לכתוב בגוף ראשון של אישה?
הרבה פעמים דברים שנשמעים רומנטיים אצל נשים, אם נהפוך לגבר באותה צורה זה יישמע במחוזות אחרים. אני לא משנה את המילים כשאני מבצע את השיר בהופעה.
מחכה > 2008 <
ביצוע: ריטה. מילים: ריטה. לחן: רייכל
ריטה הגיעה אלי לדירה בתל־אביב, גרתי אז דלת מול עברי לידר והוא התחיל להפיק לה אלבום. היא באה עם טקסטים שלה והניחה את המילים של "מחכה" על הפסנתר. הייתי המום מהטקסט ואמרתי לה: אסור לגעת בו בכלל. הצעתי לה גם שתקריא את הטקסט כמו שהוא, לא צריך שום דבר אחר, אולי מוזיקה ברקע. אמרתי לה: אני יכול לנסות להלחין אבל צריך להיות חמור כדי לדפוק שיר כזה, עם טקסט מהמם. חשבתי שזה אחד מהרגעים האלה שבהם אתה צריך בעיקר לא להפריע, לא לטקסט ולא לזמרת. זה מעניין כי יש זמרים, נניח אריק איינשטיין ז"ל, שרגילים שכותבים להם ופתאום, כשהם כותבים, יוצאת אמת אחרת. התיישבתי בכל זאת על פסנתר, לבקשת ריטה והלחן יצא די מהר. השמעתי לה למחרת והיא אמרה לי: "אני מרגישה את זה ישר בין העיניים. זה זה". בעיניי יש שם גם הפקה מאוד יפה של עברי לידר והלהקה שלו. לימים הרגשתי שראוי שתהיה עוד גרסה שקטה לשיר, והקלטתי אותה.
זה שיר שגם הוא הושמע המון. מתפרנסים יפה מתמלוגים במעמד כזה?
בחו"ל מספיק להיט אחד כדי לחיות, בארץ אפשר להתפרנס יפה מהפול הכללי, אבל זה לא מחזיק לעשורים קדימה, בטח לא משיר אחד. גם שירים של הלהקות הצבאיות לא בדיוק מושמעים 30 שנה אחרי.
לפני שייגמר > 2015 <
מילים ולחן: רייכל
הגיע אליי זמר עם טקסט מדהים שלו. כשקראתי את השיר, הייתה לי הרגשה באותה עוצמה שליוותה אותי עם הקריאה הראשונה של מחכה של ריטה. אותו זמר אמר לי שהוא רוצה שאלחין את השיר. אמרתי לו בדיוק את מה שאמרתי לריטה: זה טקסט מטורף, של פעם ב־, לא נוגע, לא צריך. אבל אז בכל זאת הלחנתי ואמרתי לזמר שאני עדיין חושב שהוא לא צריך את הלחן, שיוציא את השיר במסגרת ספר, זה יהיה מדהים. מאחר שהוא התעקש להקליט, שאלתי אותו אם אולי ירצה להוציא איתי כדואט. הוא ענה לי: תראה, זה צריך לצאת באלבום שלי. אמרתי לו: מבין, אבל אני מרגיש שהשיר צריך לצאת כדואט - שלא באלבום של אף אחד. הוא חשב רגע ואמר: מאוד חשוב לי הטקסט, רוצה את זה לאלבום שלי. אמרתי לו, שמע, אל תהיה מוטרד, גם אם תיקח עם לחן אחר, זה יהיה מעולה. היה לי חבל אבל הרגשתי שזה מה שצריך להיות, אפרופו אמת אמנותית.
רגע, מה קרה לשיר של הזמר השני?
שיחררתי מזה.
ממעמקים > 2004 <
מילים: רייכל, מהמקורות
אגאתה כריסטי אמרה פעם שכל הדברים החשובים כבר נכתבו ונאמרו מזמן וכל מה שנשאר זה לחזור על זה בדרך בת זמננו. בהשראתה, חזרתי למקורות תנ"כיים כי אין ספר שהוא פילוסופיה יותר מקהלת, אין אמונה גדולה יותר מזו שבספר איוב, או שירי אהבה יפים יותר מאלה שבשיר השירים. הכל נכתב כבר, בעצם. "ממעמקים" עלה לי כשחשבתי למה אנחנו קוראים לאלוהים רק כשרע, ממעמקים. הרי רוב הסיכויים שכחילוני אתה קורא לאלוהים רק כשאתה בצרות. חשבתי במקביל איך הייתי רוצה לקרוא לאהובתי, התחלתי לשחק טיפה עם הרעיון עד שהרגשתי שאני מגיע למעמקי הנשמה. בכתיבה ממש הרגשתי שאני מגיע לתוך עצמי הכי עמוק שאני יכול".
כתבת למישהי ספציפית?
זה מזכיר לי שהבת שלי שאלה אותי, אבא, למי כתבת את השיר הזה והזה, אמרתי לה, לאמא. ואז היא שאלה, את כל השירים כתבת לאמא? אמרתי שכן. שאלה, תמיד הכרת את אמא? אמרתי לה שלא, שכתבתי שירים לאמא לפני שהכרתי אותה.
רומנטיקה. זה היה אחד משירי החופה הכי מבוקשים אז.
לא יוצא לי להופיע יותר מדי בחופות. שמח שזה חלק מפס הקול של חתונות. אולי זו הדרך היחידה שלי להיות נוכח בחתונות. משה פרץ שאל אותי פעם, רייכל, אתה עושה שמחות ואירועים? אמרתי לו שאני יותר חזק באזכרות ובלוויות.
אתה משתמש ביצירה שלך לא פעם בחיבור ליהדות. מקומך ביקום הרלוונטי?
באחת הנסיעות לניו־יורק הייתה לי שיחה עם אדמו"ר וחזן בחצר של קהילה חרדית מקומית. הרב אמר לי שמה שאני עושה זה לא בסדר, כי אני לוקח טקסטים מקראיים שיש בהם קדושה מסוימת, עורך וחותך ועושה אינטרפרטציה, ולפעמים אפילו נשים שרות אותם. החזן אמר שהדבר הזה דווקא מקרב אנשים שלא מהיהדות להבין מאיפה השורשים של הטקסט הזה, כולל כמובן חילוניים.
לימים היה לי חיבור עם מקהלה חרדית מרשימה מהארץ, הקלטנו ביחד שיר, עם מעבד שלהם, משהו מאוד ראוי. קיבלתי טלפון אחרי שסיימנו מהאדמו"ר בקהילה הזו והוא אמר לי בכנות, לא הסתתר: שמעתי, זה מאוד יפה וראוי אבל אני לא יכול לאפשר שזה ייצא בגלל אורח החיים שלך. אתה בזוגיות עם אישה לא יהודייה והילדים שלך לא יהודים ואני לא רוצה לחשוף את זה לציבור שלנו, שיכול להתבלבל מזה.
נשמע מעליב.
בכלל לא. אמרתי לו שאני מעריך את הכנות.
אתה מעריך גם את הכנות של הטוקבקיסטים שטוענים שאסור להקשיב לך כי התחתנת עם גויה?
אני לא חושב שאני צריך להעריך או לא. הטוקבקיסטים זה לא עם, אין להם ועדה כלשהי משותפת, וכל אחד יכול לכתוב ממקום אחר. יש אנשים שכותבים מדם ליבם כי הם רואים בחיים עם מישהו לא יהודי קטסטרופה ופגיעת שרשרת. אם מישהו כותב מדם ליבו, אין לי משהו בלב עליו, אני יכול רק לנהל איתו שיחה על הדבר הזה. אפילו נועם פדרמן, שקרא בתקשורת שאסור לתת לי להשיא משואה, לא היה חשוד מבחינתי בפרובוקציה. זה מה שהוא חושב ואני יכול לדבר איתו על זה. לא חושב שהוא רוצה לדבר איתי, אגב.
דמאריס נעלֶבֶת?
לא, היא רק אומרת שאם היינו חיים באוסטריה, היא הייתה המפורסמת והיו יורדים על זה שהתחתנה עם יהודי, היו מפטרים את הכתב ואת העורך ויש מצב שהיו סוגרים את העיתון. היא אמרה לי לא פעם: "במדינה שלכם אתם מרשים לעצמכם הכל".
היא מרגישה ישראלית?
היום כן. בפעם האחרונה שבה היו טילים על תל־אביב היא אמרה לי, "למה זורקים עלינו?". זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשה ב"זורקים עלינו" ולא עליכם.
בואי > 2002 <
מילים ולחן: רייכל ביצוע: יאיר זיו, מימי יוסף ואלמו אגא
אחד השירים האחרונים שנכתבו לפרויקט הראשון. הוא התחיל בעצם מסימפול של אמן אתיופי בשם אלמו אגה, שבדרך כלל שר שירי עם ומסורת, חלקם עתיקים. שמעתי אלבום שלו, והייתה שם את אותה מלודיה כמעט במשך 50 דקות. את המלודיה הזו חתכתי וערכתי בסמפול הראשוני, שם שומעים זמר מבוגר שר, וזה הוא. קיבלתי כמובן אישור ממנו. החלק השני הוא, בעצם, מאוול ששרה שירן כהן, זמרת בלהקה צבאית ששירתה בזמנו עם כברה קסאי.
באותה תקופה שבה השיר נכתב, שנת 2001, הייתי עדיין הקלידן של עברי לידר. ידעתי שההפקה המוזיקלית חייבת להיות של עברי, כי זה סאונד שהוא מאוד ייחודי לעברי ולא ידעתי בכלל לעשות אותו. מאוד רציתי שיהיה קשר של עברי לאלבום, בכל זאת הוא היה כאמור השפעה עצומה עבורי. עברי הסכים להפיק. הטראק הספציפי של "בואי" היה אמור בכלל להיות אינסטרומנטלי כי היו רק את הסימפולים והמאוול. כשעברי הפיק את הביט הבסיסי לשיר, חזרתי הביתה וכתבתי את שמונה השורות שמכירים היום. יצרתי קשר עם יאיר זיו, שלמד איתי בתיכון, והיה הזמר שעשה את כל הדברים שקשורים למוזיקה בבית הספר. הוא הקליט את השירה הגבוהה אצלי במרתף, בבית של ההורים. הרגשתי שצריכה להיות גם שירה נמוכה מאוד, אבל בסולם זה היה ממש לרדת נמוך מדי. קשה מאוד. אמרתי ליאיר, שמע, צריך לתפוס אותך ממש בבוקר. בוקר אחד אני מתקשר אליו מוקדם, "תבוא להקליט". עוד לפני שלקח שלוק ראשון מהקפה, הוא שר - והיה לנו את זה.
"בואי" כוון לזו ששברה לך את הלב?
לגמרי. כששברון הלב מצטמצם לכמה שורות, זו התוצאה של בואי. התכוונתי לומר: רק בואי. בלי לשאול על מה יהיה ועל אושר ועל בית ועל הדרך המשותפת. רק תבואי, תני לי יד ונלך.
אבל היא לא באה.
לא ואני גם לא יודע אם היא יודעת שזה עליה.
מדברים בשקט > 2002 <
מילים ולחן: רייכל ביצוע: אורטל אופק
השיר נכתב כמכתב אהבה לגבר מאישה שמחפשת את הרגעים האינטימיים של פעם, כשעוד כתבת מכתבים של אהבה. אגב, מי כותב היום מכתבי אהבה בכלל? שולחים סמס, מייל או יותר גרוע, שולחים אימוג'י. יש בזה משהו מאוד מלא כוונה ורומנטיות".
זה טקסט שובר לב.
נכון. זו מישהי שמנסה להתרפק על משהו שאין והיא רק מבקשת "דבר אליי מילים פשוטות", ממש נאחזת, והוא לא יכול בעצם, ואז היא אומרת חבק אותי חזק ואל תרפה, אני נופלת מהכובד. זה לא היה מבט דוקומנטרי על הזוגיות שלי אז, יותר משהו שבעצם הרבה זוגות חווים במהלך הדרך.
וגם גילית זמרת, אורטל אופק.
האתגר הגדול היה למצוא זמרת שתשיר פעם היינו מדברים בשקט ותישמע אמינה, כלומר היא צריכה שנים עליה, ניסיון. אורטל אופק, ברגישות מופלאה, הצליחה להביא טייק שירה מעולה למרות שהיא הייתה אז סביב גיל 20. היה מאוד מרגש לראות איך היא מביאה עומקים כאלה וזה משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש אצל זמרים צעירים. בדיוק כמו שיובל דיין שרה זה הכל שאריות של החיים עם מלא כוונה, למרות שהייתה נערה בת 16. במוזיקה אתה יכול לשיר טקסטים שכביכול לא מתאימים לגיל שלך, אבל אם תדע להגיש בצורה מדויקת, זה לא רלוונטי. יש יתרון גדול בלהביא סאונד חדש כמו של אורטל אופק אז, קול שאינו מזוהה ואתה שומע אותו בפעם הראשונה.
שובי אל ביתי > 2005 <
רוב השעות > 2009 <
ביצוע: אילן דמתי. מילים ולחן: עידן רייכל
אילן דמתי היה התאורן של הפרויקט ותמיד הייתה לו גיטרה מאחורי הקלעים, הוא היה שר. לפני המון שנים גם שמעתי אותו בערב קאברים שעשה בכפר־סבא וחשבתי שהוא מוזיקאי יותר מהכל. חשבתי גם שהוא צריך לעבור לפרונט, גם בשירה שלו, בהקלטות, וגם להופיע איתנו. אילן מגיע מבית שבו שני ההורים חירשים וכך גם דוד שלו, כלומר חירשות גנטית. את שפת הסימנים הוא למד לפני עברית. אז מעניין שבנאדם שבא מבית שיש בו בעיקר שתיקה, צמח להיות מוזיקאי, שלימים גם נהיה אחד הזמרים המרכזיים במופעים של הפרויקט ולקח את "שובי אל ביתי", שהפך לשיר מאוד אהוב של הפרויקט.
עם "רוב השעות" היה משהו מעניין. לא סימנתי אותו כסינגל מוביל אחרי ההקלטות. רפי קריספין, שהיה בכיר באותה תקופה בהליקון, הוא היחיד בצוות שאמר שזה יהיה להיט ושהוא את כל הקלפים עליו. במהלך העבודה על האלבום, היה לנו בשיר סי פארט שהופיע פעם אחת בסוף השיר. גלעד שמואלי אמר באולפן שהוא חושב שזה החלק הכי חזק ושצריך לערוך את השיר בצורה שונה, כך שהסי פארט יהפוך לפזמון.
הדיון הזה מעניין, כי בסופו של דבר נמצאים לידך אנשים במערכת שאתה נותן להם לקחת חלק בהחלטות הכי אינטימיות ליצירה שלך. העריכה של השיר, מה הופך להיות הפנים של האלבום החדש. היה מאוד מעניין עבורי להתחיל לאסוף קבוצה כזו של אנשים, שאני יכול לסמוך על דעתם והם יתווכחו איתי, לטובת היצירה.
עכשיו קרוב > 2013 <
ביצוע: תמיר נחשון. מילים: רייכל
כשאני מקשיב לשיר הזה, האוזן שלי כל הזמן נתפסת לנגינה המופלאה של הגיטריסט יונתן פריג' ז"ל, שהוא נגן מרגש שהקליט עם גלעד שמואלי ואיתי הרבה מהשירים, ותמיד, כשהיה נכנס לאולפן, הבנו שאם תשתיק את הערוץ של הזמר לרגע, הדבר הראשון שיתפוס אותך תהיה נגינת הגיטרה של ג'וני. מתגעגע אליו מאוד.
איך הגעת לתמיר נחשון?
באחד הערבים ב־2008 עשיתי הליכה לבר ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב. אני לא איש ששותה, אבל עצרתי לשבת שם עם חבר. כשהברמן פנה אלינו, הייתי המום מהקול שלו. שאלתי, אתה זמר? אמר לי שלא. עניתי: אם ככה אתה נשמע כשאתה מדבר עם אנשים, אתה חייב לשיר. הייתה לו צרידות יפה בקול, משהו מעניין. הצעתי לו לבוא לשיר את "עכשיו קרוב", הוא הגיע והביא טייק שירה יפהפה. זה אחד מהרגעים היפים של זמרים שהתחילו בפרויקט ואני לא יודע אם המשיכו אחר כך. יש משהו לא מחייב בפרויקט. אתה בא ויכול לשיר שיר אחד וזהו. וזה בסדר.
עלה נישא ברוח > 2005 <
ביצוע: שושנה דמארי. מילים ולחן: רייכל
בפעם הראשונה שהכרתי את שושנה דמארי הייתי בן 12. נגן אקורדיון בפסטיבל המחולות של כרמיאל. היא עלתה במלוא הדרה ושרה בפעם הראשונה את "אור" של נעמי שמר, שהפך להיות ההמנון של כרמיאל, למעשה.
פאסט פורוורד, אנחנו עובדים על האלבום השני וחשבתי שאת השיר הזה, דווקא בגלל שהוא שיר אהבה בסיטואציה פשוטה של זוג שיושב על ספסל, יהיה מעניין אם שושנה תשיר. פניתי אליה, היא הייתה בת 81, וקיבלתי סירוב. שושנה לא רצתה, אפילו לא פגישה. שום דבר.
ואז ביקשתי מחברי יוני דותן להכיר לי אותה. אנחנו מכירים מגיל 15-14 והיא הייתה בעצם כמו האמא המאמצת של דודו דותן ז"ל, כשהגיע לעיר, וליוני היא הייתה חצי סבתא. הוא ביקש ממנה שניפגש ומשם התחיל לונה פארק של שנתיים בלתי נשכחות עם דמות באמת חד־פעמית, שאתה שומע רק באגדות, בסרטים של פעם. תמיד דימיתי אותה לעמליה רודריגז של פורטוגל, נגיד, או מרסדס סוסה. בעיניי שושנה דמארי הייתה, מאז ומתמיד, מלכת הזמר העברי, וזה לא קשור לשיר ספציפי אלא לכל מה שעשתה פה.
איך היה לעבוד עם אישיות כזו באולפן?
השנתיים האלה היו מעניינות בעיקר בזכות כל הסיפורים שלה מאחורי הקלעים והעבודה בחו"ל, למשל איך הכירה את פרנק סינטרה ונט קינג קול. הסיפור שהכי חרות לי ממנה קרה בערב פסח האחרון לחייה. התקשרתי אליה בבוקר, בירכתי בחג שמח, בירכה בחזרה. היא שאלה אותי איפה אתה בליל הסדר, עניתי שאני אצל ההורים בכפר־סבא ומיד הוספתי, חצי בצחוק, רוצה לבוא? ושושנה ענתה מיד: כן, תאסוף אותי בערב.
נשמע נעים מאוד עד כאן.
אבל התשובה הזו הממה אותי כי בסוף זה היה מאוד עצוב. עניתי לה שאבוא, ואמרתי לעצמי, לא הגיוני הדבר הזה, מדהים, אתה רוצה לדמיין שהיא מוקפת במשפחה גדולה, באוהביה, שאולי נשיא המדינה הזמין אותה לסדר ממלכתי. אתה לא רוצה לחשוב שיש בינינו גיבורי תרבות או ספורט שמחכים לאיזה טלפון. וכנראה שיש.
לימים ירשת את הפסנתר המפורסם שלה.
אבל לא לקחתי אותו. ביקשתי שיתרמו למרכז מוזיקה. חשבתי שיפה שפסנתר שעברו עליו מווילנסקי ועד מתי כספי ישמש עכשיו ילד עולה חדש במתנ"ס כלשהו ויתחיל דרך משלו. אגב, באחת האזכרות לשושנה, בשנים האחרונות, הגעתי עם יוני. כל ראשי הארגונים, אקו"ם, אשכולות ועוד, עולים ומדברים אליה בגוף ראשון, מספרים לה שהשירים נמצאים בכל מקום. בקהל מעט מאוד אנשים ומבקשים ממני להגיד כמה דברים. אני עולה לבמה ואומר: תשמעי, שושנה, אני לא רוצה לצער אותך אבל אני לא יודע על מה הם מדברים. לא חושב שילדים בבית ספר יסודי מכירים את "צריך לצלצל פעמיים" או שתלמידים בחטיבת ביניים מכירים "מגדלור", וכנראה שמישהי בת 20 לא תקדיש לאהוב שלה את "כלניות".
אמת.
והאמת הפשוטה היא שאנחנו אנשים נשכחים והפנטזיה הגדולה שלנו, שגם שירים יישארו לתמיד, מתנפצת. אבל כן נשארת חולייה בשרשרת. אמרתי שגם זמר שעולה לשיר על כל במה בארץ, לשושנה יש חלק בהופעה שלו. וכל זמרת ששרה בארץ שלנו, מדן ועד אילת, זה גם קורה בזכותה.
סיפרת לי פעם שלא זיהו אותה בכלל באחד האירועים.
הגעתי איתה ועם חברה הקרוב מוטי רייף, לטקס פרסי המוזיקה. המאבטח לא זיהה אותה ולא היה לה צמיד. הוא היה עולה חדש והתגובה שלה הייתה מרשימה. היא לא התלהמה או נפגעה וכשאני באתי לדבר עם המאבטח היא אמרה, עזוב את זה, מוטי יביא צמיד וניכנס. כמה שנים קדימה נזכרתי בזה כשאותו דבר קרה לפול מקרטני, המאבטח לא זיהה אותו במסיבה יוקרתית כלשהי. בכל מקרה, אני זיהיתי שהאגו של שושנה לא נפגע באותו מקרה, שהיא מבינה שיש דורות מתחלפים ושזה הסיפור.
מילים יפות מאלה > 2005 <
ביצוע: כברה קסאי. מילים ולחן: רייכל
את כרמלה קסאי היכרתי בלהקה הצבאית. הייתי המדריך המוזיקלי שלה במילואים. היא בלטה בכישרונה ובכריזמה שלה, בהופעה שלה, והובילה להקה צבאית בגיל צעיר מאוד. לאחר השירות הצבאי שלה, רגע אחרי שהפרויקט הראשון כבר יצא לאור, רציתי להרים הרכב למופעים שילוו את האלבום. פניתי לכרמלה, שאלתי אם היא יכולה להצטרף אלינו, והתברר שהייתה עמוק בהפקה אחרת. ירדתי מהעניין ואחרי חודשיים היא התקשרה ושאלה אם המקום בלהקה עדיין רלוונטי. שמחתי מאוד מהטלפון הזה. נפגשנו לחזרות ושאלתי אותה מה היה השם המקורי שלה. אמרה כברה ואמרתי שאני חושב שזה שם מקסים ושהיא צריכה להישאר איתו ולהופיע איתו. היא לקחה את ההצעה שלי. כברה הפכה להיות הפנים של הפרויקט יותר מ־15 שנה והופענו בכל העולם יחד.
בשנה הראשונה כתבתי עבורה את "מילים יפות מאלה" ובהמשך גם את "הביתה הלוך חזור", דוקו על המסע שלה לאתיופיה שעשה תומר היימן. השיר עצמו מדבר על כך שיש אהבה שהיא בלי מילים, שמישהו מסין יכול להתאהב במישהי מדנמרק למרות שאינו יודע מילה בדנית, והיא בו. לפעמים המילים הדלות והמעטות שביניהם מספיקות לבטא את האהבה, גם אם קשה להם להגיד מילים יפות מאלה שנאמרות.
מכל האהבות > 2005 <
ביצוע: מאיה אברהם. מילים ולחן: עידן רייכל
השיר הזה התחיל מלחן, שהתחיל מסרט דוקומנטרי שראיתי בשם "מכתבים ברוח" של יוסי בנאי, כשאת שיר הנושא שם כתב שלום חנוך. אהבתי את העיבוד המעולה, שכלל סולו אקורדיון שתפס אותי מאוד. יש כמה תווים שם שהפכו להשראה עבורי והתחלתי לשיר לעצמי כל מיני מילים על סולו האקורדיון של "מכתבים ברוח", משהו כמו "זיכרון ישן, זיכרון ישן". מפה התחלתי לכתוב שיר על מישהי שמתגעגעת למישהו שאהבה ואומרת לו שבכל זיכרון שיש הוא נמצא, בעצם בכל מקום, וגם אם הייתה רוצה להימנע ממנו, היא לא יכולה כי הוא נמצא גם בעלה שנושר או בירח בחלון.
באותה תקופה סיפר לי גדי גידור מהליקון שהחתים זמרת בשם מאיה אברהם. היא הייתה אז בחודש תשיעי להיריונה ולזמרת בחודש כזה יש לחץ מאוד גדול על הסרעפת והריאות ולפעמים קשה מאוד לשיר ככה. אמרתי למאיה, הייתי רוצה לנסות איתך את "מכל האהבות". הציעה: אולי נחכה עוד חודשיים? אמרתי שלהפך, דווקא עכשיו כדי לנסות ולראות מה עושה הלחץ הזה על המיתרים. הרי תמיד נוכל להקליט שוב. מאיה הסכימה לבוא והקליטה סולו ממש בלתי נשכח שהפך להיות אחד השירים הכי מזוהים עם הפרויקט.
אם מדברים על תהליך הכתיבה, לפעמים סרט או סתם שיחה יכולים להוות השראה. ובהקלטה, לפעמים דווקא מקומות של סיטואציה פחות נוחה וטבעית מביאה לקסם חדש. את ויו פרקה טורה הקלטנו בחדר מלון בפריז; היו מוזיקאים הודים שהקלטנו במפעל; את אנדריאס שול (קונטרה טנור גרמני - ר"ש) הקלטתי בחניון של הבימה בקומה שנייה, עם הד מאוד גדול. הפתיחות של מאיה לבוא ולהקליט בחודש תשיעי היה עבורי שיעור אמנותי. שבועיים אחרי היא ילדה.
יש בי עוד כוח > 2005 <
ביצוע: דין דין אביב. מילים ולחן: רייכל
נכתב בלשון נקבה על בחור, חבר יקר, שחווה פרידה. הם היה זוג אידיאלי, חגגו עשור יחד, היה ברור שילכו קדימה המון שנים. אלא שפתאום השתנה אצלה משהו והיא פשוט קמה והלכה. הוא נשאר בהתחלה המום. השיר הזה נכתב כאיזשהו איחול או תקווה בשבילו, שיוכל להיות במקום הזה שאומר שיש בו את הכוח לקום עכשיו, כשהיא הלכה, גם מתוך המקום הפגוע הזה, כי היא זו שעזבה. הוא שר לה שהוא מתאושש, שהוא הולך לים ושהוא יודע שיהיה חזק ומחוזק.
אחרי הכתיבה לא ידעתי מי יבצע את השיר. חשבתי בהתחלה שאולי אני אשיר, בלשון נקבה, והקלטתי את המנגינה בסולם שלי. דיברתי כמה ימים אחרי עם אשר ביטנסקי, שכבר היה מנהל של דין דין אביב, והוא שאל אותי אם יש לי שיר עבורה. אמרתי לו שאני חושב שלא כי רציתי שבפרויקט יהיה מפגש אחד עם כל זמר ולא יותר, ביקשתי למצוא זמרים חדשים. ואז אשר אמר לי, תגיד, למה אתה נעול על זה? אולי בגלל עיקרון שאין בו משהו חשוב מדי, אתה תפספס ביצוע טוב? לקחתי את ההצעה שלו וביקשתי שדין דין תנסה להקליט את "יש בי עוד כוח". הפלייבק היה קיים והסולם לא התאים לה, היה גבוה מדי. ביקשתי בכל זאת שתנסה לשיר ודין-דין אמרה שאולי תנסה את החלק הראשון אבל לא את הסוף. אמרתי שנפתור את זה אמנותית איכשהו. אפשר אכן לשמוע שבסוף השיר דין דין למעשה לא שרה ויש זליגה למשהו שהופך להיות חצי שירה־חצי אינסטרומנטלי.
אני זוכר שבהליקון מישהו כעס עליי והתקומם שאני מתעצל להקליט מחדש את הפלייבק כולו. אמרתי לו שמע, יש קסם בפלייבק עצמו כמו שהוא, וזה לא דבר של מה בכך. כך זה נשאר.
מנעי קולך מבכי > 2008 <
מילים ולחן: רייכל
לקראת 60 למדינת ישראל פנו אליי מגלגלצ שאכתוב שיר. הרגשתי שאחד הנושאים שבוערים במדינה הוא, לפני הכל, סוגיית השבויים והנעדרים בכלל, וסוגיית גלעד שליט בפרט. חשבתי באותה תקופה, ואני חושב גם היום, שלשבויים ולנעדרים צריכים לחכות מתוך עוצמה גדולה וחוסן לאומי ובטח לא לשדר רפיסות מול כל אויב.
זה יכול להתקבל כביקורת על שחרור שליט תמורת מחבלים.
אני הרי לא מכיר את השיקולים הביטחוניים, המדיניים וההומניטריים של כל סוגייה כזו. אבל אני כן חושב שכל הפעילות הזו צריכה להיעשות בחדרי חדרים, אם בכלל. בסיפור התנ"כי של רחל, המבכה את בניה, יש את הפסוק: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה", וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה"; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם". כלומר, לחכות לשבויים ולנעדרים מתוך איפוק ועוצמה. המצב שאני מתאר יכול להתקיים כשסומכים על ההנהגה שתוביל את המהלכים הנכונים. יחד עם כל זה, קשה לבוא לאמא של הדר גולדין, למשל, בקריאה שכזו, כאשר המענה שהיא מקבלת בוועדות הכנסת וטון הדיבור כלפיה הם חרפה שאין כדוגמתה בעיניי. "מנעי קולך מבכי" כוון לכל המדינה, קריאה לאיפוק לכל מי שיצא וחסם את הרחובות בהפגנות שמשרתות ככלי את האויב, שיש לו הרבה סבלנות.
אריק איינשטיין היה אמור לבצע.
כשהשיר נכתב חשבתי שלכבוד ה־60 יהיה יפה שאריק ז"ל ישיר אותו. באותה תקופה הוא בחר לעבוד עם מוזיקאי ודרש שאותו מוזיקאי יפיק ויעבד את כל מה שקשור אליו, דרישה שלא יכולתי לחיות איתה בשלום.
התאכזבת שלא יצא לך לעבוד עם אריק?
כן. חושב שבבחירה באריק הייתה הצדקה אמנותית. להערכתי אספקטים פסיכולוגיים עם השנים גרמו לו להרגיש בטוח רק בדרך מסוימת. בסוף לא חשבתי שזה צריך לעבור למישהו אחר ונשארנו עם הסקיצה שהקלטתי.
הביתה הלוך חזור > 2007 <
ביצוע: כברה קסאי. מילים ולחן: עידן רייכל
קיבלתי הצעה מתומר היימן להתחיל לצלם סרט תיעודי על הפרויקט ועליי. החלטנו שיצטרף אליי במשך שנה־שנתיים. הוא אחד הדוקומנטריסטים שאני הכי אוהב, בהחלט מהרגישים. החלטנו לצאת לדרך. הייתה לנו הופעה באתיופיה, באדיס אבבה, ותומר אמר, אני מצטרף אליכם, בואו נהיה שם חמישה ימים. כשהגענו לאתיופיה, התחיל מסע רגשי מעניין אצל אבי ווגדרס וואסה, שתמיד זיהה את עצמו לפני הכל כאתיופי ואחר כך כישראלי. הרגשתי שהוא ממש חוזר הביתה, פוגש את סבתא שלו, שהגיעה להופעה, והיה מרגש לראות אותה בשורה הראשונה. היה מעניין לראות אותו במפגש עם קבוצה של עולים לפני שהם מגיעים לישראל, כשהם עדיין מדמיינים שירושלים מלאה ברחובות של חלב ודבש. היה גם מעניין לראות את כברה קסאי מגיעה לאתיופיה ומזהה עצמה לפני הכל כישראלית, אבל הנה היא חוזרת ומרגישה את השורשים שלה בכל הכוח. שנתיים לפני הצילום אלה שורשים, כזכור, שהיא אפילו טישטשה - כי עד אז קראו לה כרמלה קסאי. כשחזרנו לישראל, תומר אמר לי: "החדשות הטובות הן שאני יודע שסיכמנו לצאת למסע של שנתיים, אבל יש לי סרט שאני אוהב כבר אחרי שבוע. החדשות הרעות, זה לא עליך. האם אתה מסכים שהסרט לא יהיה עליך?". אמרתי לו שכן, והסרט הפך מסע של כברה ושל וואסה דרך הלהקה של הפרויקט ומסע ההופעות באתיופיה.
תומר ביקש ממני לכתוב שיר נושא, וזה היה "הביתה הלוך חזור", שמתעסק בשאלה מה זה בית, מאיפה יצאנו ולאן חוזרים. הרגשתי שוואסה, הבית שלו עדיין באתיופיה והוא נוסע הלוך חזור לישראל. וכברה, הבית שלה בישראל והיא נוסעת הלוך חזור לאתיופיה. לאחר כמה שנים הוצאתי אלבום הופעה שנקרא "הביתה הלוך חזור". אני מרגיש שגם המסעות של הפרויקט בעולם הם סוג של הביתה הלוך חזור.
בלילה > 2013 <
ביצוע: עידן חביב. מילים: יעקב גלעד ורייכל. לחן: רייכל
עד "בלילה", כתבתי את כל המילים בשירים בעברית לבד. הייתה תקופה שבה היו לי פתקים צהובים מודבקים על כל מיני קירות בבית, כל מיני מחשבות, משפטים שנאספו. אחד המשפטים היה "אתה כאן, יש עוד זמן והכל ישתנה". היה פתק שכתוב בו "לחכות לתשובות כדי למצוא עוד סיבה לקוות". הרגשתי שהמשפטים האלה יכולים להרכיב שיר אבל אני לא יודע איך לאסוף אותם והיו חסרים לי המון חלקים בפאזל. פתאום שמעתי ברדיו את "ילדות נשכחת" של נורית גלרון, שכתב יעקב גלעד. חשבתי וואו, באיזו רגישות הוא מתאר זיכרון עם פרספקטיבה. אמרתי לעצמי שאני אוזר אומץ ומתקשר אליו. סיפרתי לו על הפתקים ושאלתי אם יסכים לבוא אליי. יעקב בא, הסתכל על הפתקים וברגישות עצומה, בלי מיליגרם של אגו - בכל זאת אחד מגדולי הכותבים פה - פשוט הלך איתי יד ביד, הוביל אותי במחשבות ושלח אותי לשאלות מה הדמות בשיר מרגישה. זה היה פשוט ערב של סשן כתיבה עם יעקב גלעד. כמה שעות וכתבנו שיר. וואו, אלה לא דברים שקורים. אלה רגעים בזמן שאי־אפשר לשכוח. זה היה השיר השני שהקלטתי עם עידן חביב. הראשון היה "אמא, אבא וכל השאר". הקלטתי סקיצה שלי, מאוד רציתי לבצע את השיר, אבל זה לא היה מספיק טוב. חשבתי שעידן יוכל לשיר את זה מעולה, שמחתי שהוא בא והסכים לנסות.
אה ברור, לקבל שיר מעידן רייכל זה חתיכת תיק. מזל שהסכים לבוא.
צוחק: אז הוא הגיע והקליט טייק בלתי נשכח, אבל למרות שהטייק היה מעולה וידעתי שהוא מעולה, עדיין רציתי לבצע את השיר הזה, מה שלא קרה לי עם אף שיר אחר. המשכתי לנסות אחרי הטייקים של עידן, אחרי המיקס, ניסיתי להביא עוד טייקים שלי - אבל שום טייק לא השתווה לשלו, ולכן נאלצתי לוותר. אפשר לומר שהפסדתי לעצמי בשיר שלי.
יש בליבי כינור > 2003 <
ביצוע: מאיה בוסקילה. מילים: נורית בת־שחר צפריר. לחן: עידן רייכל
רוברטו בן שושן, שניהל אז את מאיה, התקשר אליי יום אחד. אמר לי שהוא מנהל זמרת חדשה והיה רוצה שאני אשמע אותה ואכתוב לה את השיר הראשון שלה. למי מהקוראים שלא מכיר את רוברטו, מדובר בבולדוזר שלא משחרר עד שהוא משיג את מה שהוא רוצה. מדובר גם בשועל רחוב, שעובד לפי אינסטינקטים ובלי להישען על יותר מדי תיאוריות. הולך לפי הבטן שלו. תמיד.
אחרי פגישה אחת איתו, הבנתי שני דברים: האחד זה שמאיה בוסקילה היא זמרת מעולה, ביכולות שלה, באמביציה שלה; והשני זה שרוברטו כנראה לא יקבל "לא" כתשובה. סיכמתי שאם יביא טקסט מעולה, אני אלחין אותו. הוא מיד אמר לי שיש כזה, והוציא את המילים של נורית בת־שחר צפריר. לקחתי הביתה, הלחנתי אחרי מספר ימים. זה היה הסינגל הראשון בקריירה של מאיה בוסקילה, שפתח לה שנה מופלאה.
חיים פשוטים > 2013 <
ביצוע: אמיר דדון. מילים ולחן: רייכל ואביב גפן
אביב ואני נפגשנו כמה פעמים. אנחנו הפוכים לגמרי ברקע שלנו, ילד כפר־סבאי מופנם מול צעיר תל־אביבי בועט. הפוכים בקיצוניות בדעות הפוליטיות שלנו, בסאונד שלנו, באמירה המוזיקלית, בסגנון ובכתיבה. ועדיין אביב, ברגישות הרבה שלו, כי בסוף מדובר באיש מאוד רגיש, אמר שהוא חושב שבמפגש בינינו יכולים לצאת דברים יפים. קיבלנו את המפתח לצוותא תל־אביב לכמה ימים ובאנו לשם באזור חצות, אחרי שמסתיים המופע האחרון, נכנסנו והיינו על במה לבד במשך לילה אחרי לילה. היה פסנתר ובעיקר אני זוכר שדיברנו. באחד הלילות נכנסנו לוויכוח פוליטי. ואז אביב אומר לי, עזוב אותך רגע מפוליטיקה. יש לי התחלה של לחן, קח את האקורדים ולמרות שאנחנו חושבים הפוך על כל דבר, תנסה רגע להיכנס לראש של צעיר מעזה ותכתוב מה הוא יכול לשיר לחברה שלו, כשהם הולכים יחד בערב רומנטי. חזרתי הביתה וכתבתי את המילים ל"חיים פשוטים". זה התחיל מהמשפט, "ואת, עכשיו את לא יודעת, אבל אני שמעתי, יש חיים טובים".
בסופו של דבר חשבתי שלא אביב ולא אני צריכים לשיר את זה. שאלתי את אמיר דדון אם הוא יכול לבוא לשיר. לא שיתפנו פעולה מאז "שאריות של החיים" והוא בא ושר את זה בצורה מקסימה. אני אפילו לא חושב שאמיר מכיר את הרקע של השיר, עד היום.
קוצים > 2012 <
ביצוע: רייכל. מילים ולחן: אביב גפן
הופעתי עם הלהקה של הפרויקט במלטה. מסיימים סאונד צ'ק, חוזרים למלון לחדרים. חצי שעה לפני ההופעה, כשאני כולי בפוקוס לקראתה, אביב שולח לי הודעה, "שלחתי לך במייל שיר שכתבתי לאלבום שאני רוצה שנוציא ביחד. אני חושב שאתה צריך לשיר את זה". אני לוחץ פליי ונשאר המום. השיר הזה פשוט הסעיר אותי כל כך, אחד היפים ששמעתי אי פעם. הייתה שם נגינת גיטרה מאוד פשוטה של אביב והוא אמר לי "תתעלם, נביא גיטריסט שינגן את הליין". הגעתי להופעה ואני אומר לגלעד שמואלי, שמע, אני לא נושם. אביב שלח לי שיר ואני הרוס מהדבר הזה.
משהו כמו 10 דקות לפני התקשרתי לאביב מאחורי הקלעים, אמרתי לו שזה אחד השירים הכי יפים ששמעתי אי פעם. הוא אמר, מעולה אני שמח לשמוע, זה יהיה דואט מעולה. אמרתי לו אין סיכוי שזה דואט, אני שר את זה לבד. הוא צחק אבל הסכים. באולפן התעקשתי שהנגינה הכל כך מרגשת של אביב תישאר - וזה הליין המזוהה עם השיר.
למה לא יצא אלבום משותף שלכם?
בסופו של דבר עבדנו על שירים, לא על אלבום קונספט. לא הרגשנו, שנינו, שבכל השירים שיצרנו יש איזשהו מכנה משותף שמצדיק אלבום, לא בסאונד ולא בכתיבה ולא בכלל. וחוץ מזה שאלבום הוא לא משהו שאתה מוציא אותו לאור ויש לו חיים משל עצמו. אתה עדיין מלווה אותו שנה בהופעות, בדרכים, הרגשתי שזה פרויקט תובעני ועלול להיות טובעני.
יש סיכוי שתתחברו מחדש יום אחד?
מבחינתי - בוודאי. כשאביב התחיל בנשף הרוק, מאוד שמחתי להגיע לשיר איתו את "קוצים" על הבמה.
מעגלים > 2015 <
מילים ולחן: רייכל
ב־2014 הופעתי עם טריו בכל מיני מועדוני ג'ז באירופה. אני מסיים הופעה בהמבורג, הקהל כבר עוזב ואנחנו מקפלים את הציוד. ברקע הבעלים של המקום שם מוזיקה מקסימה, שירה של זמרת נורווגית, בחוץ חורף, סאונד מושלם ללילה הזה. שאלתי מי זו הזמרת, אמר שקוראים לה קארי ברמנס. מאז אותו לילה התחלתי להקשיב לה נון־סטופ. באחד האלבומים שלה יצא שיר שמשהו בגרוב שלו הרגיש לי כמו הורה ישראלית, אבל עם ניחוח נורווגי. אמרתי שבא לי לכתוב משהו על אותם מעגלים שמתקשרים גם להורה וגם, כמובן, לחיים בכלל, ולעדכן באותה הזדמנות את הסאונד של המקצב הזה.
באותה תקופה עבדתי על אלבום הסולו הראשון שלי, מחוץ לפרויקט. בחרתי בשיר הזה שיהיה הסינגל הראשון, אבל קרה איתו משהו יותר מעניין. במהלך אותן שנתיים של הופעות במועדוני ג'ז, הגעתי למילאנו ופתחתי את ההופעה עם ביצוע אקוסטי של "מעגלים". בקהל ישבה קטרינה קזלי, אחת מגדולות הזמר האיטלקי של כל הזמנים. בשנים האחרונות היא עובדת כמוציאה לאור בתחום המוזיקה. היא הגיעה אליי אחרי ההופעה ואמרה, לא יודעת אם אתה מכיר אבל שני הזמרים הכי חשובים באיטליה רוצים לעשות קאמבק, מינה וצ'לנטנו. הלחן של מה שניגנת בשיר הראשון בהופעה? חייבת שזה יהיה שיר שלהם.
סיפור די מדהים.
הייתי המום. אלה מבחינתי אגדות חיות. מינה וצ'לנטנו כתבו גירסה שלהם למעגלים וזה הפך להיות הסינגל הראשון בקאמבק שלהם אחרי שנים ארוכות. הם קראו לו "אממי אממי", יש לזה כבר 50 מיליון צפיות ביוטיוב. אפרופו מעגלים, מעניין איך בחיים אתה מופיע עם טריו ישראלי בהמבורג, שומע דיסק של זמרת נורווגית ובסוף סוגר מעגל עם להיט של צמד איטלקי איקוני, אחרי שזה עבר בפסטיבל כרמיאל.
ואם תבואי אליי > 2018 <
מילים ולחן: רייכל
באחד הבקרים קמתי והייתה לי תחושה שממש בא לי לכתוב שיר אהבה פשוט, ממש כמו הכתיבה של "שובי אל ביתי", מאוד ישרה, שיר אהבה קצר ובלי מטאפורות, כמה שיותר מתחבר למה שאפשר לשיר למישהי שאתה אוהב, שאתה רוצה להיות קרוב אליה. השיר נכתב בצורה מהירה על הפסנתר, מאוד אינטואיטיבית. שמעתי בראש זמר ספציפי שחשבתי עליו לשיר הזה והקלטתי סקיצה שלי כדי להשמיע לו, בסולם די גבוה, ונשמעתי טיפה לחוץ ואפילו זועק. הזמנתי את הזמר אליי הביתה, השמעתי לו את זה. הוא אהב ורצה לעשות כמה שינויים במילים ובכתיבה. אמרתי לו שאני מרגיש שהשיר צריך להישאר כמו שהוא והוא אמר שכדי שירגיש נוח לשיר את זה, הוא צריך לשנות כמה דברים. אמרתי, תן לי לחשוב על זה.
השמעתי את הסקיצה לעידו, אחי הקטן, והוא אמר לי שמע, זה מעולה. שאלתי אם זה לא נשמע לחוץ, ואחי אמר שלא, הציע שנעשה הפקה מוזיקלית מעודכנת ונשאיר ככה. פניתי לנועם עקרבי, מפיק מוזיקלי, הוא הוביל את ההפקה ועשה את זה בצורה מקסימה. לשיר לקח כמה חודשים לגדול, והוא פתאום הפך להיות משהו שיותר ממה שחשבתי שיהיה, זכה לחיבוק גדול גם בחתונות ויש לו גרסה אקוסטית.
היה פה תהליך יפה. בניגוד לסיפורים שאומרים "אה, איך הזמר ההוא פיספס את השיר", אני לא מרגיש שהוא פיספס. יש לי הערכה מאוד גדולה אליו, שלמרות שידע בחושים שלו שיש בשיר משהו שיכול לעבוד כלהיט במירכאות, יכול לעשות טוב לקריירה שלו, הוא לא היה מוכן ללכת על זה אם זה לא 100 אחוז מתאים לאמת שלו. יש לי לזה הערכה מאוד גדולה.
על מי נכתב השיר, מי רצית שתבוא אליך?
לא הייתה דמות ספציפית.
פקר ליבי > 2020 <
ביצוע: עדן אלנה. מילים ולחן: מדלי ורייכל
דורון מדלי ואני מכירים מהצבא אבל לא כתבנו משהו ביחד עד "שבט אחים ואחיות". דורון, מהיום שהכרתי אותו, אמר לי: יום אחד אני אזכה באירוויזיון. הוא היה כל כך מפוקס על הדבר הזה, עד שתמיד נשמע לי הזוי וחולם בהקיץ. אבל הוא באמת הפך להיות מומחה לתחרות השירה הזו, למה שהקהל שם אוהב, למעטפת. יש שם סיטואציה שלמה שצריך ליצור בשלוש דקות וזה לא רק שיר ושירה וביצוע אלא חבילה גדולה, ודורון הוא השגריר הישראלי בנושא.
כשעדן אלנה חיפשה שיר לתחרות אמרתי לו, בוא נעשה את זה ביחד. התחלנו לכתוב והוא ממש הוביל אותי בתהליך של מחקר חדש, רצה שניצור משהו שיהיה בו קצת אפרו ביט ומשהו שיהיה בו גרוב אתיופי ומשהו שנשמע קצת מאיזשהו כפר וקצת גם יותר מסיבתי. הוא הוביל אותי ללחן שחיפש, ולאט־לאט יצרנו את הדבר הזה. קראנו לינון יהל להפיק את הסאונד הכי מעודכן.
התחלנו לעבוד עם עדן והבנתי, תוך כדי התהליך, שאפילו שאנחנו באים למסיבה של האירוויזיון אנחנו בעצם כולנו נקלעים לסיטואציה שיוזם ומביים מדלי, שזו ההצגה שלו. זה היה שיעור מקסים לראות איך אדם יוזם, חולם ומגשים. במהלך הדרך לא זכיתי ללמוד במוסד להשכלה גבוהה. למדתי מעבודה עם שושנה דמארי, ריקי גל ועברי לידר. גם הקורס הזה אצל מדלי היה השכלה גבוהה עבורי.
הקורונה עצרה את השיר ואת אותו אירוויזיון.
זה נכון, והיא גם עצרה את הגדילה של השיר, ללא קשר לאירוויזיון. חושב שיום אחד השיר יקבל חיים משל עצמו ובינתיים אני מחכה למפגשים נוספים עם מדלי.
נו, יש לך הזדמנות איתו ועם נועה קירל.
אם יקראו לי, אני מגיע.
מתגעגעת אותך > 2021 <
ביצוע: עדן בן זקן. מילים ולחן: רייכל ואבי אוחיון
הייתי פעם מאחורי הקלעים בהיכל הופעות בארצות־הברית, עשיתי שיחת וידאו עם הבנות. נכנס המנהל הטכני של ההיכל, הוא מחכה לסוף השיחה שלי ושואל מה זה היה. סיפרתי לו על הבנות, שהיו אז בגילאי שלוש וחצי ושנתיים. הוא אומר לי, אתה יודע שזה לא שווה כלום. עניתי, מה זאת אומרת. הסביר: אתה מסמן לעצמך וי שדיברת איתן בשיחת וידאו וזה אולי מנקה לך את המצפון שאתה לא בבית, אבל זה לא שווה כלום. אם אתה רוצה להיות בבית, תהיה בבית, ואם בדרכים, אז בדרכים. ואם אתה רוצה להיות בדרכים, עדיף לך לסגור את שיחות הווידיאו האלה, לדעת שהן מתגעגעות אליך ואתה אליהן ולבחור כמה זמן אתה רוצה להיות בדרכים. כי כשאתה מנהל שיחות כאלה - להן זה לא בהכרח עושה טוב, זה קצת ללכת בלי ולהרגיש עם. ראיתי בחיי הרבה אמנים מתנהלים ככה, כמוך.
בנסיעות שאחרי באמת צימצמתי את שיחות הווידיאו ופה ושם הייתי מתקשר בשיחת טלפון. כשסלומה הייתה בת ארבע, שאלתי אותה בשיחה מחו"ל מה שלומה והיא אומרת "אבא, אני מתגעגעת אותך". עניתי לה, "גם אני מתגעגע אותך". וחשבתי שזה יפה לומר משפט כזה. זה בעצם כמו שב"מכל האהבות" כתוב "וליבי חסר אותך". אז יפה להגיד מתגעגעת אותך ולא אליך. כתבתי לעצמי בפתק ואמרתי שיום אחד אשתמש בזה. כמה שנים אחרי, באחת השיחות לתוך הלילה עם אבי אוחיון, סיפרתי לו על התובנה של סלומה, שבכלל יש לה ראייה יפה על החיים.
דוגמה?
כשהייתה בת חמש שאלה אותי "אבא, למה אנשים רוצים להצטלם איתך ברחוב?", אמרתי לה שזה בגלל שכתבתי כמה שירים שהם אוהבים. אז היא ענתה: "לשירים מקשיבים באוזניים, למה צריך תמונה?". אבי אוחיון קורא לסלומה משוררת, אומר שרק צריך להקשיב לה ולכתוב. ואז, משם השיר התפתח בתחביר המעניין שלה, "כשהיום נגמר אני חולמת רק אותך".
בחרת הפעם בעדן בן־זקן.
כשעבדתי עם אנה מורה, מגדולת זמרות הפאדו של פורטוגל, הכרתי כמה נגנים מעולים שמנגנים את "שירת הגעגועים" של הפאדו באופן מושלם. חשבתי שיהיה מעניין לחבר אותם לכנות המתפרצת של עדן בן־זקן ולקחת אותה למקום אינטימי בשירה, שיביע את הגעגועים. בעבודה איתה גיליתי זמרת שיש לה אינסטינקטים מאוד חדים, יודעת בדיוק מה עובד עליה ומה לא, אינטליגנציה רגשית גבוהה, והיא הובילה יחד איתי את כל האווירה של השיר. יש בזה משהו שמאוד מרתק אותי לפעמים, שאפשר לבוא למוזיקה ולהסתמך על 100 אחוז רגש ואינסטינקטים, כך שהקסם יקרה.
הדור החדש והמצליח, שכולל כמובן את עדן בן זקן, סופג ביקורות על איכות הטקסים הירודה. דעתך?
חושב שבכל דור ודור היו שירים קלילים שבאו והלכו והיו שירים יותר עם עומק מסוים. אגב, לא כל שיר אהבה חייב הרבה מטאפורות, "בואי, תני לי יד ונלך", זה משפט פשוט מאוד, למשל. אהוד מנור כתב את "ילדותי השנייה" ואת "כלבלב הו בידי בם בם". אז אני לא מסכים עם הביקורות וחושב שיש מקום לכל. באותו טיול בחו"ל אתה יכול ללכת למסעדת שלושה כוכבי מישלן וליהנות במקדונלד'ס. לא חייבים שהכל יהיה ערב שירי משוררים.
לפנייה לכתב/ת 
