"ההוראה הצילה אותי מעצמי"
לדנה סמו נמאס לרוץ מאודישן לאודישן אז היא הפכה למורה לאנגלית, וגילתה שגם בכיתה יש לה קהל אוהד ובמה מכובדת ואפילו יותר עבודה כשחקנית. בין בית הספר לבין משחק בקומדיה "טוק טוק" בתיאטרון, היא לא מוותרת על ביקור יומי בגינה עם הילדים ("אני השריף של גבעתיים"), לא מתביישת לקלל ("כשאני חוטפת את הג'ננה, אני חוטפת") ומגלה שבבית היא יותר מצחיקה מהבעל, יובל סמו
"יש לי מספר עוקבים עלוב ממש. אני הבנאדם היחיד בארץ שהוא לא לגמרי אנונימי עם כזה מספר. ואם זה לא מספיק, אז בכל פעם שאני רוצה לשפר את המצב ומעלה פוסטים - יורדים לי עוד איזה 15, אני לא יודעת למה. לקצב בסופרמרקט יש יותר עוקבים ממני. כולם אומרים תוכן תוכן תוכן, עשו לי פגישות עם איש תוכן, וכלום. באמת שאני לא מצליחה להבין את העניין הזה", מתלוננת השחקנית דנה סמו, ולוקחת שלוק ממיץ הרימונים שהזמינה. אבל למרות הכנות הנדירה, לא נראה שסמו, שזכורה לכם ודאי מתפקידה המצחיק כמזכירה ויקי מהסדרה 'פולישוק', מוטרדת יותר מדי מהסיטואציה.
את גם מחזיקה חשבון פרטי שצריך לבקש אישור כדי לעקוב אחריו וגם שונאת להתראיין. למה ציפית?
"אם מבקשים ממני - אתראיין, אבל אני לא רצה אחרי ראיונות ולא עושה את זה סתם, בלי סיבה".
ואת חיה בעידן הלא נכון.
"אני יודעת. הייתי צריכה לחיות במאה ה־17".
בינתיים, במקום ברשתות, היא מקבלת פידבק מיידי וקהל אוהד בבית הספר בפתח־ תקווה שבו היא מלמדת אנגלית. "חדר מורים זו במה לכל דבר, והיא מכובדת לא פחות מבמות אחרות. את יכולה לעשות שם מה שאת רוצה, את הבמאית, התסריטאית, השחקנית וגם מקבלת פידבק מיידי מכיתה שלמה של מתבגרים או מחדר מורים מלא".
נשמע שאת מאוד נהנית.
"אני מורה כבר שבע שנים וזה נהדר עבורי להתעסק בתחום אחר שהוא לא משחק. זה מרתק אותי ללמד שפה, ואני מתה על אנגלית. ההוראה הצילה אותי מעצמי".
הבלבוסטע של המורות
היא בת 45, נשואה לקומיקאי ואיש 'ארץ נהדרת' יובל סמו. השניים מתגוררים, עם שלושת ילדיהם בגבעתיים. היא עצמה גדלה ביישוב הצפוני הקהילתי יובלים להורים שעלו ממרוקו ורומניה, "והיו צריכים לשרוד בקיבוץ הגלויות של ארץ ישראל. ההורים שלי האמינו בעבודה קשה והיו רחוקים מאוד מעולם הזוהר, אמא אחות, אבא עובד רפאל, אנשים מאוד צנועים. אני כילדה מאוד רציתי להיות שחקנית, אבל התביישתי בזה. לא חלמתי גם להיות איזו כוכבת זוהרת ומורמת מעם, אלא להצטרף לרויאל שייקספיר קומפני. אם כבר עולם הזוהר, אז אולד סקול".
גם בצבא חלום המשחק שלה לא התממש, לאחר שלא קיבלו אותה לתיאטרון צה"ל, והיא מצאה את עצמה משרתת כמדריכת גדנ"ע. מכאן, מגרעין ההדרכה שצה"ל זיהה במיונים, היא מאמינה, נבטה גם המורה שהיא היום. אחרי הצבא נרשמה ללימודים בבית צבי וכדי להתפרנס הופיעה בהצגות ילדים ובתפקידי אורח בסדרות. "ותוך כדי אני במרדף כדי לקבל אישור להיותי שחקנית ועוברת מאודישן לאודישן, כי זו הדרך לקבל אישור בתעשייה".
אישור, אבל גם לא מעט מפח נפש.
"נכון, כי בעצם רוב הזמן המשמעות של לעבור מאודישן לאודישן היא שאת עוברת מכישלון לכישלון. יש הרבה יותר אודישנים מאשר חוויות הצלחה בתחום הזה, ואת כל הזמן במרדף כדי לתת את הבסט שלך, להיות על פול גז כמה שצריך, להילחם".
מעייף.
"היו שנים שאמרתי ליובל 'נמאס לי להילחם, אני יודעת שאני טובה, וגם שיש לי עוד מה ללמוד, אבל אני רוצה לשחרר'. אני לא בנאדם שחי בהשוואות, אני לא קנאית, אבל לחיות כל הזמן סביב מה שיכולת לעשות, מה שיכולת לקבל, זה מתיש. כשאת כל הזמן במלחמה כדי להצליח להגשים חלום, זה שוחק. אני חושבת שבגיל 35 פשוט הרגשתי סוג של ריקנות, וממש רציתי קצת להתעסק במשהו אחר".
זה אמיץ להגיד את זה בגלוי. לא פחדת שישכחו ממך?
"כן. תמיד יש את הפחד הזה. במיוחד שלפני שמונה־תשע שנים עוד שלטה המחשבה שאם אתה לא הולך לישון וקם בבוקר עם הדבר שהוא שלך, ציפור הנפש שלך, ולא נותן את עצמך ונלחם - אתה לא אמן אמיתי. איך אמר פעם אביב גפן בריאליטי: 'אני אוהב אמנים שמתאבדים'".
והיום?
"היום כבר הבינו שאפשר להיות מולטי טאלנט. הרבה אנשים שעוסקים בתחום מסוים ויכולים להיות מקצועיים בו, מאפשרים לעצמם לעשות עוד דברים. אז חששתי קצת, אבל לא היה לי מה לעשות עם החשש הזה".
ואיך הגעת ממשחק להוראה?
"בכלל לא חשבתי להיות מורה. מה שרציתי זה ללמוד. למדתי הוראת אנגלית בסמינר הקיבוצים, וכיוון שכדי לסיים את התואר צריך גם סטאז', הכניסו אותי לאנקורי, והתאהבתי. מאותו רגע שהפכתי למורה, אני גם יותר חכמה ומאושרת וגם עובדת יותר כשחקנית".
איך את מסבירה את זה?
"כי אני פשוט מקבלת מזה המון. זה לא סתם עוד תחום עיסוק, אלא ספציפית יושב עליי בול ונותן לי בדיוק את מה שאני צריכה כשחקנית. ההוראה מאפשרת לי לצאת מההתעסקות העצמית. הרי מה זה שחקן, הוא צריך לקום בבוקר וליזום, לכתוב, לשווק את עצמו, להיות הסוכן של עצמו, לעשות אודישן, לדאוג למראה, לכושר. לעזוב את זה רגע, ולהתעסק ביכולות נוספות שלך לצד אנשים אחרים - נותן לך פרספקטיבה יותר רחבה ומוציא אותך מעצמך. וכשאת יוצאת מעצמך, את גם שחקנית יותר טובה. לי זה עובד. את יובל למשל, בחיים לא תראי אותו עושה משהו אחר חוץ ממשחק. זה עניין של אופי. הוא לא יסתכל ימינה ושמאלה. הוא מהמתאבדים. אני לא".
היית רוצה להיות יותר כמוהו?
"לא. ממש לא. בדברים מסוימים, בתכונות מסוימות, אולי כן, וזה טבעי וזה גם מה שמאזן. אבל מבחינה מקצועית ממש טוב לי, אני מרגישה שלמה עם המקום שלי, עם הדברים שמעניינים אותי, עם החלומות והשאיפות שלי. אנחנו לא על אותו מסלול ומעולם לא הרגשתי בתחרות איתו".
שתי נשים קוטעות פתאום את השיחה וסמו מתנפלת עליהן בשאגות שמחה: "שוטנל שונטל, סיגי", והשלוש מתחבקות וקופצות על המדרכה באמצע גבעתיים. "את רואה, אלה חברות שלי מבית הספר, שעובדות יחד איתי כמורות. מצאתי משפחה".
איך דנה כמורה? אני שואלת, והן מיד עונות: "מהממת, התלמידים עפים עליה. היא הבלבוסטע של המורות, מחזיקה כיתות של 50 תלמידים בחמש יחידות".
אתן נראות קרובות.
"יש משהו במקצוע השחקן שמשאיר אותך לבד", מסבירה סמו. "הרבה פעמים את נכנסת לאינטימיות מאוד גבוהה ולאינטנסיביות מהבוקר עד הערב עם קאסט של הצגה, או סדרה או סרט, ואז מסיימת את הפרויקט וחוזרת לחיים שלך. יש מי שזה מתאים להם. אני צריכה קהילה. אני בנאדם שצריך בסיס בית".
מפגש בתור לפסיכיאטר
ועכשיו היא בבסיס הבית החדש שלה, הקומדיה "טוק טוק", במקור מצרפת, שמקבלת כעת לראשונה גירסת במה ישראלית בבית התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי. היא תעלה בהיכל התרבות תל־אביב (22.10), רחובות (26.10) וגבעת שמואל (27.10). סמו משחקת בה לצד גיא לואל, איציק כהן, יובל סגל, אחרי הפסקת קורונה ארוכה.
"כשהסגר הראשון התחיל, היינו אחרי שבע הצגות וכל התאריכים קדימה התבטלו. עכשיו אנחנו חוזרים עם הצגה נפלאה, שמבוססת על מחזה צרפתי שעובד לספרדית ובהמשך, לשפות נוספות. במרכזו שישה מטופלים שמגיעים כולם לפסיכיאטר, לנסות ולטפל בהפרעת התנהגות, והמפגש ביניהם בשעה שהם מחכים כל אחד בתורו לפסיכיאטר, הוא מצחיק מאוד ומרגש כי כולם נפתחים ומדברים ומבינים שהם סובלים מאותם הדברים. זו תמונת מראה של כאב, של סבל, של חרדות. לדעתי, המציאות כיום היא כזו שלא מאפשרת לאנשים לחיות בלי חרדות ו־OCD".
לך יש חרדות?
"פעם היו לי סיוטים, היום פחות. אבל אני בהחלט יכולה לפתח בראש סיוטים שלא מביישים סרט הוליוודי. או להיתפס על משהו שלא עוזב אותי, למשל שאני חייבת עכשיו לנקות מאחורי התנור, ואז במשך עשר דקות אני רק אחזור ואנקה את הנקודה הזו, או שאני יכולה לשים מסקרה שוב ושוב, רק כי זה לא בדיוק איך שאני רוצה שזה ייצא".
וזה ממש לא מתחבר עם ההומור שאת מפגינה.
"בכולנו יש ניגודים שמפתיעים. המזל שלי הוא שאני מבינה את ההפרעה הזו ואת הצורך להתמכר ולחזור על פעולה וטקס כאקט מרגיע".
ההומור נוכח אצלכם בבית, אני מניחה.
"כן, ואני גם מקללת המון. לא מבינה את כל אנשי הפוליטיקלי קורקט שפוחדים מקללות. אני מרוקאית־רומניה וכשאני חוטפת את הג'ננה, אני חוטפת. אבל אחרי חמש דקות אני יכולה לחבק ולצחוק, ויובל אומר לי 'אבל הרגע צרחת והרעדת את כל הרחוב'. אז מה.
"גם הבן הקטן שלי נרי יצא כמוני, מקלל, רן ואביגיל יותר מנומסים, אבל הומור בהחלט נוכח אצלנו בבית, כי אי־אפשר לנתק את הטבע שלך מהיומיום. ואם הפריזמה שלך היא קומית, מכאן תבואי אל העולם. אגב, ההסתכלות של יובל על מצבים ביומיום היא יותר רצינית משלי, אבל כיוצר הוא יודע להשתמש בהומור בצורה פנומנלית".
יש בך גם צד מאוד ציני.
"זה גם קשור להסתכלות קומית על מציאות, על סיטואציות. אני מסוגלת לפרש 90 אחוז מהיום שלי כאבסורד אחד גדול, שחייבים לצחוק עליו. זה לא אומר שאני לא בוכה ועצובה וחוששת ורגישה, ועדיין אני מצליחה לראות את הכל כאבסורד או קומדיה ואני מתה על זה. זה הרבה יותר סבבה מאשר לקחת ברצינות דברים, כי הדברים כל כך מוזרים היום, שמספיק שאת גוללת את הפיד שלך במשך 20 דקות ואת רואה מה קורה לאנשים שמנסים לביים את עצמם דרך רשתות חברתיות. הם עושים את זה ברצינות כזו שזה מביך אותי או מצחיק אותי כי איך אפשר?"
האמהות שלה לרן, אביגיל ונרי היא פעילה מאוד. "כל אחר צהריים אני עם נרי בגינה פה ליד. אני השריף של גבעתיים, האחראית על הגינה הציבורית. בגלל זה אני פוחדת לחזור לתיאטרון פול־טיים, זה יפגע לי בסדר היום. בבוקר אני הולכת לשתות את הקפה שלי בבית קפה של הגינה מול הבית, ואז ממשיכה לסידורי היום, נוסעת לתיכון שבו אני מלמדת וחוזרת אחר הצהריים ולא מוותרת על השעתיים בגינה עם כל החונטה של ההורים של השכונה. אנחנו ממש מאפיה, חבורה כזו. זה יותר מפגש של ההורים מאשר של הילדים. יש לנו שגרה של זקנים פה בגבעתיים". *
לפנייה לכתב/ת 
