המבחן המיידי שעומד בפני לפיד הוא התחלת השאיבה במאגר כריש. כריש הוא מאגר שנמצא כולו בתוך המים הכלכליים של ישראל. שמו השתרבב לסיפור הגז הלבנוני רק משום שנסראללה שיגר אליו מל"טים, בניסיון לנכס לעצמו את הסכם הגז ולהרוויח כמה נקודות בפוליטיקה הפנים־לבנונית. לפיד שגה כאשר הזכיר את מאגר כריש באחת ההתבטאויות שלו. לאחר שהודיע אתמול שהוא דוחה על הסף את שתי הדרישות החדשות של ממשלת לבנון, לא נותר לו אלא להחיש את השאיבה ממאגר כריש, אחרת מישהו בלבנון יטעה לחשוב שישראל היא בת־ערובה של נסראללה.

המשא ומתן התנהל כבזאר ים־תיכוני בשנות נתניהו ונשאר בזאר ים־תיכוני תחת בנט ולפיד: הלבנונים לא יודעים אחרת. התרגיל שעשו ללפיד עכשיו דומה לתרגיל שעשו לנתניהו ב־2012. מאחורי המיקוח האינסופי מסתתרת חולשתה הכרונית של הצמרת הפוליטית בלבנון והקושי שלה להגיע לחתימה מחייבת. ב־40 השנים שחלפו מאז 1982 התחלפו בלבנון העדה השלטת, המעצמה הזרה הבוחשת, המצב הכלכלי והשמות בצמרת הממשלה, אבל יש דברים שלא השתנו ולא ישתנו: לבנון איננה מדינה וממשלתה איננה ממשלה. יש לה אולי גז אבל אין לה מנוע.

השאלה אם לפיד וגנץ נהגו נכון כאשר הסכימו לפשרה שהציע עמוס הוכשטיין, המתווך האמריקאי, לגמרי פתוחה. ממה שהתפרסם עד היום ניתן להסיק שישראל הייתה הצד שהלך יותר מחצי הדרך. גז יש לנו בשפע – רק אתמול התבשרנו על גילוי של שדה גז נוסף, הרמס שמו. הוויתור הישראלי בזכויות כלכליות נועד להתאזן בתועלת ביטחונית ואסטרטגית, בהגברת הביטחון בים ובהחלשת חיזבאללה. אלה נכסים פוטנציאליים – ייתכן שהם שווים הרבה יותר מכסף, ייתכן שהם לא שווים דבר. כל הסכם במזרח־התיכון הוא הימור.

בזמנים אחרים, ענייניים יותר, הממשלה הייתה מפרסמת את ההסכם על כל סעיפיו, מניחה אותו על שולחן הכנסת ופותחת אותו לדיון ציבורי. האופוזיציה הייתה מבקרת את ההסכם: זה תפקידה. התקשורת הייתה מוצאת בו פגמים: זה תפקידנו. ראש הממשלה ושר הביטחון היו מפרטים את היתרונות. למרבה הצער, זה לא מה שקרה.

נתניהו – שיהיה בריא – הציג את ההסכם כמסמך כניעה בוגדני. הוא העמיד בספק לא רק את כדאיות ההסכם אלא גם את נאמנותם של החותמים עליו למדינה. בכך זיהם לתמיד את הדיון: מעכשיו מדובר לא בגז אלא בגנץ, לא במים כלכליים אלא בקונספירציה אפלה, פלילית, לגניבת הבחירות.

דיברתי עם יובל שטייניץ, שמילא תפקיד מרכזי במשא ומתן בתקופת הכהונה של ממשלות נתניהו. לדבריו הממשלה חתרה בתקופתו להסכם פשרה שייתן ללבנון עד שני שליש מהכנסות הגז ולישראל שליש, אולי קצת יותר. שמעתי אתמול ראיון ברדיו עם יואב גלנט, שהיה חבר הקבינט לאורך חלק מהתקופה וטוען שהוא יודע הכל. הוא התחיל את הראיון ב־45 אחוז לישראל ותוך כדי דיבור קפץ ל־55 ואחר כך, פשוט, לרוב. ישראל ויתרה על רוב הכנסות המאגר, טען בביטחון.

האם מנהלי הבחירות של הליכוד לא יכולים להנפיק לשרים לשעבר דף מסרים אחיד?

נתניהו הלך צעד אחד נוסף: הוא הפגיש בין הסכם הגז לכיס הפרטי של כל אזרח. הממשלה ויתרה בהסכם על עשרות מיליארדים, אמר. הכסף הזה יכול היה לפתור את בעיית החינוך, הבריאות, יוקר המחיה. חשבתי על מאגרי הגז האחרים, הגדולים בהרבה ממה שמקווים למצוא במאגר קאנא. ההסכמים שחתמה ממשלת נתניהו עם תשובה ועם אחרים לא פתרו בינתיים לא את בעיות החינוך ולא את בעיות הבריאות. הם גם לא מילאו את כיסיהם של האזרחים.

ונזכרתי במנחם בגין. לבגין היה משפט קבוע שדיקלם בכל עצרת המונית, מכיכר מנורה בירושלים עד כיכר מוגרבי בתל־אביב: "אומרים ששום דבר לא טובע בים המלח", אמר. "ממשלת בן־גוריון הוכיחה שזאת טעות. היא הקימה את מפעלי ים המלח והטביעה מאות מיליוני לירות בים המלח. כל אזרח יכול היה לקבל 20 אלף לירות מהממשלה, כסף שלכם, אבל הלירות טבעו בים המלח".

הקהל צחק וצעק בגין בגין. הדמגוגיה עבדה גם אז. חודשים אחדים לאחר שבגין נבחר לראש ממשלה הוא ביקר במפעלי ים המלח. הוא התפעל בכל נמלצותו, שיבח והילל. זה גם מה שיעשה נתניהו אם וכאשר.