לאט לכם: אין סיבה למסיבה. ההסכם הימי עם לבנון טוב, נחוץ ומועיל, אבל כנראה פחות טוב ממה שיכולה הייתה להשיג ממשלה ישראלית יציבה. ומה שצריך להדאיג יותר, אישורו של ההסכם נעשה בהליך חפוז, לא תקני, מפוקפק מבחינה חוקתית ומקומם מבחינה דמוקרטית.

אפתח בבעיית האישור: הקמתה של קואליציית בנט־לפיד הייתה כרוכה בשינויי חקיקה ובסידורים פוליטיים שהיו קשים לעיכול. מינוי ראש סיעה קטנה לראש ממשלה, רוטציה קצרת מועד, ראש ממשלה חליפי, חוק נורבגי מורחב, ניפוח מספר השרים ועוד - כל התרגילים המפוקפקים האלה זכו להכשר בגלל סיבה אחת: הרצון להחליף את נתניהו, את השיתוק, את הפילוג ואת ההסתה שאפיינו את ממשלותיו האחרונות.

השאלה היא האם יש מקום להכשיר הליכים מהסוג הזה עכשיו, כשממשלת השינוי הייתה לממשלת מעבר והבחירות בפתח. מן הראוי שתומכי הממשלה ישאלו את עצמם אם החשש שלהם משובו של נתניהו לא סוחף אותם רחוק מדי. מה שהם מרשים לממשלה היום יחזור אליהם כבומרנג בממשלה קיצונית, אנטי־דמוקרטית, שעלולה לקום לאחר הבחירות. לא טוב שמי שקם להגן על כללי המשחק הדמוקרטיים מפר אותם בראש חוצות.

אשר לנתניהו, הוא מצדיק השבוע את כל מה שאומרים עליו יריביו. "הסכם כניעה", כך הוא מכנה את ההסכם הימי, לא פחות. "במשך עשר שנים הממשלות בראשותי לא נכנעו לתכתיבים של נסראללה, עד שבא לפיד", הכריז אמש מול המצלמות. מקור בכיר סיפר לי אמש משהו על מורשת נתניהו שלא ידעתי: כשהממשלה הנוכחית התחילה בכהונתה היא נדהמה לגלות שבתקופת נתניהו הוריד הדרג המדיני הנחיה לצבא, שבפעולות צה"ל על אדמת סוריה אפשר להרוג סורים, אפשר להרוג איראנים, אפשר להרוג פקיסטנים. את אנשי חיזבאללה לא הורגים. אם יהיו הרוגים נסראללה עלול לשגר טילים מגבול לבנון.

מזוודות כסף לחמאס, חסינות ללוחמי חיזבאללה בסוריה: אפשר לכבד את הזהירות של נתניהו בשימוש בכוח צבאי; אי־אפשר לכבד את כזבנותו. אגב, מרגע שהתברר לו שההסכם זוכה לאהדה בקרב הבוחרים הוא הפסיק לאיים שייבטל את ההסכם. סקר חפוז אחד - והאיום הוסר.

ועכשיו, בקצרה, להשתלשלות ההסכם ומשמעותו. קודם כל, זה הסכם חשוב, לא הסכם היסטורי. מי שאומר זאת עושה עוול גם להסכם וגם להיסטוריה. הסכם היסטורי מחייב דיון מסודר והצבעה בכנסת, ודיון והצבעה לא יהיו. ההסכם ישפר את ביטחון אסדות הגז בים התיכון ובטווח הארוך אולי יחליש את האחיזה של חיזבאללה ואיראן בפוליטיקה הלבנונית. בטווח הקצר הוא מחזק את חיזבאללה בתקופה של שפל עמוק, ומעניק לו הילה ממלכתית ופטריוטית. זה לא טוב אבל רחוק מלהיות נורא. מוטב לישראל להתרחק מעיסוק בפוליטיקה הלבנונית. טוב לא ייצא מזה.

ישראל עמדה על מלוא הזכויות שלה בחמשת הקילומטרים הראשונים מחוף ראש הנקרה מערבה. זה יתרונו הביטחוני השני של ההסכם. ברצועה הזאת יש לה מעכשיו גבול מוסכם ומוכר. היא הלכה לקראת לבנון ברצועה הבאה, בין הקילומטר החמישי לקילומטר ה־22. הוויתור, אמר לי אמש אחד מראשי המשא־ומתן, לא משמעותי. יש גם דעות אחרות. הוויתור הישראלי הנוסף היה בעומק הים, בין הקצה הצפון־מערבי של מאגר קנא לגבול המים הכלכליים עם קפריסין. אם יימצא שם גז לבנון תחגוג. הסיכוי לכך קטן מאוד, אבל לקוות תמיד מותר, אפילו ללבנונים.

הסיכויים למצוא גז במאגר קנא גדול, אבל לא בטוח. ישראל תקבל את חלקה מחברת הנפט הצרפתית "טוטאל", בעלת הזיכיון, בערבות אמריקאית. בניגוד לספין ממשרד ראש הממשלה, לא מדובר במיליארדים - רחוק מזה; בניגוד לטענת נתניהו לא הפסדנו מיליארדים - רחוק מזה. בינתיים, מי שמרוויח מהגז הן החברות ששואבות אותו. עם זאת, לישראל יש אינטרס מובהק בהצלחת הקידוח: לא בגלל הכסף, בגלל ביטחון האסדות שמוצבות במים הכלכליים של ישראל.

מערכת הביטחון תמכה בהסכם בכל כוחה. היא תמכה בו משום שאין לה עניין במלחמת לבנון שלישית, גם לא במלחמה קצרה. לא רק נסראללה יצא חבול מהמלחמה ב־2006.

בנט התווה את גבולות הגזרה במשא ומתן כל עוד כיהן כראש ממשלה. הוא חתר להסכם, גם אם ההסכם יחייב פשרה. לאחר שפינה את הכיסא ללפיד הוא לא שותף בהחלטות. ספק אם מה שסוכם בסופו של דבר מילא אותו אושר, ספק אם השימוש שעשה לפיד בהסכם לצרכים פוליטיים שימח אותו, אבל הוא לא יטיל וטו ומותר להניח שיצביע בעד: במידה רבה ההסכם הזה הוא שלו.

ההחלטה לנסות ולאשר את ההסכם לפני הבחירות נשענת על שני נימוקים. האחד, נשיא לבנון מישל עאון מסיים את כהונתו בסןף אוקטובר, וספק אם לאחר פרישתו יהיה מי שמוסמך לחתום; השני, אסדת כריש מוכנה להתחיל לשאוב גז. בהפעלתה ללא הסכם כרוכה סכנה להתלקחות צבאית.

יש מי שמשתכנע מהנימוקים האלה, ויש מי שרואה בהם תירוצים. כך או כך, תהליך האישור מתחיל היום.