שחר של יום חדש

הלהיט של שחר טבוך "מנגל" מבוסס, כמה מפתיע, על מערכת יחסים עם גבר ולא על הספורט הלאומי.

"זה שיר על בחור שדיברנו ורציתי אותו בטירוף והוא כל הזמן היה מנפנף ובא, מנפנף ובא. אין לי כוח! אתה רוצה או לא רוצה? תהיה דוגרי. אז אני שר לו, 'בוא תסתכל לי בקנקן לא תמצא שם תה צמחים. חשבת אני חננה? אתה לא מכיר אותי בג'ננה!' אני פאקינג קוקטייל או קפה שחור! והתמונות של האקסים ששרפתי על המנגל? מצולמים שם האקסים שלי על אמת. יש שם שלושה־ארבעה, יש לי רזומה. כאילו מה זה רזומה? אני אדם של מערכות יחסים. ביקשתי מהם רשות, וזה היה הכי מביך בעולם".

איך הולכת שיחה עם אקס שמודיעים לו שיהיה ביוטיוב קליפ שבו שורפים תמונה שלו?

"וואי, בערך ככה: 'היי מה קורה, אני עושה קליפ חדש ויש שם קטע שאני שורף תמונות של אקסים וזה, כי זה כאילו שיר על מנגל, יש מצב שאני אשרוף תמונה שלך על מנגל?'"

ותגובתו?

"'שמע, תן לי לבדוק עם חבר שלי'. אה, יש לך חבר?! עוד יותר טוב".

איך הגיבו השאר?

"אחד אמר, 'וואי, קטלות, זורם, איזה צחוקים'. הם בסוף היום חמודים, אני ילד טוב ותמיד מסיים דברים בטוב".

מצולם בקליפ הזה גם חדר מלא בפוסטרים של רן דנקר. גם אליו התקשרת לפני?

"אוקיי, אז רן שיחק בפסטיגל את אבא שלי. התאהבתי בו בפסטיגל, הוא בן אדם עם אישיות מדהימה ואמרתי לו, 'תקשיב, רן, אתה לוקח אותי איתך לטור שלך בקיץ, אני מופיע איתך'. הוא אמר, 'בוא נדבר על זה' והכנתי אותו, 'צפה לבום'. שבוע אחר כך הוצאתי את הקליפ, שלחתי לו עוד קודם תמונה של החדר מלא בתמונות שלו והוא אמר לי, 'שחר, מה זההה'".

בעוד לדנקר לקח כמה שנים עד ששר על השמלה החדשה שלו, טבוך בן ה־23 כבר עשור מחוץ לארון ואחרי שפרץ כשחקן ב”שעת נעילה”, התחיל גם לשיר על זה ולצבור קהל. "אם ילד בן חמש שר את השיר שלי מִגֶּבר לגבר בקולי קולות בבית, עשיתי את שלי", הוא אומר. עם השיר "מישבאלי" הוא הופיע במצעד הגאווה בתל־אביב, "זה היה החלום שלי לייצג את הקהילה שלי ולשיר שיר גאווה במיינסטרים, ושכל הקהל יכיר את השיר ויאהב אותו. את לא מבינה מה זה עשה לי בגוף, הגשמת חלום. אני שנים החבאתי, כתבתי במטפורות או לא אמרתי בלשון של בן, אלא מבת לבן".

שחר טבוך ("תקראי לי טבוך, טבוח, מטבוחה, העיקר שתקראי לי. מי שקורא לי אני בא") יסתובב גם אם תצעקו לו "צנובר", השם של הקיפוד הלבקן מהתפקיד שעשה בשעת נעילה. התפקיד הזה, של חייל מודיעין במוצב החרמון במלחמת יום כיפור, הטיס את מי שמילדות הולך לאודישנים ובגיל 13 כבר הגיש תוכנית בערוץ הילדים ושיחק בתיאטרון, לתודעה הציבורית. הוא לא רק ניצל את המומנטום, גם החליט לשלוח זרוע לקריירה מוזיקלית שצברה תאוצה באופן שהפתיע גם אותו, הוא מודה. שלושה סינגלים שחצו את מיליון הצפיות ביוטיוב ועשו עוד יותר רעש בטיקטוק כיאה לקהל היעד, סידרו לו הופעות פריצה בסיבובי ההופעות של רן דנקר ושל לי בירן, שגם מלווה אותו אמנותית, ומועמדויות במצעדים השונים. אבל בעיקר הפכו אותו למולטי טאלנט צבעוני שמשקף במדויק את הדנ”א של הדור שלו: פתוח, מתוחכם ולא מתחבא.

הקליפים שלו ממחישים עד כמה יש לטבוך את המילקשייק שמביא את כל הבנות לחצר. נועה קירל, אגם בוחבוט, קים אור אזולאי ששמה גם מוזכר בשיר ("דפקתי לוק בדוק שיתוף קים אור אזולאי"), בר מיניאלי, עדן אלנה וטיילור מלכוב מצטופפות כולן לפריים אחד ומרקדות סביבו. "העולם כיף יותר יחד", הוא מחייך, "אגם, נועה וכולן, ברגע שאני אומר, 'אני ממש אשמח שתבואו' ישר באות. בקליפ הראשון, 'פחדן', הייתי שחר אחר, פחות יודע למכור וייבים למצלמה ולפלרטט איתה, ואני ליד הבחורה שהיא המלכה של הדבר הזה, נועה קירל, היא ראתה שאני חסר ביטחון וממש הרימה אותי. שם הבנתי שיש לי עוד הרבה ללמוד, אבל איזה מזל שיש לי ממי ללמוד. היא ראתה אותי ברגע, רקדה איתי וכשהיה רגע שאיבדתי את זה היא ישר שמה לב והרימה לי".

"הרימה אותי". נועה קירל | צילום: טל שחר

× × ×

אני פוגשת אותו לפני שהוא עולה להתארח בהופעה של לי בירן בגריי תל־אביב בלונדון מיניסטור. הקהל מורכב ברובו מטינאייג'ריות שהרימו את הראש לכמה שעות מהבגרויות ויודעות את המילים לכל השירים. את טבוך מלווה לכאן חברה, לכל מקום יתברר אחר כך מלווה אותו מישהי, או בדיוק מתקשרת, או בדיוק מסמסת. הוא לבוש בז'קט עם לוגו של עוגיות הסנדוויץ' אוריאו ובמשקפיים החנוניים שהפכו לסימן ההכר. מתרגש ובודק בנייד אם כבר הגיע הזמן לעלות, עונה תוך כדי לשיחה מאמא שאיתה הוא עדיין גר ברמת־גן ומספיק לייעץ לאליאנה תדהר, השחקנית ושיאנית הפסטיגלים הנשואה לבירן, ששואלת מה הוא חושב על העגילים שלה. בין לבין הוא מנשנש צ'יפס מהמזנון ומבקש לפנות רגע להכרת הטוב.

"הרבה דלתות נסגרו לי במוזיקה, נבחנתי לכוכב הבא ב־2017 ולא עברתי את האודישן, הייתי בן 17 ואני אומר בכנות שהייתי בוסר ולא מספיק בשל לזה, אבל לקבל 'לא' באודישן מצולם בפריים־טיים היה לא קל, הייתי מתוסכל וחשבתי למשך כמה שנים שמוזיקה זה לא בשבילי. וזה עוד היה אחרי חמש שנים שקיבלתי רק 'לא' באודישנים במשחק, גם לא מוזיקה וגם לא תפקידים. הייתי רץ מהר על הטקסט כי פחדתי להיות חשוף. חשבתי שאפשר לזייף ברגש. אי־אפשר".

את לי בירן, שהיה הראשון שקיבל סקיצות לשירים של טבוך, הוא פגש בארוחת צהריים על הסט של שעת נעילה. "הוא היה הבן אדם האחד הזה שהייתי צריך שיגיד שיש לי פוטנציאל ושהוא מאמין בי".

לא אמרו לך, "אתה מתחיל לתפוס תאוצה במשחק, מה עכשיו להיות כוכב פופ"?

"הרבה אמרו לי לא לעשות מוזיקה אבל הדור שלנו היום כל כך נדיר שיש תחושה שאתה יכול לעשות הכל. את יכולה להיות גם שחקנית כוכבת רשת וגם רואת חשבון, אני באמת מרגיש שאפשר. אולי אני ילד ואופטימי וחי בסרט, אבל אני חי בסרט טוב".

כשהוא עולה לבמה בגריי המעריצות של בירן שואגות ופותחות את הסטורי. על הבמה הוא משוחרר וקרוב, לא נדרש לריקודי ביונסה ולבוש חלקי. "בקליפים, אם בא לי ללבוש משהו למרות שאני חסר ביטחון, אני אלבש אותו. אני לובש שם דברים עם בטן חשופה ואני, בתור שחר, עד גיל מאוד מאוחר לא הייתי לובש מכנסיים קצרים בחיים וחולצות שלא מכסות את הזרועות. בקליפים אני נכנס לסוג של דמות, אני קורא לזה 'שחר מישבאלי'. אני פתאום כזה דופק מבט למראה ואומר לעצמי, 'שחר, אתה השחר השני. אתה חדש. ניו־דואון, שחר הפרפורמר'. דמות אחרת. וסבבה ואני על זה, אני משתחרר על מאתיים, מפלרטט עם המצלמה. ברגעים שאני נשבר, אני מסתכל רגע על החברות שלי והן אומרות לי, 'תמשיך, תמשיך הכל טוב'".

איך אתה מסתדר עם להיות חלק מהעולם ההשוואתי והתחרותי הזה? חלק מהשמות שהזכרת כאן ציינו בראיונות שזה מגיע עם מחיר נפשי.

"בכל תפילת ערבית של שבת אני מתפלל ואומר, 'בבקשה שאני לא אקנא באף אחד וארגיש תחושות כאלה'. אבל התחושה הזאת קיימת, אין מה להתכחש אליה, ברור שאתה משווה, אני רק זוכר שהכל מנווט עבורי. אני עושה את הכי טוב שאני יכול ואולי כרגע למישהו יש משהו שלי אין, אבל גם לי יש משהו שלו אין".

הרקע המוזיקלי תמיד היה שם. "הייתי במגמת מוזיקה, למדתי ג'אז, ניגנתי בפסנתר ושרתי, אבל אם היית אומרת לי אז, לפני שנתיים וחצי, שאני אעשה את המוזיקה שאני עושה, הייתי צוחק. זה תמיד דבר שרציתי לעשות אבל הייתי בסביבה שבה 'אם אתה לא עושה ג'אז זה לא מגניב'. בשביל הנפש שלי אני מכניס בשירים שלי כל מיני מהלכים ג'אזיים בסתר. זה האלטר אגו שלי, חלק בלתי נפרד ממני, אני גם נסיכת פופ וגם ג'אזיסט עילאי ומתנשא. יש בי המון רבדים, אני ג'אז ופופ, דארק וגיי, זול ואיכותי, אני דארק ולייט. אני בובתי, בומבתי, אבל גם דתי. וואי איזו שורה! אני חייב להכניס אותה לשיר. בא לי שבשיר הבא תהיה שורה 'בא לי גבר חילוני לעשות איתו שבת'".

הדת נכנסה לסיפור של טבוך לפני כמה שנים, כשהגיע לבית כנסת בטיול עם חברה בפולין בערב יום הכיפורים. בפני טבוך נפתח שם לראשונה צד משפחתי ומזמין של היהדות שלא הכיר, ומאז החל להתפלל תפילות שמע לפני שינה, לשמור שבת ולהניח תפילין. את התשובות לשאלות שלו קיבל מאביב אלוש, ששיחק איתו בשעת נעילה ומיד היה ביניהם קליק.

"אין באמת דבר כזה, חילוני", הוא פוסק, "כל אחד מאמין במשהו, יש אחד שמאמין באלוהים, אחד שמאמין בפיות, אחד שמאמין בעצמו. העיקר זה להאמין במשהו שיחזק אותך. אבל אני כן מסכים שהדת מתחזקת פה ואני מבסוט על זה ממש. אני עד גיל 20, עד שנכנסתי לבית כנסת בוורשה וגיליתי את הדבר המטורף הזה של היהדות והתחלתי לקרוא, לא ידעתי כלום על היהדות. התחלתי ללמוד ולהעמיק כדי להחליט מה אני לוקח ממנה. כל בן אדם שפגשתי במסע הדתי הזה היה מדהים ונתן לי להרגיש הכי שייך. אני הייתי בטוח שאני גיי, כאילו, זה לא מתאים. אבל אף רב שפגשתי ואף בן אדם דתי שפגשתי לא אמר לי דבר אחד רע על זה, או שונה או חריג. דווקא הפוך, אמרו לי שיש כל כך הרבה דרכים לפרש את התורה במובן הזה, תבחר דרך שאתה מאמין בה ותדבק בה".

ואיך אתה מפרש באמת?

"זה מדהים, אני מרגיש הכי שייך. כששואלים אותי, 'אתה הומו דתי, איך זה עובד?' אז בחיים לא עמדתי בסיטואציה שזה לא יעבוד. אני עושה שמע ישראל לפני שאני עולה להופעה. הוא איתי כל הזמן, והוא איתי כי הוא ברא אותי ככה בצורה הזאת, הוא התכוון שאני אגיע לצורה הזאת. זה דבר מרגש".

יש לך רב?

"אני הולך להרבה רבנים, יש את הרב שאני הולך אליו בשבת בבית כנסת לשיעור, ויש עוד רב שעושה לימודי תניא שאני אוהב לשמוע אותו. יש מדי פעם קשר עם אביב אלוש, עם קטורזה גם עשיתי ארוחת שישי, ישנתי אצל אחד הילדים שלו בחדר. כשאתה מכיר אנשים טובים אתה חייב לקחת אותם איתך למסע. החברים שלי באים אליי לפעמים לשמור איתי שבת, כי זה כיף בטירוף. אנחנו מדברים, אני לומד קצת גמרא ומי שרוצה שואל אותי שאלות ויש מלא משחקי קופסה. עכשיו אנחנו בתקופת 'הרמז'".

אפשר לומר שאתה מאתגר את הדת כשאתה כותב בס"ד מתחת לקליפים ביוטיוב עם נשים בלבוש חשוף, והיא מאתגרת אותך, כשאתה נאלץ להשיב כל הזמן לך ולסביבה על איך זה להיות הומו דתי.

"את בס"ד גיליתי, חקרתי את זה ולקחתי לחיים שלי. אני מקבל על זה תגובות ועל זה שאני והבנות לבושים בלבוש חושפני, אבל אצלי הקליפים שלי הם הסייף ספייס של כולנו, אני מרגיש בהם כמו בבר־המצווה שלי. כאילו, זה הרגע שלי לרדת מתוך קונכייה. להיות מי שבא לנו ומה שבא לנו, ללבוש מה שרוצים, העיקר ליהנות. זה הדור הזה שלנו, אני לא מגדיר את עצמי. יום אחד אני אומר שאני דתי ויום אחר אני אומר שאני דתי לפי דעתי. בסופו של דבר אני מרגיש שאני קרוב לדת, לומד ממנה ומרגיש שאני מפיץ אותה החוצה".

"כמו בר מצווה". טבוך בקליפים עם החברות המפורסמות

× × ×

הדת עשתה לו שירות נוסף, כשקירבה בינו לבין אבא שלו. טבוך גדל ברמת־גן עם אח צעיר ממנו והורים שהתגרשו כשהיה בן 12. "הייתי מסתכל במראה, מבין שאני אוהב בנים ובוכה את החיים. בעולם שלנו, להיות הומו זה עדיין משהו שאתה מפחד ממנו בתור ילד", תיאר את שנות ההתבגרות המאתגרות בראיון למוסף "7 לילות" לפני כשנתיים. "בסוף סיפרתי לאמא. היו לי דמעות בעיניים ופחדתי שהיא תעיף אותי מהבית למרות שהיא הכי אוהבת אותי בעולם. היא אמרה לי, 'חה, נראה לך שאני לא יודעת? כשכולם בגן רקדו ככה ואתה עינטזת, אני כבר ידעתי ורציתי שזה יבוא ממך'. היא חיבקה אותי חיבוק ענק. לספר לאבא שלי היה קשה. היו 20 דקות של שקט. זה הרגיש לי כמו נצח ואז הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך ואני מקבל אותך כמו שאתה".

"האמונה שלי קירבה אותי למשפחה של אבא ולאבא שלי בפרט", הוא מספר עכשיו, "יש לנו את הקידוש של שבת שקירב בינינו אחרי הגירושים שלהם. כמה עברתי עם אבא שלי וכמה הוא מחזיק אותי היום, אם אני עצוב הוא מרגיש אותי וכותב לי, 'מה קורה? הכל טוב?'. יש לו חושים איתי. גדלתי עם אבא ואח מאצ'ואיסטיים בצורה מטורפת, אח שלי בן 20, כדורגלן עם חלום להיות מאמן כדורגל. אני לומד מהם המון על סוג גבריות מסוימת ומוכן להיכנס גם לתפקיד של גבר מאצ'ו וסטרייט".

בינתיים הוא מתכנן את חגיגות העשור ליציאה מהארון, כרגע בלי בן זוג. "אתה מוצא את עצמך מחפש בנרות", הוא חולק, "אני סופר־תמים ומחפש קשר, לא מנסה ליפייף את זה שרוצה משהו רציני".

ואיפה אתה מחפש אותו?

״אני באפליקציות היכרויות, באוקיי־קיופיד ובטינדר וגם את הגריינדר ניסיתי פעם. מזעזע מה שהולך שם. אתה הולך לקראת הדבר הזה ורוצה למצוא את הבן אדם המתאים לך ויהיה הדבר שאתה צריך ו־וואו, זה קשה. כל כך קשה למצוא. אני יוצא לדייטים ולא פוסל, חוקר, משתדל, מאוד על זה".

הפרסום עוזר כאן או שההפך?

"את לא מבינה איזה הודעות פיפי אני מקבל. 'וואי, אני מת על השיר החדש שלך מנגל, אפשר לשלוח לך דיק פיק?'. לא! מה הקשר? זה לא נעים. למה צריך לחוות את זה? לא יודע אם הפרסום גורם להם לרצות יותר, מבחינתי זה לא רלוונטי. אם הוא יכיר את מי שאני ויחשוב 'איזה מגניב'? אז מגניב. בכל מקרה יש לי עם הפרסום עוד לאן להתפתח. אני פשוט כמו טיילור סוויפט, צריך שיהיה לי בן זוג או מישהו שאני יוצא איתו כדי שאוכל לכתוב עליו".

זה מעמיק את הפער בדימוי הגוף, לחפש זוגיות כשאתה חלק מהקהילה ומתבסס על אפליקציות?

"אף פעם לא ייחסתי את זה לזה שאני חלק מהקהילה, כמו זה שלפעמים אני לא אוהב פשוט את איך שאני נראה. אני אומר לעצמי, 'שחר תאהב את איך שאתה נראה'. את לא מבינה איך המוזיקה עזרה לי לאהוב את מי שאני, הייתי כל כך חסר ביטחון באיך שאני נראה, מתבטא, זז, ובאותו רגע שאני שר אני מרגיש הכי יפה בעולם. גם אם אני לא, אני מרגיש ככה כי אנשים שאיתי מחבקים אותי. זה ממכר. אני פתאום מקבל אהדה מהקהל ואני כזה, מי אני?''

במקביל למוזיקה, הוא לוהק בימים אלה לסדרה על חייה של אנה זק, "לעוף על אנה", וגם משחק בסדרת הנוער "אינפיניטי", בתפקיד של גיי שעשה לו פלאשבקים לגיל ההתבגרות שלו, כולל סצנה שבה הוא מותקף ומוכה באלימות על ידי נערים בגינה ואף אחד לא ניגש לעזור. "זה היה טריגרי לצלם, לחוות שוב סצנה כזאת. אבל הייתה סגירת מעגל, לחוות את התיקון, פעם אחת זה קרה לי באמת ונשאר כצלקת ובפעם השנייה אני עשיתי מזה טלוויזיה", הוא אומר, "הסצנות הכי קשות משחקית שלי היו בשעת נעילה. החיילים ממלחמת יום הכיפורים הם הגיבורים של המדינה שלנו, אלה המארוול שלנו, ואת רוצה להביא למסך את מה שהם עברו הכי טוב. הייתה סצנה שבה אני רואה את אביב החייל פצוע, הרגל שלו התפוצצה, סצנה שלא היה לה טקסט כמעט, הבמאי המדהים ירון זילברמן אמר לנו, 'תוסיפו את הטקסט לפי מה שאתם מרגישים'. אתה רואה את הרגל שלו שם וברגע הזה למדתי שמשחק זה אינטנסיבי ומפחיד ולא רק פאן. סחבתי את אביב במצב הזה במעלה הר. הרגע הזה, שאתה סוחב בן אדם על הר ואתה מפחד עליו ועל עצמך כי אתה יכול ליפול, זה רגע שאין מילים לתאר אותו. המצלמות רחוקות ואתה שוכח מה המסגרת של כל זה, הייתי עמוק בתוך רגש מסוים והרגשתי שאני מרחף באוויר. סצנה קשה ועצובה שעשתה לי פרפרים".

"החיילים ממלחמת יום כיפור הם המארוול שלנו". טבוך ב"שעת נעילה" | צילום: ורד אדיר

מה עם עונה שנייה לשעת נעילה?

"אמרו שהיא תקרה, אבל את העונה הראשונה לקח עשר שנים לכתוב, אז בואי נראה מתי זה יקרה".

טבוך הבין כבר מזמן שלא תמיד הכל פאן ונצנצים. גם המקרה העצוב של הזמרת תמר (טאי) עמר, שנמצאה מתה בבית הוריה בגיל 23, מלווה אותו עד היום. הם הכירו במהלך השירות הצבאי, אותו עשה במדור הפקות בלהקה צבאית. "בצבא היינו חברים מאוד טובים", הוא מספר, "היא ישנה בבית שלי המון כי היא הייתה גרה רחוק ואני הייתי אצל המשפחה שלה. בשנה האחרונה לפני שזה קרה פחות היינו בקשר, יותר באינסטגרם ובווטסאפ. תמיד הייתי בקשר טוב עם המשפחה שלה וגם היום, אני חושב עליה כשאני מתפלל בבוקר".

היא הייתה במצב נפשי מסובך כשהייתם חברים?

"זה כל כך קשה, כי אתה לא באמת יודע כלום, המילים בורחות כל כך בקלות. אני יכול לומר בבוקר, 'יואו, אין לי כוח יותר' ואתה אומר לעצמך, אוקיי זה בצחוק. קיבלתי את זה בהלם. מי מצפה? אי־אפשר בכלל להסביר את הסיטואציה, האדמה רעדה. היא הייתה בן אדם מוכשר ושמח ומלא באופטימיות".

× × ×

המוזיקה של שחר טבוך היא גיימרית, מעט חייזרית, משולבת ברעשים שנשמעים כמו צפצופים וטנטונים. ומדובר בז'אנר ההייפר פופ, שאפשר לומר ששגרירתו בארץ היא הזמרת נונו (נעמי אהרוני גל). "אני שנים מאוהב בז'אנר הזה, הייתי ילד גיימר, גיי־מר (צוחק), זה היה משהו משמעותי בחיים שלי בטירוף. כשהיה לי קשה לשם הייתי בורח, לעולמות הגיימינג. הייתי משחק משחקי פעולה של לחימה, בונה לעצמי עולם וירטואלי ומרגיש בו שייך, כי כשאתה ילד העולם קצת גדול עליך וכגיימר אתה בורא את העולם ובוחר לעצמך את המכשולים. אמא שלי כפרה עליה, כשאני שם את השירים שלי היא זורמת כי היא משוחדת, אבל כשאני שם שירי הייפר פופ מחו"ל היא כזה, 'שושו אני אוהבת אותך אבל שים לי משהו אחר'. אני שומע או הייפר פופ או יוני רכטר. אין לי אמצע".

לאחרונה טבוך היה אמור לחמם את לאלי אספוסיטו, הזמרת שפרצה לתודעה בטלנובלה הארגנטינאית "כמעט מלאכים" והגיעה להופיע בישראל בפני מעריציה כאן, גרעין קשה של ילידי (לרוב ילידות) סוף הניינטיז, שגדלו גם על "המורדים" ו"קטנטנות". אלא שבערב המופע פורסם כי הכוכבת וההפקה שלה דחו את מופע החימום המיועד דקות ספורות לפני שהיה אמור להתחיל. "מאוד רציתי להופיע כמופע פותח של לאלי בישראל", הוא חולק את גרסתו לאירוע, "המנהלת שלי הגישה בקשה חודש לפני מועד המופע וכשבועיים לפני ההופעה קיבלנו תשובה חיובית. בערב הראשון הגענו ללוקיישן בשעה מוקדמת לבאלאנס. מסיבות שלא ברורות לי עד היום, הצוות של לאלי הגיע למקום והודיע שההחלטה השתנתה ולא יהיה מופע חימום. גם אני וגם צוות ההפקה הישראלי היינו המומים. במהלך ההופעה שלה על הבמה אמרו לנו שמחר כן אחמם את ההופעה ושהיה מדובר באי־הבנה בין ההפקה הבינלאומית להפקה הישראלית, אבל בסוף גם זה לא קרה וגם כאן התירוצים היו מביכים מלתאר".

"תירוצים מביכים". לאלי אספוסיטו | צילום: EPA

אכזבה קשה.

"אני הכי מהמעריצות שלה ובהופעה הקודמת שלה בישראל הייתי בקהל. בגלל זה זאת הייתה סיטואציה מאוד לא נעימה. אני מניח ש'נקלעתי לסיטואציה' ואין בי כעס, רק עצב, וגם הוא קל ביותר אחרי התגובות שקיבלתי כשזה פורסם. הייתי צמא לחיבוק וקיבלתי אותו, מלא פרגונים מאנשים, וגם עודד פז הזמין אותי להופעה שלו וזאת חוויה כיפית ומתקנת".

אמרת בראיון ל"ידיעות אחרונות" שאת כל הכסף שאתה עושה אתה חוסך לילד בפונדקאות, בעתיד.

"אני עדיין בזה. זה אבסורד מוחלט שגייז צריכים להשקיע כל כך הרבה כסף, אבל אלה החיים שלנו וככה נבראנו. אמא שלי לימדה אותי לחסוך למטרה הזאת עוד מאז שהייתי בן 13 ועבדתי בארומה ובחנות בגדים. כל הכסף של הקליפים זה כסף שאני משקיע בעצמי, רק עכשיו התחלתי לעבוד עם חברת הפקה. אבל קודם שמתי את החסכונות שלי על הקליפ של ‘מישבאלי’, וזה לא זול בכלל. זה שבר לי את הלב שמהכסף של החסכונות לילד הייתי צריך לקחת בשביל לממן את המוזיקה והקליפ. אבל אמרתי לעצמי, 'בורא עולם מכוון אותך לעשות את זה, תאמין בעצמך'. כשאתה מגיש את הלב שלך על צלחת אתה מקווה שאנשים יאכלו, וגם יביאו את הלב שלהם בחזרה כדי שאתה תאכל. נשמע קצת זומבי אבל בקטע טוב".

נשמע כמו דברים שאומרים באודישנים ל”מאסטר שף”.

"וואי, בול. אבל אני יודע רק לעשות מק אנד צ'יז מקופסה, עם ההוראות".

tal-g@yedioth.co.il