"ארז וחן הם הגיבורים שלי. הם אלה שהצילו אותי"
סרן רון בירמן הוא היחיד שיכול לספר מה קרה באותו לילה בינואר, כשמסוק העטלף של טייסת "מגיני המערב" התרסק לתוך המים הקפואים מול חופי חיפה ושני טייסיו נהרגו • בראיון שיתפרסם מחר ב"7 ימים" הוא מדבר בפעם הראשונה על הרגעים שלפני ההתרסקות, הכוחות האדירים שנדרשו כדי לשרוד בלב ים וההבנה שלא יצליח להציל את חבריו, סא"ל ארז שחייני ז"ל ורס"ן חן פוגל ז"ל • "היום אני יודע להגיד שעשיתי כל מה שיכולתי"
"ופתאום אני מתעורר בתוך אקווריום. אני חגור, והמסוק מתחת למים, ואני לא יכול לנשום. אני מניח שאיבדתי הכרה, כי אין לי שום זיכרון מהרגע של ה־בום. אני מרגיש שאין לי אוויר. ואני לא מצליח לצאת. אני מבין שאני הולך למות פה. אני חושב על חברתי מריה, על אמא שלי, על המשפחה. אובדן תקווה רגעי. תוך כדי זה אני נאבק, מרגיש שאני משתחל דרך משהו, מצליח לקחת נשימה ארוכה, ואני בחוץ".
כך מתאר סרן רון בירמן, קצין הסיור המוסק (קס"מ) את הרגע שבו הוא וחבריו, הטייסים סא"ל ארז שחייני ז"ל ורס"ן חן פוגל ז"ל, התרסקו עם מסוק העטלף אל הים, כמה מאות מטרים מול חופי חיפה.
בליל ה־3 בינואר השנה, המריאו בירמן, שחייני ופוגל לטיסת אימון שגרתית, שהפכה לאסון שזיעזע את המדינה. תקלה טכנית נדירה במנוע גרמה למסוק ליפול אל הים, ובירמן, שנאבק להיחלץ מתוכו בטרם יטבע, מצא עצמו לבד, בחשיכה, במים השחורים. השבוע, בראיון נרחב ראשון שיתפרסם מחר ב"7 ימים", מספר בירמן מה באמת קרה בלילה הדרמטי ההוא.
"ואז אני רואה את האף של המסוק מתרחק ממני והתחלתי לצעוק: 'פוגל! שחייני!'. נתפסתי במסוק וחיפשתי אותם. איפה הם? שחו? נסחפו? צרחתי בטירוף".
וכשאתה לא מקבל תשובה?
"אז אני מבין – הם בתוך המסוק. הרי אם לא, הם היו אמורים להיות לידי. ואני מבין שאין זמן – צריך להוציא אותם. יש עליי חגור עם בלון אוויר קטן. מרוב לחץ, בכלל שכחתי ממנו. אפילו לא חשבתי עליו בתוך המסוק. אני צולל לדלת הטייס שקרובה אליי. אני בכוונה לא מנפח את חגורת ההצלה שלי, כדי שאוכל לצלול. נגמר לי האוויר, אני עולה וצולל שוב. הפעם אני תופס את הידית, ושוב עולה. צולל שוב, והדלת לא נפתחת.
"אז אני שוחה לצד השני של המסוק. צולל לדלת השנייה, הפעם עם בלון האוויר. הדלת לא נפתחת. המסוק שקוע בעומק של מטר וחצי־שניים. אני צולל שוב ומצליח לתפוס מישהו דרך איזה פתח קטן. אני לא יודע את מי, והוא גם לא זז. בלון החמצן שלי נגמר. אני צולל ומנסה ככה שוב עוד שלוש או ארבע פעמים. אני כבר מתחיל להרגיש אותות מצוקה של הגוף שלי. אני מבין שאם אצלול שוב, יש סיכוי טוב שלא אעלה יותר. כל זה קרה בערך במשך ארבע־חמש דקות. ואני מבין שלא אצליח להציל אותם. זו הבנה מאוד קשה. אבל אני מקווה שמישהו אחר יצליח".
בראיון מספר בירמן כי ייסוריי האשמה על כך שלא הצליח לחלץ את חבריו רודפים אותו. "היום, אחרי עיבוד של הכל, ואחרי מפגשים עם פסיכולוג משבוע אחרי התאונה ועד עכשיו, אני יודע להגיד שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לנסות להציל אותם. הם הגיבורים שלי. הם אלה שהצילו אותי. אם לא הם, אני לא הייתי יושב פה עכשיו".
