בחירה גורלית
הוא בערוב ימיו. יש לו הזדמנות פז לשנות את הכיוון. הרי תמיד, אבל תמיד, בחרו הפלסטינים בצד הלא־נכון. לוּ היינו חפצים ברעתם הייתה לנו עוד סיבה לצהול. אבל רעתם, לפחות עכשיו, היא גם רעתנו. ואבו־מאזן בחר ברעתם. שוב הוא בצד הלא־נכון, הפעם עם רוסיה של פוטין.
בעבר הם עמדו בפני בחירה: מדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית או בעלות הברית. הם בחרו בהיטלר. המנהיג הדגול שלהם, המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ישב בברלין לאורך כל שנות המלחמה הארורה וקרא משם להשמיד את יהודי ארצות ערב. כאשר עמד רומל לפלוש למצרים ומשם לפלשתינה, התברר שההתלהבות של ערביי המקום גאתה. ושוב, בהנהגת המופתי, הם התנגדו להחלטת החלוקה של 1947. התוצאה הייתה נכבה. במקום חשבון נפש הם שוב חלמו על נקמה. בשנות ה־60, אחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, זמם על השמדה. והתוצאה ידועה. לא רק תבוסה אלא גם מיני־נכבה שקרויה נכסה.
אבא שלי, סיפר לי איש עסקים בדובאי, לא הפסיק לתרום להם. העניין הפלסטיני היה חלק מהאתוס שלנו וחלק מהזהות שלנו. אבל אז הגיעה מלחמת המפרץ. ובמי הם בחרו? בסדאם חוסיין שפלש לכווית. מבחינתנו זו הייתה נקודת שבר. אנחנו עוזרים להם והם יורקים עלינו? כפויי טובה. בפיגועי התופת בארצות־הברית הם רקדו ברחובות וחילקו ממתקים. בדיוק כפי שהם עושים לאחר כל פיגוע שבו נשפך דם ישראלי. משהו התחיל להשתבש בינם לבין העולם הערבי. זה לא קרה ביום ולא ביומיים. אבל אי־אפשר להבין את הסכמי אברהם ללא השינוי בדעת הקהל הערבית שהחלה למאוס בפלסטינים.
והנה זה שוב קורה. המשבר בין מדינות המערב לבין רוסיה של פוטין הולך מחריף. היכן הפלסטינים? בחודש מאי השנה הצהיר ברי אל־עתוואן, עיתונאי פלסטיני מוביל, ש"אוקראינה הרוסה. העם האוקראיני גמור. המנצחת הגדולה היא איראן". היה נדמה אז שזה רק הוא. אבל מתברר שהאופי ההרסני השתלט שוב. בשבוע שעבר התקיימה פסגה של מדינות אסייתיות במסגרת CICA (ארגון אסיאתי לשיתוף פעולה). מכל מדינות ערב הגיעו מנהיג כווית, שהוא גם נותן החסות העיקרי לגופים הקשורים לאחים המוסלמים. ומי עוד הגיע כדי לזכות בהצהרת הזדהות מפוטין? מיודענו אבו־מאזן.
זה לא חשוב כמה חיבוקים יעניק לו הממשל הדמוקרטי. זה לא חשוב כמה מיליארדים הוא ממשיך לקבל דווקא ממדינות אירופה. אבל כמו שהמופתי בחר בהיטלר וערפאת העדיף את סדאם, אבו־מאזן מעדיף את פוטין. הוא לא יזנח את הדרך הפלסטינית הישנה והמכשילה.
