מה אנחנו לומדים באוקראינה

מחר ימלאו שמונה חודשים לפלישת רוסיה לאוקראינה, שהחלה מלחמה שסופה עדיין אינו נראה באופק. מוקדם גם להתנבא כיצד תסתיים, במיוחד כאשר סדרת התבוסות שנחל הצבא הרוסי, וההצלחה של מתקפת הנגד האוקראינית שהחלה בחודש שעבר, דוחקים את ולדימיר פוטין לפינה. אין לדעת כיצד ינהג השליט הרוסי, שכישלון באוקראינה עלול לסכן את עצם שלטונו, במצב שכזה. ואולם לא מוקדם להסיק מסקנות, חלקן אפילו מרחיקות לכת, מהתפתחות המלחמה - התפתחות שרק מעטים, אם בכלל, חזו אותה ב־24 בפברואר.

המסקנה הראשונה היא משמעותם ההרסנית של אשליה עצמית, שיח מזויף בין דרגים ותרבות של שקר. כל אלה ניכרו בשפע בצמרת הרוסית לפני הפלישה ומאז: הגנרלים של פוטין לא אמרו לו את האמת על מצבו של הצבא, שחלק גדול ממנו היה חלול בכוח האדם, במוטיבציה וביכולת האופרטיבית האמיתית.

תוכנית המלחמה הרוסית נשענה כולה על מהלך מהיר, שהיה אמור - כך הבטיחו מתכנניה, אנשי שירות המודיעין (FSB) - להכניע את האוקראינים בתוך מספר יממות ולאפשר לפוטין לנהל משא ומתן עם המערב על שינוי סדרי עולם כשכוחותיו כבר שולטים בקייב. לא הייתה תוכנית ב', כי עצם הדיון עליה היה כהודאה באפשרות שתוכנית א' תיכשל, דבר שאינו קורה במשטר של פחד וחשבון. מרגע שנכשלה, רוסיה מאלתרת, משנה כיוון ויעדים והולכת ומסתבכת.

המסקנה השנייה היא עוצמתו של הצדק: עם הנלחם על ביתו גובר כאן על כוח פולש, שגם אם הוא מייצג מעצמה גדולה בהרבה אינו יודע באמת על מה הוא נלחם. התקווה הרוסית שהציבור הגדול ממוצא רוסי החי באוקראינה יתמוך במהלך להפלת וולודימיר זלנסקי וממשלתו נתקלה ברגש האנושי הפשוט, לפיו הפולש אינו רשאי להכתיב זאת בכוח. האוקראינים מגלים גבורה, עמידות והקרבה, שיחד עם הסיוע החומרי והמודיעיני של המערב הפכו את תמונת המערכה.

מול עוצמה זו נחשף השקר לפיו ביחסים בינלאומיים רק הכוחנות מדברת. בשנים שקדמו לפלישה התפתחה בחוגים רבים במערב, וגם אצלנו בישראל, הערצה לחוסר המעצורים ולברוטליות של פוטין, שנתפס כמי שאינו נגוע במעצורים המוסריים המנוונים של הדמוקרטיה. הצלחות כמו סיפוח קרים או ההתערבות בסוריה הזינו את ההערצה הזו. והנה, כשרוסיה נכנסת למערכה שנדרשים בה משאבים של ממש, ומולה עומד עם נחוש, הצבא הרוסי נוחל מפלה אחרי מפלה.

קשה לתאר מה היו פני העולם לו הצליחה מזימתו של פוטין. עוד ועוד אנשים וממשלות היו משתכנעים שרק דרך הכוח חסר המעצורים מנצחת. דמוקרטיות בכל העולם היו נחלשות, נאט"ו הייתה עלולה להתפורר. היום הברית מגיעה לגבולותיה של רוסיה, עם הצטרפותן של פינלנד ושוודיה; הצבא הרוסי התגלה במערומיו, הפעלת הכוח מביאה להרס הכלכלה הרוסית והופכת את רוסיה למצורעת.

בהקשר המקומי שלנו, מתגלה - ולא בפעם הראשונה - הפחדנות צרת האופקים של המדיניות הישראלית. מהרגע הראשון נהגה ישראל אל מול התוקפנות הרוסית בדרך שהוגדרה על ידי גורמים מדיני כ"הליכה בין הטיפות" ו"קולות של שטיח". במקום להתייצב בתוקף לצד הצדק הברור מאליו, ממשלת ישראל (בתמיכת רוב הציבור) עשתה שמיניות באוויר כדי לשמור על ניטרליות, כולל המהלך המגוחך שבו הציב את עצמו ראש הממשלה בנט כמתווך. כל זה בנימוק של חופש הפעולה של חיל האוויר, כי אצלנו ההימנעות מהכרעה מנומקת תמיד בשיקולים מיקרו־טקטיים, ולצד אטימות לב ביחס לפליטים מאוקראינה, שנומקה כרגיל בשיקולים דמוגרפיים.

כאמור, המלחמה עדיין רחוקה מסיום. פוטין לא ייכנע; זלנסקי מדבר היום על החזרת כל השטח האוקראיני, כולל קרים. המערב יצלח כנראה את החורף הקרוב באופן שיפגע בכלכלות אירופה אך לא ישנה את התנהגותן. אבל בסדר העולמי הצומח ממנה, נדרשת גם ישראל לבחון את הערצת הכוח, הריאל פוליטיק המזויף המכסה על פחדנות, וצרות האופקים, המאפיינים את מדיניותה לא רק בהקשר הרוסי־אוקראיני.

עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי