בעצם, כל השיח במערכת הבחירות הזו מבוסס על ההנחה הבאה: הם לא רציניים. דוד אמסלם לא רציני כשהוא מציע לשלוח לבתי הכלא את מי שאחראים להעמדתו לדין של בנימין נתניהו בעבירות שחיתות חמורות. והוא לא היה רציני כאשר הודיע שכאשר הליכוד יגיע לשלטון, הוא "ירסק את העצמות" של השמאל. בצלאל סמוטריץ' לא רציני בתוכניתו שתהפוך את בית המשפט העליון למוסד נסמך של הממשלה - באמצעות שינוי שיטת המינוי לכזו שתהיה פוליטית למהדרין.

איתמר בן גביר לא היה רציני כל הקריירה שלו, כאשר טיפטף אלימות והסתה, כשהגיע שוב ושוב לאזכרה למאיר כהנא והגדיר עצמו תלמידו, כשהציע לחנון את יגאל עמיר או כשתלה תמונה של רוצח המונים בסלון. הוא גם לא רציני בהצעותיו להעביר "חוק גירוש", ובין היתר לגרש ממדינת ישראל חברי כנסת שהוא מתנגד לעמדותיהם ("במטוס"). אפילו בנימין נתניהו לא רציני, כאשר הוא מציע "להקפיא את המשכנתא", או להקפיא את מחירי החשמל, הארנונה והמים, ובמקביל להעלות את ההוצאה הממשלתית בצורה ניכרת.

הרי אם נתניהו רציני, הוא ייאלץ לבטל את עצמאות הבנק המרכזי (שאחראי לעליית הריבית, שגורמת להתייקרות המשכנתאות) ולסבסד את הוצאות משקי הבית - וזו מדיניות כלכלית בסגנון רג'יפ טייפ ארדואן בטורקיה, או ניקולס מאדורו בוונצואלה. זה יוביל לקריסה כלכלית. אם כל הצעותיו של ח"כ סמוטריץ' יתקבלו, ובהתחשב בכך שלישראל אין חוקה, בית המשפט העליון יהפוך למפלגתי לחלוטין, כמו הדגם הגרוע בארה"ב, שם אפשר לנחש (כמעט) כל פסיקה. אם הצעותיו של בן גביר יהפכו לחוק, לגרש את הח"כים הערבים (ועופר כסיף), ישראל כבר לא תיחשב לדמוקרטיה.

לקראת בחירות, מפלגות ופוליטיקאים מפריחים הבטחות מופרכות. להקפיא את כל עליית המחירים? נתניהו יכול באותה מידה להציע הצעת חוק לביטול הלחות אחרי חודש יוני. התקשורת משתפת פעולה בהתלהבות: במקום לשאול ולחקור על פרטי תוכניות, יכולות הביצוע ואופן היישום, היא ממוקדת בעידוד של קטטות שמצטלמות טוב או נשמעות נפלא ברדיו. לפיד, ליברמן ובנט הבטיחו את ההבטחות הוורודות שלהם בבחירות הקודמות; הפעם גוש הימין באופוזיציה, וזה תורו להפריח פנטזיות - רק שאלה, לעיתים קרובות, מכוונות לנקמה ביריביהם הפוליטיים.

במקרה של בן גביר יש שתי אפשרויות: או שהוא מתכוון למה שהוא אומר, ואז הדמוקרטיה הישראלית תתבקע, או שהוא עושה קמפיין, וזו רק ליצנות, כזו שהאולפנים מכורים לה. יש אפשרות שלישית: שבן גביר מניח שייבלם פוליטית בקואליציה החדשה. הוא יוכל לספוק כפיים ולהאשים את נתניהו והליכוד, או החרדים, שלא נתנו לו ליישם הכל. האפשרויות הללו נכונות גם לנתניהו. שלוש חלופות: ליצנות, רצינות או אליבי מזויף והאשמת השותפים בכישלון יישום ההבטחות. לכל אחד יכולות להיות המחשבות שלו לגבי ההבטחות, ומי שמבטיח אותן. אין לי ספק שסמוטריץ', שהוכיח עצמו כשר אפקטיבי, רציני לגמרי בתוכניותיו - ויש לו את היכולות לבצען. בן גביר, לעומת זאת, הוא שואו טלוויזיוני ורדיופוני, ומעט מאוד אפקטיביות ביישום. ונתניהו? הוא לא באמת יקפיא מחירים. האבחנות האלה הן דעתי הפרטית, כפי שיש לכל אחת ואחד מהקוראים. אינני יודע.

לכן הנחת העבודה שלנו, הבוחרים, צריכה להיות פשוטה: המועמדים מתכוונים למה שהם אומרים. בימין וגם בשמאל. בקמפיין 2016 בארה"ב ציטט עיתונאי אמריקאי אבחנה של תומך בדונלד טראמפ. "אתם לוקחים אותו מילולית", הוא אמר, "אבל לא ברצינות. אנחנו לוקחים אותו ברצינות, אבל לא מילולית". דהיינו - טראמפ לא מתכוון לכל מה שהוא מבטיח מילה במילה, לכל התבטאות הזויה, אלא לרוח הדברים. בזמן אמת, האבחנה נשמעה מדויקת להפליא. זו הייתה שגיאה: את טראמפ היה צריך לקחת מילולית - וגם ברצינות. לדוגמה: הוא התכוון לכך שהבחירות בארה"ב זויפו, והוא התכוון לכך שהציבור צריך לעצור את זה, ושהוא לא רוצה להתפנות מהבית הלבן. כך הגענו לניסיון לינץ' בחברי סנאט וסגן נשיא ארה"ב והסתערות על הקפיטול. אגב, כבר שתי מערכות בחירות מכינים את הציבור הישראלי לקמפיין "הבחירות זויפו", במיטב המסורת הטראמפיסטית.

את אמסלם וגם את בן גביר צריך לקחת מילולית וברצינות. תמיד עדיף להניח שאנשים מציגים את כוונותיהם האמיתיות - ולא לזלזל בהם. אך מעבר לכך - הקואליציה שיכולה לקום תהיה כזו שבה לא יתקיים כל אליבי. לא צפויים בה דן מרידור / ציפי לבני / אהוד ברק / יאיר לפיד / בני גנץ שיהיה אפשר לתלות בהם את חסימת הפנטזיות על מדינה שבה ערכים דמוקרטיים, מעצמאות בית המשפט ועד לתקשורת, קמלים. או שהכלכלה מתחלפת במודל פופוליסטי שפשט רגל בכל מקום בו יושם.

"תבין משהו", אמר לי בשבוע שעבר בכיר בליכוד, "לנתניהו אין תוכנית חוץ מלנצח. זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד. הוא לא יודע איך הוא ינהל את הבלגן הזה ביום שאחרי - או איך יתנער מההבטחות המוטרפות האלה". את הדברים האלה, כמובן, הוא לא יגיד לציטוט.