דיר באלק
מצוידים במבט קשוח סטייל סטיבן סיגל, מסריחים יותר מגרביים של טינאייג'ר ומוכנים לעשות הכל - אבל הכל - בשביל שקית מאפים. חזירי הבר שהשתלטו בנחישות על הכרמל, לא הולכים לשום מקום למרות הדילול ותקציבי ענק למציאת פתרונות יצירתיים. דנה ספקטור חזרה השבוע לעיר הולדתה בעקבות החיה שהפכה ליותר חיפאית מאיל ברקוביץ', וגילתה איך החזב"רים חסרי הפחד הצליחו להבקיע אפילו את חומת האדישות המפורסמת של התושבים ומדוע גם הירושלמים צריכים להתחיל לחשוש
אף אחד לא סיפר לי על הריח. יותר נכון, על פצצת הסירחון שחודרת לכל נקבובית בגוף שלך בשנייה שאתה פוגש בחזיר. אנשים דיברו על הגודל, על המהירות שלהם, על איך זה מרגיש לחזור הביתה מהעבודה ולראות על שביל הגישה לבית חזירה עצומה עם שישה גורים חמודים ומפוספסים ולפחד לעבור שם, כי קראת שהאמהות משוגעות ויכולות לתקוף. אבל דווקא את הריח הזה הם לא הזכירו. ותאמינו לי שמדובר בריח נורא, כמו קבוצת כדורגלנים שחזרו ממחנה אימונים ושכחו להתקלח. כמו של ערימת גרביים מהבילה של נער מתבגר. "מה זה?" אני אומרת לדדי, הפיזיותרפיסט המעולה של אבא ואמא שלי, שהתנדב לבוא ולעזור לי למצוא את החזירים. "כל החזירים מסריחים ככה?", "נדמה לי שלא", הוא אומר לי בשלווה החיפאית הטיפוסית שלו "לדעתי זה בעיקר הזכרים".
כמה ימים אחר כך אני אדבר עם צייד חזירים מקומי, אדם מרתק עם קעקועים מסתוריים ומוטת כתפיים של מטוס תובלה. "הזכרים באמת מדיפים סירחון עד השמיים", הוא יגיד לי, "עוד לפני שאני רואה אותם, אני כבר מריח אותם ממרחק של קילומטר. בגלל זה, שנייה אחרי שאני צד אותם, אני דבר ראשון מוריד להם את האשכים, אחרת אי־אפשר לבשל את הבשר שלהם ולאכול אותו מרוב שהריח מגעיל". אחריו אני גם אדבר עם הזואולוג פרופ' אורי שיינס, עוד מעט נגיע אליו, והוא יגיד לי שהריח הזה "חזק במיוחד עכשיו, בעונת הסתיו, כי זו עונת הרבייה של החזירים והזכרים מפיצים הורמונים".
אבל האמת היא שכבר בפגישה הפרונטלית הראשונה שלי עם חזיר בר, עוד לפני שנתנו לי הסברים, אני מבינה שהריח האלים והמיוזע הזה חייב להיות שייך לגבר. זה פשוט ריח של טסטוסטרון מתפרץ תוצרת אמא טבע. רק אמן שלא יתפרץ עליי עם הניבים המחודדים שלו. הזכר המדובר, חזיר גדול במשקל 300 קילו לערך, עומד עכשיו מולי, אולי 30 סנטימטר מהמקום שבו אני ניצבת. זה די מדהים, הוא אפילו לא זז, למרות שדדי ואני עומדים מספיק קרוב כדי שאוכל להסתכל לו עמוק לתוך מנהרות הכרמל של הנחיריים. הוא לא בורח, הוא לא משמיע קולות, פשוט נותן לנו לצלם אותו וממשיך לנבור בביטחון עצמי, שהלוואי שהיה לי, בזבל שמפוזר על המדרכה.
האדישות המוחלטת שלו לשנינו, זה מה שהכי מהמם אותי אחרי צחנת המוות שלו. כאילו שאמא שלו לא אמרה לו תיזהר מהיצורים האלו עם המקלות שיוצאת מהם אש חיה, כאילו שהוא כבר לא זוכר באינסטינקטים שלו שהאדם הוא הטורף הכי חזק ומסוכן בשרשרת המזון.
וגם לזה אני אקבל הסברים יותר מאוחר. יגידו לי שלחזירים כאלו קוראים "מוכתמים" - חזירים שהתרגלו לחיות ברחוב, שיש להם מעריצים שמביאים להם אוכל, עד שהם התחילו להחזיק מעצמם חיפאים יותר מאיל ברקוביץ' מעל צלחת ברבוניות בנמל ולגמרי איבדו את הפחד מבני האדם. כל זה בעצם הכתים אותם, התערב להם בתכונות שהם קיבלו מהטבע. בינתיים, אני עושה קצת "פססט פססט" ואחרי זה רוקעת ברגליים. דדי סיפר לי קודם שככה הוא מבריח חזירים שמפחידים את הילדה שלו בשביל הגישה לבית. אבל החזיר אפילו לא זוקף אוזן שעירה. הוא מזכיר לי מישהו. אני יודעת, את שחקן האקשן סטיבן סיגל. אותם עיניים זעירות, כהות, אותו עור מכוסה בחטטים, אותה ההבעה של "כן, אני אעמוד איפה שבא לי, גם על הלחיים שלך, מה את עומדת לעשות בנושא?". "תראה אותו", אני אומרת לדדי, "עומד בגן מניה, ולא ממצמץ".
× × ×
גן מניה הוא גינה ציבורית, מקום מוכר לתושבים שתמיד קובעים בו פגישות. הגן נמצא בסנטר של העיר, מטר מקפה לנדוור ומהיכל התרבות של חיפה, שפה מתעקשים להמשיך לקרוא לו "האודיטוריום". יש עוד דברים שרק חיפאים אומרים - לפיצוצייה קוראים דראגסטור ובמקום לשחק באבן נייר ומספריים, הילדים בעיר צועקים משום מה א־בן שוק!
החיפאי לא אוהב פלצנות, אז לכל מקום חדש שהוא פותח הוא יקרא בשם פשוט, ואז יוסיף לפניו את ה"א הידיעה. לבר אירי מושקע הוא יקרא "הג'יימסון", לסתם פאב מלחים עם קערית בייגלה "הדוב". אבל בגינות היפהפיות ומלאות העצים הנדירים שלנו אנחנו ממש משקיעים, ובגן הספציפי הזה אני ביליתי המון שעות מהילדות שלי. הספרייה שלי הייתה קרובה, ואני הייתי לוקחת ספר והולכת לקרוא ממש פה בגינה הזו מול המזרקה ומתחת לשיח יערת הדבש. אחרי זה הייתי הולכת ברגל לבית של סבתא שלי, רבקה, והיא הייתה מכינה לי המבורגר משתי פרוסות לחם, קציצה שהיא טחנה לבד ורוטב כתום של חצי מיונז וחצי קטשופ.
אני כל כך נוסטלגית מלהיות בגן הזה שוב, שיש לי עדיין באף את ריח ה"שאנל מדמואזל" של סבתא שלי שמחבקת אותי בכניסה לבית. כל כך מוזר פתאום לחוות פה ארומה זרה של חיית בר שכולה יערות ופטריות והזדווגויות פראיות בין מחטי אורנים. באמת שהייתי בטוחה שאני אחשוב שהם חמודים, אבל בסטיבן סיגל אין שום דבר חמוד. הוא מפחיד אותי כי אין שום דבר שאני מצליחה לזהות במבט שלו - לא רתיעה, לא כעס, כלום. הוא לא מתנהג כמו אף חיה נורמלית שראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק. זה קצת כאילו שבני האדם הפכו אותו לזומבי רובוטי שמתקדם אלייך בלי לראות ממטר.
פתאום סטיבן מפסיק לנבור ומרים אליי ראש. משהו שעשיתי גורם לו לבחון אותי בעניין מחודש. באיחור מבעית אני נזכרת שאתמול בבוקר קניתי בורקס גרוע במזנון של הרכבת. הוא עדיין נמצא בתיק שלי וכנראה החזיר מריח אותו. אני נזכרת גם בשיחה שערכתי אתמול עם אביבה, חיפאית אלגנטית כבת 85 שלמדה על בשרה עד כמה החזיר האורבני החדש יעשה הכל כדי להשיג מאיתנו אוכל. הכל התחיל בחזיר סלב אחד, שאין אחד שלא הכיר אותו בעיר, וזכה לכינוי "החזיר של מיקי שמו", כי הוא היה נוהג לשבת קבוע מול הקונדיטוריה של אמן האפייה החיפאי ברחוב מוריה. "בהתחלה הוא רק היה אוכל עוגות מהפחים ומתצפת", אמרה לי אביבה, שכמו הרבה חיפאים אוחזת בחוש הומור ייחודי, מין ציניות יבשה כמו מרטיני, "אבל מהר מאוד הוא הבין שבתוך השקיות שהאנשים סוחבים איתם בדרך החוצה, יש רוגלך ועוגות גבינה פירורים, וככה הוא התחיל לגשת לאנשים ולנסות לקחת את השקיות שלהם. דיברו בעיר על כל מיני מקרים, כמו האבא שבא לאסוף עוגת יומולדת לבן שלו, והחזיר בא והפיל את העוגה לרצפה. אבל אני חשבתי שאלו הגזמות, עד שיום אחד ישבתי על ספסל עם חברה שלי, ופתאום, משום מקום, ניגש אליי החזיר שכנראה רצה את השקית שלי עם העוגיות, ופשוט נתן לי ביס בירך".
כאב?
"לא כל כך. מה שכן כאב אלו 20 הזריקות נגד כלבת שהייתי צריכה לקבל אחרי זה. השתגעו לגמרי, מה לחזירי בר ולכלבת? בדור שלכם בחיי שעושים מהומה על כל שטות".
אני נפגשת עם “איש השלג”, צייד חזירים שמבקש לא להזדהות בשמו האמיתי. בחור כבן 40 עם גוף של ענק וחיוך של ילד. “אני צד אותם בחץ וקשת”, הוא אומר, “זה לא חוקי בארץ, אז עדיף שלא יידעו מי אני. למה אני לא צד אותם ברובה? זה פשוט קל מדי”.
איך לך רגשות אשמה?
“זו חיה מדהימה, אבל גם חיית בר מסוכנת. יש פה כאלו יפי נפש שמלטפים אותם, מאכילים אותם עם שמנת. חושבים שהם תורמים לטבע, כשבעצם הם רק מזיקים. החיה הזאת לא אמורה לקבל שמנת חמוצה על צלחת חרסינה ולא להוציא אוכל מפחי זבל של בני אדם. היא אמורה לחפור באדמה, להוציא משם את התולעים שהיא אוהבת, פקעות, שורשים, לשבור כמה ענפים בדרך”.
כן, החזירים האורבניים של חיפה חסרי פחד. הם כבר לא רואים באנשים את טורף העל המרשים של שרשרת המזון, במקום זה הפכנו בשבילם לסוג של מלצר חומוסיות נחות. הם אפילו לא רואים אותנו, רק את המגשים של הסלטים והפינוקים שאנחנו סוחבים בתיק שלנו. הם גם חכמים בטירוף. התושבים מספרים שהחזירים כבר מזמן לא רצים לכביש באור אדום. הם למדו לעמוד בסבלנות מאחורי בני האדם ורק כשנהיה ירוק וכולם מתחילים ללכת הם חוצים.
החזיר של מיקי שמו, אגב, כבר לא איתנו. העירייה חיסלה אותו ממש כמו שהיא טוענת שהיא חיסלה את החזיר שתקף לפני שבועיים את הנערה בת ה־14 שיצאה מגלידרייה בשדרות מוריה. בסרטון של מצלמת האבטחה רואים שתי בנות חמודות יוצאות מהגלידרייה, כשפתאום מגיח חזיר במהירות שיא מאיזו גומחת בטון ומתחיל לדהור לעברן. יש סרטונים כאלו שהם קו שבר, הורסים לחלוטין כל מה שחשבת על הבן אדם קודם. כמו סרטון ההקלטה של בן אל תבורי שבו הוא נשמע מאיים על האמא של הבן שלו. ככה בדיוק היה הסרט הזה. הוא שינה את כל נקודת המבט שלי על חזירים. עד אז קניתי את ההסבר של אוהבי החיות שמדובר בחיה עדינה, רגועה, נשמרת לעצמה ולוגמת תה לואיזה. הם טענו שחזיר לא תוקף בן אדם אלא אם כן מתגרים בו, אבל בהתקפה על ילדת הצופים המקסימה ראו בבירור שהחזיר יוזם את הכל, הוא זה שדלק אחריהן במה שנראה כמו שנאה משוגעת עד הכביש.
לא פחות מוזרה נראתה התגובה של העירייה. "עיריית חיפה ורשות הטבע והגנים רואים את המקרה בחומרה ופועלים בנחישות לאתר את החזיר הסורר ולהמיתו". אנשים רבים, ביניהם גם אני, הסתלבטו על התגובה הזו. "איך בדיוק הם יאתרו את החזיר הסורר וימיתו אותו?" אמרתי לחברה, "מה, הם יפרסמו קלסתרון שלו ברחבי העיר? הם יוציאו עליו מודעת 'מבוקש' כמו במערב הפרוע?". ובאמת, איך לעזאזל יצליחו לזהות חזיר אחד שנמלט מתוך המוני החזירים שנמצאים בעיר, הרי הוא בצבע חום אפור ונראה כעור כמו כולם. זה לא שיש לו אף סולד או קעקוע מזהה של פיה מתרחצת מתחת למפל. למרבה ההפתעה, מתברר שעיריית חיפה בהחלט מצליחה לזהות את החזירים המסוכנים, אלו שהיא מתעקשת לקרוא להם בעדינות "פרטים סוררים".
× × ×
מאז שקמה זעקה אצל התושבים, ננקטו מספר צעדים חדשים בעיר ביניהם הקמה של סיירות חזירים שפועלות בלילות ומתמקדות באיתור מאכילי חזירים קבועים (ויש לא מעט כאלו) והמתת החזירים שכבר "התקלקלו" מרוב האכלות של בני אדם ואיבדו לגמרי את הפחד מהם. הסיירת הזאת דווקא הצליחה לאתר וללכוד את שני החזירים העבריינים, פושע הגלידרייה ותוקף הרוגלך, והיא הצליחה בזה בגלל סיבה אחת. חזיר הוא טיפוס של הרגלים קבועים. "למשל, החזיר שתקף את הילדה במוריה", אומר לי גורם בכיר בסיירת, "אנחנו מכירים אותו מזמן, כי הוא אוכל קבוע מהירקות שמשאירים לו בחצר של המטבח של קפה גרג. ברור שאחרי התקיפה הוא חזר לאכול בדיוק באותו המקום. החזירים תמיד יחזרו בנאמנות למקום שבו האכילו אותם בעבר, ואז כבר לא הייתה לנו בעיה לזהות אותו לפי המשקל והגודל. כמובן ש'החזיר של מיקי שמו' היה לקוח קבוע של הקונדיטוריה ואיתו זה כבר היה קל".
ולמה החזיר מהגלידרייה תקף ככה את הילדה? היא לא האכילה אותו, היא לא התגרתה בו בשום דרך.
"האמת היא שדווקא תיחקרתי את הסרטון מכל כיוון, והמסקנה שלי היא שהוא לא תקף אותן, הוא רץ לכיוונן. מבדיקה של המצלמות נראה שהוא נקלע בטעות לגומחה הזו ונבהל, אז הוא התחיל לרוץ בפאניקה ורק במקרה הבנות חלפו שם, או שהוא בדיוק אכל שם שאריות וחווה את הילדה כמישהי שבאה לאיים על הטריטוריה שלו".
מצד אחד בעירייה אומרים שמה שגרם להם להפסיק לפחד מבני אדם זו העובדה שהאכלנו אותם, ומצד שני אתה אומר שהם חיות של טריטוריה - שמספיק שאת עוברת לידם כשהם אוכלים איזה גזר והם כועסים ורצים לכיוונך.
"תראי, ככלל חזירי בר, ואת זה אומרים כל הזואולוגים, זו לא חיה תוקפת. זו חיה שמעדיפה להימנע מעימותים. ייתכן שחזירי הבר שחיים בעיר כבר השתנו, ורגישים יותר לחדירה לשטחי ההאכלה שלהם. בגלל זה אני אומר, כל מי שמאכיל חזיר בר ולא משנה כמה זה מאהבת חיות או מטוב לב, בעצם משנה אותו ללא היכר ופוגע בו בלי רחמים".
בעיית החזירים לא חדשה. יונה יהב, ראש העיר הקודם, נהג להעסיק צייד שירה בחזירי הבר כדי לדלל אותם. הוא עשה את זה כי זה בדיוק מה שעשו ראשי העיר שקדמו לו. חיפה היא עיר גנים, זה נקבע כבר בתקופת המנדט. היא טובלת בחורשות ובוואדיות ובשטחים ירוקים שלעולם לא יבנו בהם, וכפועל יוצא תמיד היו בה חיות בר - חזירים, קיפודים, דורבנים, תנים. בשנת 2018 יהב הלך ובמקומו נבחרה ד"ר עינת קליש רותם, אדריכלית ומתכננת ערים, אשת חזון שהגיעה עם כל מיני תוכניות להקים נמל תעופה בינלאומי על הים ולהפוך את חיפה לעיר עתיד אקולוגית. אחת ההחלטות שהיא לקחה הייתה להפסיק את ציד החזב"רים בעיר.
"בימים האחרונים, אחרי לימוד מעמיק של הנושא, הוריתי להפסיק את דילול חזירי הבר ולהתחיל לטפל בנושא בשיטות אחרות, מגוונות והומניות", פירסמה קליש בפייסבוק שלה בספטמבר 2019. רק שהחזב"רים לא קיבלו את הממו שעכשיו זה זמן חמלה וקומביה, והם המשיכו להתרבות בקצב מטורלל ממש עד שמילאו את עיר העתיד שהובטחה.
× × ×
גם לגבי דויטש, חיפאי בן 70, היה מפגש לא נעים בכלל עם חזיר. "חזרתי הביתה עם בת הזוג שלי, פתאום, בכיכר ליד 'אריאל', המאפייה של הלחמים, אנחנו רואים חזיר ענק עומד. אמרתי לבת זוגי, 'תורידי אותי ותמשיכי הביתה, אני חייב לצלם אותו'. אני עומד עם הסמארטפון, אבל אז החזיר ניגש אליי ואומר 'מה זה', אני אומר לו 'אני מצלם אותך', והחזיר שואל: 'באמת? עם מי זה מתואם?'"
נו, ברצינות.
"ברצינות? החזיר התקרב אליי ופשוט הכניס לי ביס ברגל שמאל. מזל שהייתי עם מכנסי ג'ינס, אבל הוא כן הצליח לקרוע לי את המכנסיים ולתת ביס. באתי הביתה ואמרתי לבת הזוג שלי, 'ימימה, תראי מה שקרה לי'. היא ישר גררה אותי למיון".
נו, לכי תגרדי קצת דרמה מהחיפאים. תושבי העיר סולדים מדרמות ומאנשים דרמטיים ומוגזמים. זאת הייתה אחת הסיבות שעזבתי לתל־אביב בגיל 19, עיצבנתי את כולם עם כל הרגשות הגדולים האלו שלי. ועדיין, זאת הסיבה ששלחו אותי לכמה ימים לעיר הולדתי, לברר עד כמה התושבים באמת מפחדים מחזירי הבר, בטח על רקע התקיפה של בת ה־14. "ועדיין, אין מצב שהם יגידו שהם מפחדים", אמרתי לעורכת, "אני מכירה חיפאים כמו את כף ידי, ותני לי להגיד לך, מדובר באנשים הכי מתונים ורגועים בעולם, שום דבר לא מכניס אותם לפאניקה".
החיפאים נשארים תמיד מאוזנים כמו פלס בנאים ולא נגררים אחרי אופנות, יעיד על כך סיפורה העצוב של מסעדת השף הפלצנית שנפתחה פה והבטיחה "להביא חוויית אירוח תל־אביבית לעירנו". היא נסגרה מיד כי מספיק להגיד לחיפאי "חוויית אירוח" והוא כבר רוצה הביתה, לעציצים שלו, ושאף יזם עם קוקו שמנוני מפלורנטין לא יגבה ממנו 200 שקל למגש סשימי מטומטם.
ובאמת, כל החיפאים שראיינתי אותם נשארו רגועים ושמרו על ההומור המקומי הידוע, שלצערי הידרדר לפרקים גם למשחקי מילים. אבל מה שהפתיע אותי היה שמתחת להתנסחות הרגועה, בער לו כעס גדול ומאוד לא אופייני. צריך רק להזכיר להם את השלטים הצהובים שקליש פיזרה בעיר, אלה שכתוב עליהם "זהירות, חזיר בר חיפאי לפניך", והם כבר מתחילים לנופף בידיים בזעם. הם לא סבלו את הניסיון של העירייה "למתג מחדש" את חיפה, או "להפוך את המשבר להזדמנות". מה גם שהם מכירים את עירם טוב מאוד, היפהפייה הנרדמת שמתעקשת להמשיך לנמנם ושאין נשיקת נדל”ן שתעיר אותה אי פעם, אז הניסיון למכור אותה כעיר אמריקאית מגניבה שדובי גריזלי ויעלים חוצים בה את הכביש, נראה להם פשוט מגוחך.
יש תושבים שמה שמפריע להם זה הבלגן, העובדה שהחזירים חופרים בגינות הנוי. יש כאלו שדווקא לא יכולים לסבול לחזור הביתה ושוב לראות את כל פח הזבל מפוזר בשדרה, אבל כולם מדברים על הנוכחות הענקית הזאת של החזיר שפתאום מפציעה לך בלילה, וכמה היא לא רצויה. "את יודעת כמה מאיתנו צריכות להתקשר לבן הזוג כדי שילווה אותנו הביתה?" אמרה לי אישה צעירה ויפה, "אני אחות, עושה משמרות לילה, וכשאני חוזרת הביתה ורואה אחד מהם בחדר המדרגות, אין מצב שיהיה לי אומץ פשוט לעבור דרכו. אז אני וחברות שלי, כולנו אחיות מיון קשוחות, מתקשרות לבעל כאילו שאנחנו בנות חמש. ואם הבעל בחו"ל - יצא גם שהתקשרתי לאבא שלי".
מטבע הדברים, אצל האמהות והאבות של העיר, הכעס והפחד הם כבר ברמה אחר לגמרי. רוב האמהות כבר התרגלו לקבל ווטסאפ מילד שחזר מחוג ג'ודו ונתקל באורח בלתי רצוי בכניסה לבית. "אמא בואי יש חזיר", אז הן יורדות ומגרשות. מה שהם מסרבים להתרגל אליו זו הסכנה שאורבת לילדים. כמה אמהות מספרות לי עכשיו מה שקרה בבית ספר היסודי של הילדים שלהם, "הרצל" בכרמליה. יום אחד, הגיע חזיר ענק והתיישב ליד שער בית הספר. הוא ישב שם יום אחר יום, ניצב ליד השער ובהה בתיקי האוכל שבתוכם הסנדוויצ'ים המושקעים שההורים הכינו. "איך תלכי אחר כך לעבודה כרגיל?" אמרה לי אחת האמהות, "פשוט תקומי ותשאירי את הילדה שלך במקום שבו חזיר בר מחכה ואת יודעת שהוא חומד את תיק האוכל של הבת שלה?"
הסיוט הזה שהאמהות בבית ספר רק הריצו בדמיון שלהן? הוא התגשם במציאות לאורטל, אשת הייטק ואמא מאותו בית הספר ממש. "שירה, הבכורה שלי, חוזרת הביתה בצורה עצמאית מבית הספר. לפני שנה, כשהיא הייתה בת שמונה, היא חזרה הביתה, ואז סמוך לבית הספר פגש אותה חזיר גדול ומאיים. עד אז תמיד סיפרו לנו שהם לא תוקפים, אבל באותו היום התבדינו. החזיר התקרב אליה - ותלש ממנה את המעיל. כנראה היו שאריות של איזה ממתק או אוכל בכיסים, והוא הריח את זה. את מדמיינת ילדה בת שמונה שחזיר ענקי גוהר מעליה ומושך לה במעיל? למזלנו הייתה לה תושייה, אז היא זרקה את התיק ואת המעיל ממנה במהירות וברחה להתחבא".
מה קרה לילדה אחרי זה?
"במשך שנה שלמה הילדה העצמאית ואוהבת החיות שלי פחדה ממש וסירבה ללכת ולחזור מבית ספר לבד. היינו צריכים לשכור בייביסיטר במיוחד לצורך הליווי. והיה גם את הפן הנפשי, את מבינה מה זה עושה לנפש של ילדה בת שמונה שחיה ששוקלת כמו מכונית מתנפלת עליה כאילו שיש לה נגדה משהו אישי?"
בינתיים, התושבים אומרים, המצב נרגע. החזירים כבר פחות מסתובבים בשעות האור, זה ממש לא החמולות השמחות והנחרניות שגדשו את הרחובות בקורונה. היום רואים את החזירים בעיקר בשעות החשיכה. "מאז שהעירייה חזרה לחסל אותם", אמר לי בשמחה לאיד גבר אחד כבן 60, "הם למדו את מקומם, החוצפנים".
כן, מתברר שבינתיים העירייה הקשיבה לביקורת הציבורית וחזרה לחסל ולדלל את אוכלוסיית החזירים, למרות שהיא עדיין מתעקשת שלא לקרוא לזה ככה. "בשלב הנוכחי, אנחנו כן לוכדים אותם ואז מרדימים אותם", אומר לי גורם בעירייה, "אבל אנחנו בהחלט לא יורים בהם כמו בתקופת יונה יהב".
מה זאת אומרת מרדימים? נותנים להם זריקה שתגרום להם לישון ולוקחים אותם לאיזה יער?
"לא, מרדימים אותם כמו שאת מרדימה כלב חולה".
נו, אז זו זריקת מוות.
"אנחנו מגיעים עם הווטרינר המיוחד ששכרנו", הוא מתעקש להמשיך לסבך, "לוכדים אותם ואז הוא נותן להם זריקה ומשם הם נלקחים למתקן הכילוי".
מה זה לעזאזל מתקן כילוי?
"זה מתקן שבו הם ממתינים שהשפעת הזריקה תעבוד. ואז כשהם מתים אנחנו נפטרים מהם שם".
מבולבלים? תושבת העיר שמחה להסביר: "זה הכל עניין של אגו. קליש הרי כל הזמן השוויצה בטיקט הזה שהיא הומנית. היא לא תרצח חיות חסרות ישע כמו יהב. אז עכשיו היא עושה בדיוק מה שיהב עושה - רק קוראת לזה בשמות יפים".
× × ×
ועכשיו אני פה, בלב הסכסוך, כלומר בישיבה של ועדת הכספים של עיריית חיפה. החדר כולו מחופה בעץ צהוב משנות ה־70, על השולחנות הארוכים מונח כיבוד: עוגיות שוקולד ומיני מאפים לזכרו של "החזיר של מיקי שמו". כשנכנסתי לפה חשבתי שני דברים במקביל: כמה מגניב העיצוב הרטרואי של העירייה, לא שינו פה כלום מאז ימי אבא חושי, ולמה לעזאזל שירותים של עירייה מכובדת, כזאת שהארנונה שלה היא מהגבוהות בישראל, צריכים להיראות ככה, בלי נייר טואלט ומוזנחים. בניין העירייה הוא הפרצוף של העיר, ומה שהפרצוף של חיפה אומר כרגע זה צרות.
קליש, עם כל התקוות שנתלו בה, כבר איבדה את הרוב שלה במועצה. זו הקדנציה הראשונה שלה, היא בתהליך למידה, אבל תקופת חסד היא לא ממש קיבלה. הישיבה מורכבת ברובה מאנשי אופוזיציה, או אנשים שהיו פעם קואליציה ועברו לאופוזיציה. אחת מהן היא עורכת הדין שרית גולן שטיינברג, יו"ר ארגון ערים להגנת הסביבה במפרץ חיפה. היא הייתה בקואליציה של קליש שנתיים וחצי, אפילו מונתה ליו"ר ועדת איכות סביבה של העיר, אבל מהר מאוד היא גילתה שלקליש אין "שום כוונות להזמין אותי לאף ישיבה לגבי החזירים. שזה בסדר, היא ראשת העיר, זכותה, אבל זה קרה פה לכל כך הרבה אנשים, אנשי מקצוע שהיא עצמה שכרה ופתאום פנתה נגדם. רגע אחד הם חברים, בשני פתאום אויבים הכי מרים שלה, נדמה לי שככה היא מחלקת את העולם, בעדה או נגדה, ואין אפור".
ומה קרה בסוגיית החזירים?
"מתברר שהיא פשוט הלכה שבי אחרי כמה קבוצות לחץ למען בעלי חיים. הזהרנו אותה, אמרנו לה שזה סיכון. ולמה זה מרגיז אותי? כי בואי, כולנו בקשר עם פעילים של בעלי חיים וסביבה, חלקם מחבקי עצים, חלקם לגמרי לה־לה־לנד, אבל בסוף את מוצאת דרך לעבוד איתם. את אומרת לבן אדם שמעתי אותך, עכשיו בוא נגיע לאיזון, וזה תמיד מסתדר. אבל היא נתנה להם את כל הקופה. אמרתי לקליש: 'שימי לב, את צריכה לדעת שחזירי הבר גורמים לפחד ברחבי העיר אצל התושבים'. היא גרה לה באיזה מגדל דירות, מחנה את הרכב בחניה ועולה ישר הביתה, אז היא לא באמת יודעת מה זה חיי רחוב".
בסדר, אבל היא הפסיקה את הדילול מחמלה, ממניעים טובים.
"מה זה חמלה? אז בואי נחמול גם על הג'וקים ועל החולדות. קליש מצאה כל מיני חלופות לענייני הדילול, כמו לנקות את העיר ממזון, ועוד רעיונות הזויים עלו. למשל לפזר בעיר צואה של אריות שיביאו מגן החיות, כדי שחזירי הבר יפחדו. שמעתי גם על עוד פתרון: לפזר לחזירות קצת אמצעי מניעה כדי שיפסיקו ללדת, פוסטינור. זו התשובה שלנו לתושבים שהילדים שלהם משקשקים לעלות הביתה".
בדיוק אז נכנסת לחדר חברת המועצה סופי נקש ומוסיפה: "שכחת פרט חשוב, נרכשו גם אופנועים מבצעיים לפקחים, כמו של היס"מניקים. 450 אלף שקל, זה מה שעלו לנו האופנועים האלו. את יכולה לתאר לעצמך? קשישה בת 90 מפזרת מזון חתולים ברחוב, פתאום אופנוע של יס"מ נעצר מולה ומהבהב בצ'קלקות שלו".
"תביני", ממשיכה עו"ד גולן שטיינברג, "החזירים מקבלים מהעירייה תקציבים שתלמיד בבית ספר בחיפה לא מקבל. יש בעיר בעיית חינוך חמורה, אבל החזירים בעיר לומדים יפה מאוד. השקענו בהם שמונה מיליון שקלים. זה מה שעלו לנו השנתיים האלו של הניסוי להיות הומניים".
"זה לא היה רק ממניעים הומניים", אומר לי חבר הקואליציה ניר שובר, "למרות שהיא בעצמה טבעונית וברור שהיא חסה עליהם. את צריכה להבין שקליש היא בן אדם מאוד ישר ויסודי, אצלה אין קיצורי דרך ואין הנחות. ברגע שעלה בה החשד שהציד באמצעות ירי הוא לא חוקי, היא מיד עצרה אותו. זה גם מסוכן, החוק אומר שאסור לירות במרחק חמש מאות מטרים מבתי תושבים, ואנחנו חיים בחיפה, עיר של טבע, ומה אם אבא וילד יחליטו לקחת אוהל ולצאת ללילה ביער, מי מבטיח לנו שהכדור של הצייד חלילה לא יפגע בהם?"
אז הלב שלה במקום הנכון.
"לגמרי, ואני מסכים שלהפסיק עם דילול החזירים בלי לבדוק אם החלופות עובדות - זו הייתה כנראה טעות. כלומר טעות פוליטית, מבחינה אנושית זה היה לגמרי אמיץ. צריך לזכור שזו בעיה שיש בכל העולם, בברצלונה, ברומא, בברלין. אנחנו בחיפה לא המצאנו את הגלגל, וזה כבר מתחיל גם ברחבי ישראל - בקריית־ביאליק ובירושלים. גם שם כבר נצפו חזירי בר. מחקרים מהעולם, וגם פה מהארץ, קובעים שירי וציד רק מגבירים את הילודה, וזה גם מה שמסביר את ההתרבות המטורפת שלהם בעיר שלנו, פשוט צדנו אותם יותר מדי".
× × ×
את אחד המחקרים ששובר מסתמך עליהם ערך פרופ' אורי שיינס, זואולוג ומומחה שמירת טבע מאוניברסיטת חיפה עם פרופ' דן מלקינסון והסטודנט דאז אחיעד דוידסון. המחקר היה במימון של קרן רמת הנדיב, אבל גם במימונה של עיריית חיפה, ששילמה עליו שני מיליון שקלים. "ניסינו לחקור תופעה שאנחנו מכירים מאירופה", אומר שיינס, "שדילול או ציד של חזירי בר לא רק שלא מפחית את מספרם, אלא להפך - גורם לעלייה בפוטנציאל הרבייה שלהם. מאירופה גילינו שזה גורם להקדמת גיל הבגרות המינית. ניסינו להבין למה. העלינו היפותזה שבאזורים של ציד מי שניצוד ראשון יהיו החזירים הזכרים הבוגרים וכתוצאה מזה יישארו הקבוצות של הנקבות עם הזכרים הצעירים שפעם היו נעלמים בעונת הרבייה בסתיו ומפנים מקום לזכרים השליטים. זה יכול תיאורטית להסביר את הקדמת גיל הרבייה - החיכוך עם הטינאייג'רים הצעירים וההורמונים שלהם. גילינו שבאזורי הציד בישראל יש יותר זכרים מתבגרים מבאזורים שאין בהם ציד. עשינו גם בדיקה של הורמון הפרוגסטרון שאחראי לרבייה, וראינו שבנקבות שנמצאות באזורי ציד רמות הפרוגסטרון גבוהות יותר מבאזורים ללא ציד".
מה ההמלצה שלכם, מה יכול לפתור את הבעיה?
"בשורה התחתונה? אין איש בעולם שיודע מה בדיוק צריך לעשות. אני יודע רק מה לא צריך לעשות. הרי מה גורם בכלל לחזירים להיכנס לעיר? כל מי שתשאלי יגידו מיד שהם מחפשים אוכל. אני לא בטוח שזה נכון, וזה לא הוכח מדעית. מה שכן - ערכתי מחקר בטבעון שגילה שהם נכנסים לעיר כדי לקבל מקורות לחות. החוטם הזה של החזיר, זה אף שהתפתח כדי לנבור בבוץ, והם בכלל אוהבים להתפלש בבוץ. אני וסטודנטים שלי לקחנו שני אזורים שונים, ובאחד מהם הוספנו שלוליות, שזה מה שהחזירים הכי אוהבים, ובאמת גילינו שהחזירים נדדו לאזור הזה.
ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים, דווקא סבור שהפתרון כן טמון בצמצום המזון הזמין לחיות. "הצלחת הרבייה תלויה בכמות המזון", הוא אומר, "בשטח הטבעי יש מעט מזון ולכן יכולת הריבוי מוגבלת. הבעיה שלנו מגיעה כשאנחנו כבני אדם בעצם מבטלים את המגבלה הזו ומעשירים את השטח בכמויות מזון גדולות מאוד. וכשאין מגבלה על מזון, הם לומדים שאנחנו ספקי המזון שלהם ומאבדים את החשש מאיתנו. אם יום אחד נחליט שאנחנו לא רוצים לספק אותו הם יגידו, 'מה פתאום? תפקידכם לספק מזון. זה הדיל שלכם איתנו'. וזו סיטואציה מסוכנת, ולשם לצערנו הגענו".
תעזור לי לקבוע, ראשת העיר עשתה טעות עם ההחלטה להפסיק לדלל?
"אני אתן לך הסבר לא פוליטי. הבעיה הייתה קיימת קודם, הרבה לפני שהיא הגיעה ולא היו לנו את המשקפיים הנכונים לראות את זה. אבל השנתיים האלו של ההפסקה המוחלטת לא תרמו למצב, ללא ספק. ואגב, הקורונה לא אשמה בהתרבות, הם מרגישים בנוח לשוטט גם ככה, כשהרחובות מלאים, כי אנחנו לא מעניינים את החזירים. הם כבר מזמן איבדו את החשש, אנחנו סתם עוד איזה קישוט ברחוב. עטיפת בונבוניירה שמתחתיה יש אוכל, לא שום דבר אחר".
בינתיים קליש רותם הבינה שחייבים לחזור לדילול, סליחה, להרדמה, אבל רק כפתרון משלים, ושקדה על תוכנית פעולה נוספת. “התחלנו בקיבוע של פחי האשפה בעיר וגידרנו את הוואדיות”, מספר שובר, “העירייה גם שינתה את לו”ז פינוי האשפה לשעות הערב, כדי שהחזירים לא יגיעו לנבור בפחים בלילה”.
× × ×
יום שני, תשע בלילה. מפקד סיירת החזירים קלוד ג'ובראן שרק במקרה גם נראה כמו דוגמן של הבושם החדש של ארמני, עומד עם הפנס שלו ומאיר לתוך החצר הגדולה שמתפרסת במורד הוואדי. "הוא עוד לא האכיל היום", הוא אומר, עוצר שנייה ומרחרח את האוויר, "למרות שיש כאן את הריח". ולא צריך להסביר לי איזה ריח, הארומה של "או דה חזיר מאצ'ו" לעולם לא תצא לי מהזיכרון. הגענו לפה, לבית הפשוט באחד הרחובות הכי קסומים וציוריים של חיפה, כי פה גר ד', אחד ממאכילי החזירים הכי עיקשים שהעיר הזאת ידעה. ד' הוא אולי האויב המר ביותר של סיירת החזירים של העירייה, אפילו יותר מ"לחמית" או "מאכיל הטיקטוק". כן, לפקחים בסיירת יש כינוי לכל אחד ואחד מהמאכילים.
לחמית היא אישה שהייתה הולכת שעות ברחובות ומפזרת לחם פעם בכמה דקות. פעם, כשתפסו אותה בשכונה שלה, היא לקחה אוטובוס ועברה לשכונה אחרת, שם היא חזרה לפזר את הלחם שלה כמו איזו פיית בריוש סהרורית. מאכיל הטיקטוק היה בחור צעיר שהחשבון המנומנם שלו העלה בעיקר סרטונים שלו נשען על מרצדס קופה או שר קאברים של עומר אדם. עד שהוא עלה על גימיק, ללכת ולהאכיל חזירים. פעם הוא הגיש להם קערת פופקורן תחת הכותרת "תושבי חיפה חיים בסרט". הוא היה מצלם את זה בצורה משעשעת ומעלה - והרי זה פלא, משום מקום, לפתע נהיו לו אלפי עוקבים.
בדרך כלל, לפקחי הסיירת יש ים של רחמים למאכילי החזירים בעיר. "רובם אנשים טובי לב, עדינים", אומר לי פקח שמעדיף לא להזדהות, "אצל כולם החזיר פותר, איך נגיד, בדידות?". אבל ד' הוא קצת אחר, אצלו זה מרגיש כמו אג'נדה. עשרות פעמים כבר התקבלה קריאה במוקד של שכנים שמתלוננים עליו, האיש לא סתם מאכיל חזירים, הוא אשכרה מגדל לעצמו בחצר עדר. מדי ערב מגיעים שישה־שמונה פרטים לחצר שלו, מחכים להאבסה של הלילה. לפעמים הוא מנסה להערים ומאכיל דווקא בצהריים, או בבוקר, מבחינת השכנים זה לא משנה, הסירחון של החיות יחד עם הגללים ושאריות האוכל מטריפים אותם בכל שעה.
"היינו אצלו כל כך הרבה פעמים", ממשיך הפקח, "נתנו לו קנסות, 730 שקל לכל האכלה, ניסינו לדבר לליבו, שהוא לא עוזר לחזירים האהובים שלו אלא להפך, הוא מסמן להם מטרה ענקית על הגב".
הוא מספר לי על קשישה שמאוד אהבה להאכיל חזירים, הייתה זורקת להם שאריות מהארוחה שלהם מהחלון כל לילה. הסיירת הגיעה אליה והסבירה לה למה זה אסור, היא כל כך נבהלה לשמוע שהיא בעצם גוזרת על החזירים מוות כשהיא מפנקת אותם. אז היא הפסיקה להאכיל את החזירים, והכל היה בסדר. "יום אחד אני מקבל קריאה ממנה", הוא אומר, "היא נשמעת בוכה, כולה בפאניקה, בפחד. 'החזירה מחכה לי מחוץ לדלת', היא אומרת לי, 'היא משמיעה נהמות כועסות כאלו ואני מפחדת שהיא תפרוץ לי את הדלת'".
זה בדיוק מה שקורה כשאתה פותח את מסעדת השף "מיס פיגי" ומזמין המון אורחים מזונבים, אתה לא יכול פשוט לקום ולסגור את המסעדה יום אחד. החזירים מבחינתם כבר הזמינו שולחן, והם ימשיכו להגיע למסעדה בשעה שמונה בערב כמוסכם ולא יבינו למה אין פסטה פוטנסקה בקערית.
אבל יש גם אנשים שיודעים את זה, ובכל זאת ממשיכים להאכיל כי הם פשוט לא מוכנים שמישהו ינהל אותם. אחת כזאת היא מאכילת החזירים רחלי גליקליך מטבעון, צלמת, טיילת, והבת הראשונה של קיבוץ יפעת. גליקליך הגיעה לאחרונה לגיל המכובד 92, אבל בשיחה איתה היא נשמעת כמו בת 17 עם תאווה אדירה לחיים. "אני מעריצה את ראשת העיר חיפה. היא ניסתה לעשות משהו ענק, אבל התושבים עצרו אותה לצערי. לאות הזדהות, רציתי אפילו למכור את שני הבתים שלי בטבעון ולעבור לאחוזת דניה, אבל הילדים לא הסכימו אמרו שאת זקנה מדי לעשות הרפתקאות כאלו".
לעבור לחיפה רק בשביל חזירי הבר?
"אני מתה עליהם. אני יושבת בחוץ ואז ניגש אליי חזיר, תמיד יש לי או אבטיחים או תפוחי עץ או אוכל של חתולים שהחזירים מאוד אוהבים, ואני מלטפת אותם ונותנת להם אוכל בפה והם לא נושכים אותי. זה כזה תענוג ללטף בלילה בעל חיים חם וטוב שמביט לך בעיניים ואת רואה את התודה".
איך בעצם התחלת להאכיל?
“לפני שש שנים בערך הבת שלי התאבדה. כשזה קרה, ישבתי המון בחוץ בלילה, היית צריכה לראות את הכוכבים. הייתי מאכילה את החתולים, ואז התחילו להגיע גם החזירים, ואני הייתי מלטפת אותם ומדברת איתם. חלק מהם היו אוכלים ממש מהיד שלי. והם ניחמו אותי. הייתי יושבת איתם עד אחת בלילה ואז הם היו הולכים לאן שהם הולכים".
מה לדעתך יקרה אם כולם יאכילו אותם?
"יהיה נפלא. הם לא באים לתקוף אותנו אלא לאכול ולשתות. לפעמים לקבל מאיתנו ליטוף. ואם תקראי את נשיונל ג'יאוגרפיק תראי שזה בעיה בכל העולם שחיות בר נכנסות לתוך הערים כי גזלנו להם את הטבע. ואני, בתור בת ראשונה בקיבוץ, שקשורה מאוד־מאוד למדינה הזאת, רוצה להשאיר לדורות הבאים ישראל כמו שהייתה פעם, כשהייתי רוכבת על סוסים בשדות, וכל העולם היה לרגליי".
