1. המדבר הממלכתי
אפילו במלחמת מאה השנים – שנמשכה בעצם 116 שנה – הגיע פתאום הרגע והחרבות הונחו. גם במלחמת העולם הראשונה התרגלו כולם שבמערב אין כל חדש, אבל פתאום היה: קרב החפירות העקר הסתיים ברגע, ושלום על העולם.
להבדיל, גם מלחמת חמש הבחירות שלנו יכולה להיגמר יום אחד. בסבירות גבוהה משנהוג לחשוב, היום הזה עשוי להיות שלישי הקרוב, 1 בנובמבר 2022, ז' בחשוון תשפ"ג. זה לא התיקו בציבור שיישבר, שכן גם אם אחד הצדדים ישיג אפילו 62 מנדטים זה יהיה בזכות אחוז החסימה ואחוז ההצבעה. לא הכרעה חיצונית מאיימת על שני הגושים, אלא קריסה פנימית שתשים קץ לאירוע המוטרף שעומד להיכנס בעוד חודשיים לשנתו החמישית.
אם גוש נתניהו ימעד גם הפעם לפני קו ה־61, הסיכוי שימשיך לבחירות שישיות כאילו לא קרה דבר איננו גבוה. שמו של נתניהו יופיע בשבוע הבא על הפתק זו הפעם ה־11, יותר פעמים ממנחם בגין. אם לא ינצח, יחלוף במספר ההפסדים על פני מנהיג ישראלי אחר, שמעון פרס.
תיקו הפעם פירושו הפסד והמשך כהונת לפיד, ליברמן ומיכאלי. לאור רכותה של היועמ"שית ויחסו הגמיש של השלטון הנוכחי לעקרונות של מינהל תקין בזמן בחירות ("בעיניי זה חוקי", הביע השבוע לפיד גישה קונסטיטוציונית חדשנית ביחס להסכם עם המורים שנחתם בניגוד לעמדת המשפטנים), החרדים לא יוכלו לקחת את הסיכון של עוד תקופת גזירות ממושכת באופוזיציה. כדאי להקשיב היטב למה שאמרו גפני וגולדקנופף, אשר ומקלב בטרם התיישרו עם משמעת הקמפיין. כדאי גם להקשיב לשתיקתם של בכירי הליכוד, שכבר מתכננים תוכניות לשבוע הבא, בדגש על רביעי בבוקר. בוחרי המפלגה לא מאסו בנתניהו, אבל חלק נכבד מנבחריה כן. הם ינסו להראות לנתניהו את הדרך החוצה במיקור חוץ.
אם, לעומת זאת, נתניהו ישיג את הרוב שחלק מהסקרים מצביע עליו, הגוש שנגדו יתפרק מהר עוד יותר, ולרסיסים רבים וקטנים יותר. גוש השמאל, שהפך לגוש שמאל־מרכז, ואז לגוש רק־לא־ביבי, לא יוכל לעמוד בשנתיים־שלוש־ארבע שנים של ממשלת ימין צרה. בבוקר שאחרי הפסד, ישאלו את עצמם מי שעיניהם בראשם אם מאמץ האדירים היה שווה את התוצאה. ובמילים אחרות: מה היה הטעם לצאת למערכה לסילוק נתניהו ששיתקה את המדינה שנים, כאשר בסיומה הם קיבלו את אותו נתניהו, רק עם בן גביר בתור השותף הבכיר במקום כחלון. תומכי שמאל מדיני, שמאל כלכלי או שמאל אזרחי ישאלו את עצמם מדוע הוקרבה האידיאולוגיה שלהם על מזבח המלחמה בנתניהו, כשבסוף הקורבן לא התקבל וחרון האלים גבר.
הרל"ביזם, אותה שרשרת דקה שעליה הושחלו החרוזים של ליברמן, מיכאלי, גלאון ועודה, תיקרע כמעט בוודאות. גם כך התיעוב בקרב ראשי המפלגות שובר שיאים. באופוזיציה, העבודה תחזור לעצמה ולמנהגה להדיח ראשים, ולראשת מרצ לא צפוי גורל שונה. ספק גדול גם אם גנץ ואיזנקוט ישרדו כהונה שלמה במדבר הממלכתי. לאור ההתנהלות המבולגנת והמתח האדיר בין ראשיה ופלגיה, לא נראה שמדובר במיזם שיאריך ימים. בלפיד תוטח אשמת הארגון הלקוי של הגוש. עוד גנרלים ישתחררו מהצבא, דור שלם ילך הביתה ובמקומו יבואו התארגנויות חדשות, לאורך קווי גבול חדשים.
יתרה מזו, וחשוב מכל: במהלך הכהונה הבאה יסתיים משפט נתניהו, ואיתו גם היותו של יו"ר הליכוד הנוכחי הנושא הלאומי היחיד. אם יזוכה תאבד הלגיטימציה להחרמתו. אם יורשע או יחתום על עסקה, ממילא יהיה למפלגה מנהיג חדש. קצת קשה לבנות מחנה על רק־לא־ברקת או רק־לא־כץ.
בקרב סן סימון במלחמת העצמאות, לוחמי הפלמ"ח שספגו אבדות כבדות וקפאו בגשם ובקור שקלו לוותר ולסגת. אבל אז אמר להם אחד הקצינים שגם הצד השני נרטב וקופא. בסוף זה נגמר, ולכן אל תאמינו למפהקים. 1 בנובמבר הוא סן סימון של שני הצדדים. הגשם השוטף יורד על כולם. סביר מאוד שמישהו יקפא.
2. מרבה שותפים מרבה סחיטה
המשנה בדימוס לנשיאת העליון, חנן מלצר, העלה פעם באחד הדיונים בבג"ץ תהייה: מה יקרה אם אחת הקואליציות הבאות תמנה 61 שרים וסגני שרים? חלק מהנוכחים גיחכו, אבל ייתכן שבשבוע הבא שאלתו ההיפותטית תתקרב למציאות.
עוד טרם הספקנו להזדעזע מ־34 שרים, מיחס של שני ח"כים לשר, מ־20 נורווגיים מיותרים וממשרדים כמו "תיאום חברתי" - והשיא עומד להישבר שוב. סביר בהחלט שהממשלה ה־37, אם תקום אחרי הבחירות, תמנה קרוב ל־40 שרים.
אם זו תהיה ממשלת חילופים, המפלגה שתערוק תדרוש פיצוי כבד על השמדת הערך אצל בוחריה. וגם אם זו תהיה ממשלת ימין מלא־מלא, כל ממזר יהיה שר. השותפות הקואליציוניות, מורעבות מאופוזיציה ושיכורות מניצחון, תדרושנה משרדים בהיקף יוצא דופן. גולדקנופף יהיה שר בכיר, דרעי לא יסתפק בפחות מארבעה משרדים, וזה עוד כלום לעומת הציונות הדתית: ראשיה מתכננים לקיים שלושה אירועי ליל בחירות נפרדים, של סמוטריץ', של בן גביר ושל אבי מעוז מנעם. כל אחד מהם שוקל לנהל מו"מ קואליציוני נפרד, ומרבה שותפים מרבה סחיטה.
אבל המו"מ הקשה ביותר של נתניהו יתנהל מול הליכוד. קואליציה של 61, אפילו 62, פירושה שלכל אחד מהם היכולת למרר את חיי הממשלה. הדרדור של חלק מבכירי המפלגה בפריימריז לא יקטין את תאבונם, רק יגדיל את עלבונם. יש קבוצה של שישה־שבעה חברי כנסת שלדעתם עברו ניסיון חיסול בידי נתניהו. בפעם הקודמת היו לליכוד 15 שרים. הפעם לא פחות מ־20.
אם נתניהו ינצח, אובדן המעצורים של הממשלה היוצאת בהקשר המינויים יקשה מאוד על חבריה לתקוף את ניפוח הממשלה הבאה לממדים של גדוד שריון. הרי יושב ראש הכנסת הבא לא יהיה עצמאי יותר מקודמו, האופוזיציה תידרס עוד יותר משזו הנוכחית נדרסה, ואולי תחרים את הכנסת כמו שקודמתה החרימה. כדאי גם להתרגל נפשית לאפשרות של 30־40 חברי כנסת נורווגיים. לא סתם צחי הנגבי, אורלי לוי־אבקסיס, קרן ברק ואיוב קרא לא התפטרו מהרשימה. אם לגוש הימין יהיו 61 מנדטים, המקום ה־60 בליכוד בהחלט ריאלי.
3. אירועי מאי, נקמת נובמבר
איתמר בן גביר החזיק אשתקד מנדט בודד בכנסת. היום רשימת הציונות הדתית זוכה ל־13 מנדטים בסקרים, רובם בזכותו. מה נשתנה? "שומר החומות". כמעט כל מה שקורה בבחירות האלה הוא תוצאה של המהומות בערים המעורבות אשתקד. בן גביר לוקח מנדטים מהליכוד בגלל שהוא לא סוחב על גבו את הכעס על עצימת העיניים ארוכת השנים, ולא מעט קולות ממצביעי מרכז בגלל הקו המשתלח והחד־משמעי.
האם דבר דומה קורה גם במקבילה הערבית לבן גביר, הלא היא בל"ד? להתמודדותה העצמאית הראשונה זה כמעט עשור הושלכה המפלגה בתנאים הקשים ביותר האפשריים, עם ח"כ בודד, בלי פעילות שטח ובלי שהייתה מוכנה להשלכתה מספינת הרשימה המשותפת.
אבל במקום לעבור תהליך שחיקה והשמדה, בל"ד רק עולה בסקרים. מאז שנסגרו הרשימות עלה שיעור ההצבעה הצפוי בחברה הערבית מ־38 אחוז ל־46, אך רוב מכריע של 80 אלף הקולות האלה עובר, על פי הנתונים, לסמי אבו־שחאדה. הסיבה, גם כאן, היא מה שקרוי אצלם "אירועי מאי". מי שרואה בפרעות תשפ"א התקוממות לאומית ראויה לשבח לא יכול להצביע לרע"מ, בגלל הקו של מנסור עבאס; הוא יתקשה גם להצביע לעודה וטיבי שפלירטטו עם הקואליציה הנוכחית; את מפלטו הוא מוצא בבל"ד.
כל הסקרים וכל הסוקרים מציבים את שתי המפלגות הערביות הגדולות על ארבע. ההיסטריה של חד"ש־תע"ל מלמדת שהנתונים שבידיהם יציבים פחות. בסביבת עבאס משוכנעים שהמנדט החמישי כבר בכיס, ואם אחוז ההצבעה לא פורץ כלפי מעלה ברור על חשבון מי זה בא. הודעת התמיכה המקוממת של ח"כ עאידה תומא־סלימאן מחד"ש במחבלים משכם, והגיבוי מעודה, הם לא מעידה. זה קו הקמפיין: לשבור ימינה בכל מחיר ולשכנע את המתלבטים שהם יותר בל"ד מבל"ד.
ומה באשר לאבו־שחאדה? לו יש שתי מטרות: הקטנה שבהן היא לעבור את אחוז החסימה. הגדולה, האמיתית, לגרום נזק כבד ובלתי הפיך לשותפיו לשעבר לרשימה המשותפת. מגמת ההשתלבות בחברה הישראלית היא איום קיומי על האידיאולוגיה של עזמי בשארה ויורשיו. אם יצליחו לעבור את אחוז החסימה – ועל פי רוב הסקרים חסרים להם 50 אלף קולות לכך – הם ישתמשו בהם כדי לכפות עוד בחירות ועוד כאוס. אבל אם לא יצליחו, הם יתנחמו בשיגורם של שאר הח"כים הערבים לפנסיה מוקדמת. הם לא יזילו דמעה אם הכנסת תהיה יהודית בלבד, מבחינתם זה יהיה מ.ש.ל לטענותיהם על הציונות.
