הבחירות האלה הן פחד ותיעוב בדרך לקלפיות. שני המחנות פוחדים פחד מוות שהצד השני ינצח. במרכז־שמאל שורר שכנוע עמוק שניצחון של נתניהו יביא לסוף הדמוקרטיה הישראלית. בימין יודעים שאם יקום, בפעם החמישית, גוש חוסם, ספק אם נתניהו ישרוד פוליטית; הוא הפך לסמלו של מחנה שלם, והסמל עלול לגמור בכלא.

כשמסקרים קצת פוליטיקה, לומדים במהירות שחלק מהקרבות בין פוליטיקאים הוא הצגה. לעיתים קרובות המילים הקשות באולפן הטלוויזיה מתחלפות בצ'פחות כשהמצלמות והמיקרופונים כבים. הכנסת איננה רק מושב נציגי העם, היא גם גילדה. זו ציניות מסוימת, אבל היא איפשרה לאנשים האלה לעבוד יחד, לפעמים לחוקק יחד, גם אם באו ממקומות שונים לגמרי.

אחרי חמש מערכות בחירות, התמצק התיעוב. בעיקר בין הגושים, אבל גם בתוכם. ריבים ושנאות היו תמיד, אבל אנחנו במערכת בחירות רציפה, שהחלה לפני שלוש שנים, והעצבים של כולם פקעו. המשקעים צמחו לממדים של הרים אפלים. איימן עודה יצהל אם רע"מ תגמור מתחת לאחוז החסימה. משפחת נתניהו נחושה שאיילת שקד תושמד פוליטית. בין מרב מיכאלי ליאיר לפיד זורם פלג של טינה.

הישראלים צופים בתאונת הדרכים הזו כמו סקרנים שנקלעו למקום, ועכשיו מבקשים מהם לתת יד. הם ייתנו. לא תהיה נפילה היסטורית בשיעורי הצבעה. אך החדווה של יום הבוחר נגוזה. מה שקורה בישראל איננו חגיגה לדמוקרטיה, אלא המחשה לסדקים המתרחבים ולשבטיות גוברת. זו לא תופעה ישראלית. המערכות הפוליטיות חוות משבר במערב כולו, מבריטניה דרך איטליה, ישראל ועד לארצות־הברית.

לפני כמה שנים סיקרתי משבר חריף שתקף את ישראל. הוא הצריך חשיבה מחוץ לקופסה. יום אחד התקשר פוליטיקאי בכיר. הוא הציע שאדבר עם איש עסקים, שאותו הציג כגאון שעשה כסף מיכולותיו. "יש לו רעיונות יוצאים מהכלל". בשמחה, השבתי. אחריו התקשר איש תקשורת מוערך. הוא ביקש שאדבר עם אותו אדם, וזה אכן צילצל לבסוף. האזנתי בקשב רב; השיחה הייתה משונה ביותר. הניתוח של המצב נשמע מנותק מהמציאות, האיש דיבר באורח לא קוהרנטי. כאשר הוצגו בפניו עובדות, הגיב באופן תמוה.

כעבור כשבועיים, שמעתי שהאיש הצליח להגיע לפורומים בכירים במדינת ישראל, ולהציג בפניהם את הניתוח שלו. הופתעתי. התנהלותו הייתה מוזרה ביותר. כעבור זמן מה התברר לי בדרך מקרה כי הוא היה - כאשר דיבר, ייעץ, טילפן והפעיל את קשריו - בעיצומו של התקף מתחום הפרעות הנפש.

המצב הלאומי היה כה מוטרף, שהיה קשה לסנן החוצה חוסר היגיון עמוק שנבע ממצוקה. לאיש היו קבלות על הצלחות בעבר, ועל בסיסן נקבעו פגישות ושיחות ארוכות; השומעים - מעורערים בעצמם ממשבר תקדימי - הניחו שהם אינם מבינים את תובנותיו.

חשבתי על הסיפור הזה השבוע, כשראיתי את הפוסטים המשונים של הדר מוכתר (חסימת כבישים, אזיקים ליד בניין הכנסת, שמלה מוכתמת בדם ומה לא). המערכת הפוליטית הישראלית, ואיתה התקשורת, כל כך איבדו את שיקול דעתם אחרי חמש מערכות בחירות, שהתנהגויות אקסצנטריות ומטרידות נתפסות כחלק מהחיים בעידן של בחירות בלתי נגמרות.

מנהל כמו פרפר / העצבים עושים את שלהם. השבוע זו הייתה חשיפת ההקלטה של סמוטריץ' על נתניהו ("שקרן בן שקרן"), שאחריה ביבי "סלח" על מה שכינה "דברי הבלע של סמוטריץ'" – לא בדיוק מחילה היוצאת מהלב.

לאחר מכן החלו הקרבות בין מרצ והעבודה ליש עתיד סביב החשש של זהבה גלאון ומרב מיכאלי שמפלגותיהן לא יעברו את אחוז החסימה בשל התחזקות לפיד. "איזה מין ראש גוש", שאל פוליטיקאי בשמאל, "ראש ממשלה, מוותר על הליכודניקים? נואם על שתי מדינות, זכויות להט"ב והישרדות הדמוקרטיה? מדבר על 'המפלגה הגדולה'? אני אגיד לך איזה: כזה שרוצה לשתות קולות שמאל. ואם מרצ או העבודה לא יעברו, הסיפור נגמר".

יש לי רושם שבמפלגות הגוש יש קנאה גוברת בלפיד, שמנהל ראשות ממשלה בצורה מסודרת למדי, הביא הישגים תוך חודשים ספורים ומתחזק בסקרים בעקביות. בפרפראזה על הציטוט של מוחמד עלי, לפיד מנהל את הממשלה כמו דבורה. הבעיה היא שביחס לניהול הפוליטי במרכז־שמאל, הוא נותן תחושה של פרפר.

קשה להאשים אותו. בהנחה שלא יהיה אירוע חריג עד הבחירות, שיעור ההצבעה הוא שיקבע הכל; לא הצהרות פומביות וקמפיינים. בעמודים אלה מופיעים נתונים מסקר שנערך בהזמנת ארגון שמקדם שותפות יהודית־ערבית, "האם ראית את האופק לאחרונה"; עולה ממנו שארבעה מתוך כל עשרה ערבים יבואו להצביע. ארבעה מכל עשרה החליטו להישאר בבית. המאמץ של המפלגות הערביות מתמקד בשניים מתוך כל עשרה - הם טרם החליטו.

לפי הניתוח שערך החוקר נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, שתי הרשימות, רע"מ וחד"ש־תע"ל, מתנדנדות לא רחוק מאחוז החסימה. כדי שגוש חוסם ביבי ינצח, הערבים צריכים להגיע ללמעלה מ־50 אחוז הצבעה. כדי שנתניהו ינצח, צריך רק ששיעורי ההצבעה במעוזי הליכוד יצמחו – ושהערבים יישארו על סביבות 43 אחוז.

בן גביר שר לביטחון הפנים? רק 40 אחוז מהציבור הערבי אומרים שזה מדאיג אותם. אלה כנראה 40 האחוזים שממילא באים להצביע. לכן, הבחירות ממוקדות כעת במכניקה; כמה מכוניות ייקחו אנשים לקלפיות, מתי, כמה מושבים ברכב ובאיזה קצב.

|

כולם נגד גנץ / ביש עתיד לא מגיבים טוב לביקורת בגוש המרכז־שמאל עליהם. "מי מחלק לנו עצות, מי?" שאג עליי גורם שם, "שתי מפלגות שהציעו להן איחוד טכני ועכשיו בוכות שאולי לא ייכנסו לכנסת? זו אשמתנו? לפיד לא לקח אותן לפגישות והציע הצעות, כולל על חשבון המפלגה שלו? הנה הצעה: מפלגות של ארבעה מנדטים, שלא יחלקו לנו עצות!" מטה השכנוע של יש עתיד קיבל הוראה מפורשת: לא מנסים להעביר מצביעים שהחליטו על מרצ או עבודה. מה שכן, הם בהחלט מכוונים על מצביעי המחנה הממלכתי.

בעצם, כו־לם מטווחים את המפלגה היחידה שמתיימרת להיות גשר בין הגושים. היא חוטפת מלפיד, מהליכוד, ממרצ ומהעבודה. סיימון וגרפונקל שרו על "גשר על מים סוערים", ושם, מאבחן השיר, "חברים הם פשוט לא בנמצא". תחושה מוכרת למפלגת הרמטכ"לים וגדעון סער. ביש עתיד רואים בהם מאגר מנדטים פוטנציאלי. גם בליכוד. גם בעבודה. אחרי מערכת בחירות לא מוצלחת במיוחד, במחנה הממלכתי מקווים לאיזו פריחה של הרגע האחרון, כפי שקרה לבני גנץ במערכת הבחירות הקודמת.

בגלל שהם גשר, אנשיה הם חיישן יעיל למגמות בשמאל ובימין. "קורה משהו מדהים", אמר לי מישהו במחנה הממלכתי, "עכשיו כבר יש לנו קרב מול בן גביר על קולות. אתה מבין לאן ההתרחבות שלו מגיעה? לא רק שהוא לוקח קולות של ליכודניקים. הוא לוקח לנו קולות! נניח מההתיישבות העובדת. ממפלגה של שני רמטכ"לים, של האנשים הכי מנוסים במדינה". הוא סיפר על התכנסות שהייתה בשבועות האחרונים בביתו של אלוף במיל' מוטי אלמוז, שהיה ראש אכ"א ודובר צה"ל. אלמוז חקלאי היום, נטול שאיפות פוליטיות: הוא מגדל מנגו (זן מאיה, נדמה לי) וזיתים במקום שבו נולד, המושבה מגדל. לאחרונה ערך בביתו מפגש חקלאים עם מי שהיה הרמטכ"ל שלו, גדי איזנקוט.

"אתה יודע מה המסר שעובר אלינו מהחקלאים, חוץ מענייני הקרקעות, היבוא, מחירי המים?" שאל אותי איש המחנה הממלכתי, "שבן גביר, בניגוד לשאר הפוליטיקאים, לא מופיע רק לקראת בחירות. שהוא כל הזמן מתעניין בפשיעה החקלאית, שממררת את החיים שלהם. שהם אולי לא יצביעו לו, אבל רוצים שבן גביר יעשה סדר".

התקשרתי לאלמוז; הוא העדיף שלא להתראיין. איזנקוט הציג לפני כעשרה ימים תוכנית שבנה למאבק לאומי בפשיעה. היא לא קיבלה כמעט שום יחס בתקשורת.

שוחחתי עם חקלאי אחר, מעמק יזרעאל. "אנחנו רואים את השלטים של בן גביר על מי בעל הבית", הוא אמר לי, "ולמרות הסייגים, זה מדויק. לא ברור יותר מי בעל הבית. הערבים קונים אדמות חקלאיות שסבא וסבתא שלנו גאלו, היישובים נחנקים". הוא העריך שהציבור החקלאי יתמוך בבן גביר בשיעורים מפתיעים.

שידורי המהפכה / ואכן, בתוך הקרקס הזה יהיה רק מנצח אחד. אם נתניהו יפסיד, איתמר בן גביר סימן את עצמו כאושיה החשובה ביותר בימין אחריו. אם נתניהו ינצח, הוא יהיה אחד השחקנים החשובים בממשלה – שלוש שנים אחרי שלא עבר את אחוז החסימה. גם אם הציונות הדתית תקבל פחות מנדטים ממה שהסקרים צופים לה, מעמדו של בן גביר בטוח. בפעם הראשונה, הימין הקיצוני הישראלי יקבל מעמד עוצמתי כל כך.

בקיץ 2008 שיחררה ממשלת אולמרט את הרוצח סמיר קונטאר בעסקת חילופים עם חיזבאללה. בתמורה קיבלה ישראל את גופותיהם של הלוחמים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. כעבור כמה שבועות הופיעה ידיעה על "קמפיין חדש" להביא לשחרורו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה. ב־ynet דיווחו שחברי ארגון המתקרא "הוועד למען הדמוקרטיה" נפגשו בירושלים ו"דנו במהלך". בין החברים: אביגדור אסקין, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. בידיעה נטען כי יופק סרט מיוחד, ובו "תמונות מחגיגות הניצחון של הרוצח סמיר קונטאר וחמשת פעילי חיזבאללה, ששוחררו במסגרת העסקה להחזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר".

מה הקשר בין שחרור קונטאר לחיזבאללה בעסקה - ושחרור האיש שירה בגבו של רבין? הנה התשובה של איתמר בן גביר, כפי שצוטט בידיעה: "אנחנו לא מזדהים עם המעשה של יגאל עמיר, אבל אין לי ספק שכל 'אבירי הדמוקרטיה', שתמכו בחנינה לקונטאר או למחבלים עם דם על הידיים בטענה שכבר ריצו את עונשם, יתמכו במסר של הסרט - שחרור יגאל עמיר מכיוון שגם הוא כבר ריצה את עונשו". במילים אחרות: אם שיחררתם רוצח ערבי, תשחררו עבורנו רוצח יהודי.

זה לא היה חד־פעמי: עשרה חודשים קודם לכן, אותו ארגון ימין קיצוני הפיק סרט למען שחרור עמיר והפיץ אותו ב־DVD; היצירה נפתחה בגאולה עמיר מדברת על בנה. במקביל, הפעילים סיפרו שהם עתידים לשגר "גלויות לאלפי בתי אב" ובעיקר ל"כפר שמריהו ורשפון" שקוראות לשחרור המתנקש. חודשים קודם לכן הופיעה מודעה בעמוד 4 בעיתון "הארץ", שקראה לשחרור עמיר. גם בידיעה הזו, כמו בקודמות שהזכרתי, הופיעו ציטוטים של איתמר בן גביר; למעשה, הוא הדמות העיקרית שראיתי שצוטטה.

קצת יותר מתריסר שנים קדימה, זהו המועמד המרכזי לתפקיד השר לביטחון הפנים. האיש שניהל קמפיין אגרסיבי לשחרור רוצחו של יצחק רבין.

נסיקתו איננה רק תוצאה של תקשורת מנוונת, שהעניקה לבן גביר חשיפת יתר היסטרית. זה קשור לפוליטיקה שלו ממש. בן גביר פיתח עקביות: מגיע לכל מקום שבו הסכסוך היהודי־ערבי מתפרץ, מייצר פרובוקציות (בבחירות האלה אקדח שלוף), מפרק כל מצוקה אזרחית למרכיבים לאומניים־דתיים. שנים רבות הוא נוהג כך בהתמדה ובחריצות – נוסע לקצוות הארץ, מרים שלט, מארגן הפגנה קטנה, מתקשר לעיתונאים, מתפלל שיקבל שנייה וחצי של חשיפה.

בינתיים, היחסים בין יהודים לערבים המשיכו להידרדר. הממשלות התעלמו ממצב הביטחון האישי, מעליית עוצמת הפשיעה בציבור הערבי, מהגניבות החקלאיות. המפלגות הערביות, עד עליית מנסור עבאס, התמכרו ללאומנות.

כשהפוליטיקה שלנו דיברה באולפנים, בישיבות בחדרים ממוזגים, בן גביר היה הפעיל המיוזע בשטח, עם פח בנזין מטפורי והתלהמות אין קץ בטוויטר. במפלגות הממוסדות שכחו שפוליטיקה מתחילה ממענה לצרכים פשוטים. הם זילזלו בהגעה הזו לכל אירוע, לכל מקום. בזרע שנטמן. וכך, ככל שהחברה הישראלית המשיכה להתפרק לחלקיקיה האלמנטריים, ככל שהגזענות הפכה למין מוזיקת רקע קבועה, יכול היה בן גביר לבצע את המעבר שלו מהשטח אל האולפנים. הוא הפך לאקזוטי, איש השטח האולטימטיבי. נוסחה: אאוטסיידר עם פתרונות קיצוניים שמפגין לפתע פרגמטיות, יחד עם תקשורת מכורה לסנסציה ולקליק בייטס.

פעילי הימין הקיצוני יצרו במשך השנים הללו שפה. זו המקוננת על חולשת היהודים בארצם, על היותנו לכאורה קורבנות קבועים שממשלתם בוגדת בהם. השפה הזו הפכה לדיבור יומיומי. מכאן נפתחה הדרך אל הכוח.

בכל המערב הסדר הישן פושט רגל, המערכות הוותיקות נתפסות כחלולות או מושחתות; כמעט בכל מקום צומח הימין הקיצוני וחודר לפוליטיקה. הוא ממחיש שדווקא בעולם גלובלי כל כך, האטרקטיביות של הלאומנות גוברת. רק שאצלנו, על הכף מונח הרבה יותר משותפות באיחוד האירופי, או מכסות של מהגרים. באתר האינטרנט של עוצמה יהודית הכותרת היא "מצטרפים למהפכה!"; בהחלט מרגיש ככה.