בחירות 2022 צפויות לגלם השפעה חסרת תקדים של הציבור הערבי על עיצוב השלטון בישראל. אך לפני ארבע שנים קשה היה להחשיב את הערבים כחלק ממחנה פוליטי מסוים, ובמקרה הטוב הם נספרו כ"גוש חוסם". הציבור היהודי התייחס לפוליטיקה הערבית כאל "מונוליט" - ללא הבחנה בין מרכיביה - והמנהיגים הערבים מצידם דבקו בעמדה מסורתית של "משקיפים מהצד".

השנה וחצי האחרונות סדקה את אותה תמונת עבר מאובנת: מפלגה ערבית (רע"מ) השתלבה באופן תקדימי בקואליציה שלטונית; הרשימה המשותפת התנפצה, ובכך שיחררה את הציבור הערבי מכבלי "הקונצנזוס המשתק"; והציבור היהודי החל להבחין בגוונים בפוליטיקה הערבית, וחלקו אף מקבל השתלבות של נציגיה בשלטון, דבר שמעורר שיח סוער והופך למאבחן מרכזי בין המחנות.

הפרדוקס הוא שהערבים צפויים להשפיע הפעם לא בשל משקל האלקטורלי הצפוי אלא דווקא בשל היעדרות חלק גדול מהם מהמשחק הפוליטי. למרות שיפור מתמשך בשיעור האזרחים המתכוונים להצביע, עדיין מדובר על טווח של 40־50 אחוזים, דבר שמשמעו סיכון לצליחת אחוז החסימה על ידי רע"מ וחד"ש־תע"ל, כאשר סיכויי בל"ד נראים לפחות עתה קלושים, אולם גם במקרה של אותה מפלגה מתבדלת - עצם התמודדותה תשפיע דרמטית על המאזן האלקטורלי העדין.

מעולם שיעור ההשתתפות של הציבור הערבי לא היה כה גורלי לשאלה מי ימשול בישראל, ולא היווה שיקול קריטי בעיני המתחרים הפוליטיים - המשקיעים כיום מאמץ רב בניסיון לעורר או להרדים את האזרחים הערבים. בכך מתממש היעד שהציב מנסור עבאס לפני בחירות 2021: להיות כף מאזניים מכרעת בין הגושים.

נטיית רבים מהערבים שלא להצביע משקפת כשל משותף של המפלגות היהודיות והערביות, וחדשות רעות עבור שתי הקהילות. אין מדובר בחרם אידיאולוגי אלא בהבעת ייאוש מהמשחק הפוליטי: רע"מ מתקשה להציג את עצם כניסתה לקואליציה כהצלחה מובהקת; יתר המפלגות הערביות לא מגלמות דרך אפקטיבית להשפיע ולפתור בעיות; והמפלגות הציוניות מתעוררות לניהול דיאלוג עם הציבור הערבי רק ערב בחירות, מבלי שהדבר מלווה בייצוג ערבי הולם ברשימותיהן.

ייצוג פרלמנטרי מוגבל והשפעה מצומצמת על תהליך קבלת ההחלטות עלולים להביא לריחוק גובר ואף לניכור ומתח בין הציבור הערבי לזה היהודי ולמוסדות המדינה. שתי הקהילות נדרשות להתייחס לתרחיש הזה כ"התרעה אסטרטגית": לסגירת השער השלטוני שנפתח - ולו במעט - כלפי הציבור הערבי תהיה השפעה שלילית על יחסי יהודים וערבים שחיים על פתח הר הגעש שהתפרץ במאי 2021 ועלול להתפרץ שוב, ייתכן אף בעוצמה גדולה מבעבר.

כל ממשלה שתעלה בישראל נדרשת להפנים שלא ניתן לשוב למצב ששרר לפני עידן הכאוס הפוליטי הנוכחי אשר הגדיר מחדש את קווי התיחום בין ימין ושמאל, ובה בעת שינה מהיסוד את הפוליטיקה הערבית. תובנה שכזאת צריכה למצוא ביטוי בגיבוש אמנה או חוזה שיגדירו במדויק את מעמד האזרחים הערבים וזיקתם למדינה, ולפרט מהן זכויותיהם וחובותיהם. זאת, לצד מאמץ גדול יותר בפתרון בעיות היסוד של האזרחים הערבים, ובראשן מצוקת הדור הצעיר, ופיתוח מסגרות שיאפשרו העמקת השתלבותו במוסדות המדינה. אמונה בהמשך היכולת לקיים את מערכת היחסים הלא מוגדרת כפי שהתקיימה מאז 1948 ועד היום משמעה בחירה מודעת בפיצוץ עתידי.

ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן