שמחה כבר לא תהיה לי מההלוויה הזאת", היה אריק שרון אומר. אמש חזר אלי המשפט הזה. נכון ל-11 בלילה, המטוטלת נעה בין שתי אפשרויות: או ממשלה ימין צרה, שתהיה שבויה בידיהם של בן-גביר וסמוטריץ', או ממשלת מעבר בראשות לפיד, שתזדחל עד הבחירות השישיות, בעוד כמה חודשים. שתי האפשרויות רעות למדינת ישראל. מפלגה אחת, בל"ד שמה, וכמה אלפי קולות שחסרים לה, מפרידים, על-פי הסוקרים, בין שתי האופציות. ביש עתיד כבר לא מייחלים לקולות הימאים – מייחלים לקולות בל"ד.

בל"ד היא מפלגה שלא מקבלת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עזמי בשארה, המייסד והמנהיג שלה, ברח לקטאר לאחר שהואשם במסירת מידע לסוכן חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. כרגע היא לא פרטנרית, לא של הימין, לא של המרכז ולא של השמאל.

ומנגד, בליכוד, מייחלים לרצונו הטוב של איתמר בן-גביר. אני חושב על שני האבות המייסדים שאמש יכלו לרוות נחת: הרב כהנא, שמת רחוק מכאן, מושפל ומנודה, אבל תורתו התנחלה עכשיו בכנסת, בקרב החיילים, בדעת הקהל ועוד מעט בממשלה; ועזמי בשארה, שתלמידיו מחזיקים, לפחות ללילה אחד, את המפתח לקיומו של שלטון סביר במדינת ישראל.

זאת סטירת לחי ל-125 שנות ציונות, ל-75 שנות מדינה. ישראל, במצבה הבטחוני המורכב, במצבה הפנימי השביר, לא יכולה למסור את גורלה בידי גורמים עוינים, מחרחרי ריב ומלחמה. את הפלונטר הזה צריך להתיר.

נניח לרגע שתוצאות האמת יהיו זהות לתוצאות המדגמים. נתניהו יקים ממשלת 62. כשיסתיימו החגיגות וכל השרים יתרווחו על כסאות עוד הצבי יתחילו המאבקים. הבוחרים יצפו לשינוי – הבטיחו להם.

התחום הראשון שיטופל יהיה מערכת המשפט. לא משום שנתניהו ידרוש את זה – משום שכך הבטיחו, כך שטפו את מוחות הבוחרים. הרעב גדול; הרוב קטן. במקום ממשלה נתניהו יצטרך לנהל צונאמי.

המצב באופוזיציה יהיה מסובך עוד יותר. המחנה הממלכתי של גנץ יהיה מועמד לפירוק. המכנה המשותף שלו רופף. מפלגת העבודה רואה את עצמה כמפלגת שלטון. אין לה תוחלת כמפלגה קטנה באופוזיציה. ליברמן יצטרך לחשב את סוף דרכו – אם יינצל בעור שיניו הפעם. והערבים יצטרכו להחליט מה עדיף להם – להשמיד אלה את אלה או לחשב את דרכם מחדש.

אם המערכת הפוליטית תאבת חיים, אם היא רוצה לשמור על תמיכת הציבור ואמונו, היא חייבת לשבור את התיקו. עם נתניהו או עדיף, בלעדיו. עם החרדים או עדיף, בלעדיהם. מה שיכלו בגין ואשכול לעשות בשנות ה-60, מה ששמיר ופרס יכלו לעשות בשנות ה-80, יכולים נתניהו ולפיד לעשות עכשיו. אין מזה מנוס.

הקנאים יכעסו – ויסלחו. לא תמיד אפשר להשיג הכל בחיים.