חצות וקצת, מלון וורט בירושלים, הנשף של עוצמה יהודית.
אני מסתכל על ריקודי המעגלים, על שכרון החוגגים ועל הצעירים. עם חולצות "להיות יהודי בארצנו", "הגיע זמן בן גביר" ו"הביטחון שלך בימין". על אין ספור אלו שעבור ההיסטוריה ומחר בבוקר, מתעדים. ופלאשים. ודגלים. ושירים. "מהפכה של שמחה", "מצווה גדולה להיות בשמחה" ו"שמחה גדולה הלילה". ושואל: מה זה אומר עלינו?
שאנחנו קיצוניים, ששים אלי קרב, מתלהמים? אולי. עכשיו זה לא רק באוויר, באיזה נאום תוכחה באולפן או בהאשמה אמורפית של עוד שמאלן. עכשיו זה כבר ספור. זה במנדטים.
ואולי זה אומר משהו אחר: שאנחנו בני אדם. זה בא עם תחושות. פחדים, דאגות. ועוד בארץ הבוערת שלנו. כשימים לפני הקלפי קריית ארבע ובקעת הירדן מותקפות. ולפעמים הכי קל לשים את מבטחך בזה שצועק הכי חזק. מאיים הכי הרבה.
"מי פה בעלי הבית", מנפנף בשלטי בחירות. "הקדוש ברוך הוא, אנחנו א־ו־ה־ב־י־ם אותך!", שירה אדירה נשמעת. ותיכף, הסאונד יעומעם, באוויר תהיה התרגשות, פעילים יתרוצצו, ועל הבמה יופיע להיט הבחירות הנוכחיות. האיש שהנגיש את רוח שייח ג'ראח.
בבחירות הקודמות, של מארס 2021, באולם השמחות במודיעין, כשאחרי אין סוף ניסיונות נכנס להיכל הדמוקרטיה, הרגליים של איתמר בן גביר לא נגעו ברצפת האולם. אחרים נשאו אותו על כתפיים. ואילו עכשיו, שתי רגליו על הקרקע. והמשקל שלו כבד בהרבה: במקום שישה מנדטים, 225 אלף איש שבחרו בו לפני שנה וחצי, הוא נושא איתו קרוב לחצי מיליון מאזרחי ישראל.
עכשיו דממה, הצל על הבמה. יואב אליאסי מצטרף לבן גביר, שעוד קודם מתקבל ב"הו־הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא". ואז בן גביר נושא נאום שהולך להיקטע בשירת "מוות למחבלים", ומסתיים ב"אני מבטיח גם לאלה שלא הצביעו לי, אחים אנחנו".
בפינות אחרות בעולם, כשקיצוניים מטפסים, תוקפת מין התכווצות, של עם שעבר דבר או שניים. ואנחנו מתחלחלים. אבל עכשיו הגלובוס משדר את התמונות והכותרות מגבעת רם. ובעולם מצקצקים. עם סגולה, רודפי שלום, ערכים, מה קרה למדינת היהודים.
שלום. פעם הייתה מילה כזאת. היום היא לארכיון. כמו טרנזיסטור וכאלה. פעם גם התגאינו שלמרות שאנחנו מוקפים שונאים, לא ישברו אותנו מלהושיט יד. גם אם ביד השנייה, באותו זמן, יש אקדח.
אצל ההוא שרוקד פה על הבמה, וקופץ, ומניף יד, ואז שתיים, ומנופף להמונים, ומחבק, ומודה, יש מצב שהאקדח, זה שנשלף בשייח ג'ראח, הופיע כבר במערכה הראשונה.
---
יום הבחירות, רובע ה' באשדוד.
רחובות העיר מעט מנומנמים הבוקר. לא כאן, ליד הקלפי שבבית הספר שז"ר, בין הרחובות שמואל הנגיד לשלום שבזי, בין רבי קומות שנוגעים בעננים ציוניים לשיכוני רכבת וגרפיטי מתקלפים. כאן תוסס.
וצעקות. ומוזיקה. כל פיסת נדל"ן על שערי בית הספר מאוישת בתעמולה. "רק הליכוד יכול", ו"למען כבוד שמים" של ש"ס, ובעיקר "הגיע זמן בן גביר". ואפילו לא שלט אחד של לפיד או גנץ. "חסינות לחיילי צה"ל", פעיל עוצמה יהודית מקבל את פני הבאים.
לפני שנה וחצי, ערב "שומר החומות", רגע לפני שהמדינה התלקחה, ראיתי אותו, את איתמר בן גביר, בלב שייח ג'ראח, חוצה רחוב מנקודה אחת לשנייה, בתוך המון ערבי זועם, וח"כים ערבים שמלהיטים, ומטריית לוחמי מג"ב שמגוננים עליו בגופם. חוצב דרכו, במעין קריעת ים, בתוך נחילי המון סוער ועוין, נגד כיוון האדם וההיגיון. עושה את זה מסיבה שמחוץ למזרח התיכון לא תהיה ברורה. רק אולי כדי להראות שזכותו.
כמה שנאה הייתה ברחוב הערבי שם. וכמה הערצה בדיוק שנה אחר כך, במצעד הדגלים, בקינג ג'ורג' פינת אגרון בירושלים, כששוב התקשה לחצות רחוב, הפעם מחבק.
והנה עכשיו, בשז"ר שברובע ה', הבחירות הראשונות שאחרי "שומר חומות", זמן בציר וקטיף ומסיק וגדיד הפירות הפוליטיים הגיע. וסמל הקיצון שהפך לגיבור של 2022, מוקף שוטרים ומאבטחים, שוב מתקשה לפלס דרכו. ובוסות. וחיבוקים. ולחישות באוזן. וסלפים. ו"כפרה, אחד עם הנכד".
והמעברים האלה, בתוך סוגי התחושות וההתגודדויות, כל כך קיצוניים. "היום ברוב המקומות זה אהבה, אל תתאכזב", תיכף בן גביר יאמר לי.
אבל עכשיו, בכניסה לקלפי, יש חבורה בכחול. "להיות עם יהודי בארצנו", כתוב על החולצות שלהם. ודגלים. וברקע, בלופ, הג'ינגל הלא־מעודכן "איתמר האלוף לכנסת" של בני אלבז.
"כולם קיבלו את ההזדמנות, עכשיו התור של בן גביר", אומר אחד מהם, אושרי צורדקר, 26 מאשדוד, שמחזיק דגל ישראל ורמקול גדול, "בן גביר ישמור על ישראל, שלא ירביצו לחרדים בשער שכם. הוא לא פרובוקטור. אומרים קיצוני, אבל זה בא מהלב". צורדקר מספר שחודש שלם הורידו להם שלטים בעיר. ופעיל אחד מוסיף שבמפלגות אחרות כל הזמן מנסים להקליט אותם, להוציא אותם קיצוניים.
בכל מקרה, לא בטוח שחייבים הקלטות חשאיות. המציאות מייצרת לבד חומר. "רק ט' בקלפי", בן גביר מנפנף עם פתק לקהל סביבו, בזמן שכולם שרים "אל־אל ישראל". אבל איזה אחת, מבוגרת, עם שמלה ורודה, קוטעת אותו. "תירה באמא שלהם", היא צועקת.
באמא של מי לירות? "תירה באמא שלהם, כל הכבוד לך", זאת בוורוד ממשיכה. ואז מצטרפת לשירת "הווו איתמר בן גביר".
בן גביר, מחייך כולו, מנצח עם הידיים על המקהלה. ואז מודיע: "אוהב אתכם. צריך לעבוד קשה־קשה כדי...".
"לא תעבוד קשה, בעזרת השם", ההיא שוב קוטעת. וברקע, "מוות למחבלים". ומכל עבר, "איתמר אוהבים אותך", "אנחנו איתך".
ואז, האיש שהתמחה בלחצוב ולפלס נתיב בתוך אנשים, בדרכו להפוך לאחד המשפיעים על חיינו, נכנס לאוטו. ממשיך.
----
באוטו.
נעים דרום־מזרחה, לרוחב אשדוד, מרובע ה' לרובע ט', אל הקלפי שבבית הספר אשכול. בתוך לנדרובר כהה. ממוגנת. כדי לסגור את הדלת אתה צריך לקחת תנופה מהבניינים ממול. מאבטח מטעם המדינה מקדימה.
אנחנו בתוך יום ההצבעה, ובן גביר זהיר. נראה, נחכה, זה לא בכיס, כאלה. ובכל זאת ברור לאן נושבים הפתקים. בן גביר מבין. כשהיום יסתיים הוא יעשה עוד צעד למוקד הכוח. וגם השיחה היא קצת כזו, של היום שאחרי.
הייתי איתך בבחירות הקודמות, כשנלחמת להיכנס לכנסת, ועכשיו היקף התמיכה לגמרי אחר, אני אומר לו, מה השתנה בארץ מאז? "לקחי שומר חומות", בן גביר משיב, "קרה כאן משהו במדינה. אנשים פחות תמימים. לא כל הערבים אויבים. אבל מבינים שיש לנו עסק עם קבוצות, אויבים של המדינה".
זה שיותר תומכים בך, אני שואל, אומר שאנשים יותר מפחדים. "אין ספק שאנשים מפחדים יותר להסתובב ברחוב. הדרום בכלל הפך למערב פרוע. בסוף בסוף בסוף, כשמסתובבים ברחוב, זה לא קשור ימני, שמאלני, כולנו רוצים שקט, ולחזור להיות בעלי הבית כאן".
בבחירות הקודמות, כשנע בין הקלפיות, הוא התקבל בשירת "הו־הא מי זה בא, שר המשפטים הבא". עכשיו זה השר לביטחון פנים. שזה לא פחות מעורר מחשבות.
מר מתעמת, האיש שגורם לתסיסה בהר הבית, וממהר לכל זירת פיגוע, שיש לו הרשעות, על התפרעות והסתה לגזענות, זה שעתר נגד מצעד הגאווה בירושלים, ואפילו לדמות שלו ב"ארץ נהדרת" יש דאן 9 בקראטה - הוא רוצה לשמור על הסדר שלנו. איך, אני שואל אותו, אתה שנחשב פרובוקטור, ומישהו שעושה בלגן. "אני נחשב, אני נחשב, אני נחשב", הוא עונה, "אני נחשב אוהב מדינת ישראל. אני נחשב זה שייתן גב לשוטרים ולחיילים. אני מוחה על ה'מישהו שעשה בלגן?' מה זה 'עשה בלגן'? זה שזורקים עליי סלעים ואני שולף אקדח זה בלגן? זה שהצלתי חיים בשמעון הצדיק זה בלגן?"
הייתי שם, בשומר החומות, כשחצית רחוב. נטו בלגן.
"חציתי שם רחוב כי הפקירו חיים של יהודים. וכשמפקירים חיים של יהודים, כן, אני צריך להיות שם. אז הפעם עשיתי את זה באופוזיציה וכחבר כנסת שיש לו את זכות הצעקה. אני מקווה שמהשבועות הקרובים תהיה לי זכות ההחלטה. אני מבטיח דבר אחד. אם זה יקרה, יהיה טוב לכולם. באמת לכולם. גם לאום אל־פחם מגיע שיהיה סדר".
הרבה מנדטים זה הרבה אחריות. אני שואל אם אפשר לצפות ממנו שיתמתן. "קודם כל, כן התמתנתי. אני לא מתבייש להגיד שמגיל 14 להיום, התמתנתי. אתם מסתכלים על זה בתדהמה. אבל מה לעשות שאדם היה בן 19, ועברו 27 שנים, הוא מתמתן. ובינתיים נולדו לי ילדים, הקמתי משרד עורכי דין, ומצד שני, אם מישהו בונה שאשכח את האידיאולוגיה שלי, ואת אהבת ישראל שלי, שישכח מזה. באתי להיות בתוך המערכת, אני רוצה להיות שר, אבל יש קווים אדומים שאסור לחצות. אני לא אהיה נפתלי בנט. לא אשכח את האידיאולוגיה ומאיפה באתי".
האוטו מתקדם ברחובות אשדוד. היה דיבור על גשם, אבל מעלינו שמיים ריקים. ומודאגים. בן גביר עובר על סמסים. הופ, דיווח מהשטח. בבני־ברק חסרים פתקי ט'.
אין עליו את האקדח ששלף בשייח ג'ראח. "אני לוקח אקדחים", הוא אומר, אקדחים ברבים, "בדרך כלל כשאני נוסע לשמעון הצדיק או לכל מיני מקומות של פוטנציאל לזריקת אבנים. כאן הפוטנציאל באשדוד לזריקת סוכריות ופרחים. תופתע", הוא מקרב את הראש, לוחש, "זה גם בתל־אביב צפון. זה גם בכפר שמריהו. בצהלה. שאף אחד לא יתאכזב. זה אומר שיש היגיון פשוט. מגיע לכולנו להיות בעלי הבית של המדינה הזאת".
ותכף דלת הרכב הממוגן תיפתח. מבעדה תכנס המולת רחוב אשדודי. ג'ינגלים. פעילים. אל הלנדרובר יחפזו מצביעים. "ט' ועוד ט' ועוד ט'. גשם של ט'. טל ומטר וברכה", פעיל מזוקן יזעק לתוך רמקול מוזהב תוך שהוא צועד לפני בן גביר.
אבל עכשיו, רגע לפני שיוצאים, אני שואל על המוניטין, השם של המדינה, שאת האהבה אליה הוא מזכיר כל הזמן. עוד מעט השם שלו יככב בכותרות מסביב לעולם.
"לפני שבגין עלה לשלטון אמרו שהוא רוצח", הוא משיב, "שמיר, כשעלה לשלטון, אמרו טרוריסט. ביבי, אמרו שהמזרח התיכון יסער. סמוטריץ', לפני שנהיה שר, אמרו נורא ואיום, ממשלת ימין קיצונית הזויה. בסוף השמש זרחה למחרת. בעזרת השם היא תזרח גם מחר".
למחרת הבחירות, וגם ביום שאחרי, השמש תזרח. בעניין הזה בן גביר צדק. ואז גם יתברר שיש ימין על מלא, ובן גביר על מלא, ובעלי בית על מלא.
ורק מהדמוקרטיה יהיה פחות.
---
בחזרה למלון וורט בירושלים.
עשר בלילה, שעת מדגם, זעקת שמחה גדולה מתפרצת. הקהל פה, חובשי כיפות, פאות ארוכות, צעירי התנחלויות, בנצי גופשטיין, ההוא מלהב"ה, שתיכף בן גביר יודה לו מהבמה, והרב דב ליאור, שיברך שהחיינו וינאם ש"אין דבר כזה מדינה של כל אזרחיה. היא של העם היהודי", הם אדוני הארץ החדשה. והחל מהערב הם כבר לא שוליים. ישראל אמרה את דברה.
ובאמת, לא רק שוליים פה. יש חילונים. ויש גם לא מעט חרדים. בן גביר נגס גם ברחוב שלהם. משה, בן 19, חרדי, מספר לי בחוץ, תוך שהוא מעשן, איך הוא והחברים שלו מהישיבה בבני־ברק הפכו לפעילים נמרצים, למרות שנגד בן גביר היו קריאות רבנים. "היינו בשייח ג'ראח כשערבים זרקו אבנים, ומשם צעדנו לשער שכם", אמר. "אנשים התלהבו מהבלגן. מהאש של בן גביר. צועק, מדבר. החלטנו להקים מטה. התקשרנו, עשינו. לחץ, מאות חברים, שכנים".
הנה רן כרמי בוזגלו. הליכודניק המפורסם, שהיה פעיל למען אלאור אזריה ופעם ניסה להטיס עפיפון תבערה לעזה. היום הוא כאן, על מכופתר, עם דגל ישראל על הכתף. אנשים ניגשים, לוחצים ידיים. בני אלבז נותן לו חיבוק.
"לא אוהב את הדיבורים על הקצנה. עושים דמוניזציה לכל מי שפטריוט. לכל מי שדוגל באקטיביזם ציוני", כרמי בוזגלו אומר כשאני שואל אם הקצין. ואז מוסיף: "אני רוצה שנתניהו יהיה ראש ממשלה, אבל שאת המדיניות יכתיב בן גביר. סוף־סוף נתחיל למשול. נחזיר את הריבונות, נפקיע את הכוח שבידי בג"ץ, ונעניק חופש מוחלט לחיילים".
לא תראו כאן סממני לה פמיליה. מקסימום את צחי, תומך עם צעיף בית"ר. ולא חולצות של להב"ה למניעת התבוללות. למרות שלא מורכב למצוא קיצוניים בקהל. למשל משה, שפעם סיפר לי שהוא כהניסט, ופעיל ב"יד לאחים", נגד להט"ב, ונגד התבוללות, ולא ברור בעד מה כן, ועכשיו מסרב לדבר. בעוצמה יהודית אסרו על פעילים להתראיין. אולי מחשש שיפלטו אמירות חשוכות. "הקפדנו שהמסרים יעברו דרך אנשי המקצוע", מסבירים במטה.
בכל מקרה, החגיגה כאן היא בן גביר על מלא. בבחירות הקודמות בצלאל סמוטריץ', יו"ר הציונות הדתית, היה שותף יותר פעיל. הם אפילו חגגו יחד במודיעין. עכשיו סמוטריץ' על כפיים באולם אחר. והנאום שלו מוקרן פה במסך הגדול.
כשהיינו באוטו שאלתי את בן גביר אם הוא מתחרט על הריצה המשותפת עם סמוטריץ', שבראש הרשימה. ברחוב בסוף הוא היה הדמות שסחפה. "אני מאמין שעשינו דבר טוב", בן גביר השיב, "אם הייתי מביא הרבה מנדטים, והוא לא היה עובר (אם היו רצים לבד), אולי לא היה סיכוי לממשלת ימין. אז הוא ראשון של ציונות דתית, ואני של עוצמה יהודית, והכל בסדר. היה בינינו כסאח, גם צריך להודות. אנחנו חברים טובים".
בינתיים, אחרי נאום הניצחון, בן גביר מציג על הבמה את הנבחרת של עוצמה יהודית. על רובם כנראה לא שמעתם. אולי בעצם על מספר תשע, הרב עמיחי אליהו, זה שכתב שיו"ר העבודה, מרב מיכאלי, "קנתה ילד באמזון".
"איתמר היה אדם אחד, היום תראה מה זה. חוצה מגזרים. לא רק דתיים", הרב אליהו אמר לי קודם, בתוך המון הפעילים. "כולם מרגישים שהוא דואג להם, אוהב אותם. עם המתיקות ועם החן שלו הוא פתח כאן דלת, ויצר חיבורים מאוד מיוחדים. ברור שבן גביר הוא הקטר הגדול, אבל היופי שזה של כולם".
מתיקות וחן, בן גביר? אני שואל. "תסתכל תמונה אחת שלו, תראה כמה הוא מחייך. תסתכל על האנשים פה. תראה כמה הם שמחים. יצרו לנו תדמית של דמון אבל זה פספוס, כי האנשים כאן הם טובים. פועלים מתוך אהבה. אכפתיות למדינה, לחיילים, לתושבים".
במטה עוצמה יהודית מגלים שכדי לפנות לקהלים רחבים הם בנו קמפיין "כלל ישראלי", שבו ברשימה יש נציגים לפריפריה, יוצאי צבא וחילונים. גם נאום הניצחון של בן גביר היה מפויס יחסית, כזה שמושיט יד לכל המגרש הפוליטי הציוני, מוסיפים במטה, אבל בגלל שאיתמר מתויג, לא ממש התייחסו לתכנים.
"הצעירים יותר נוטים אחריו, כי אצלם הוא לא מתויג", מוסיף נבו כהן, אסטרטג הבחירות של עוצמה יהודית, "אצל המבוגרים יותר היה צריך לעשות עבודה, להראות להם איך הוא יוכל לעזור להם ביום־יום, לעבור את סף התיוג".
---
אני איש של אנשים, בן גביר אמר לי באוטו, כשנענו בין קלפיות, שהתרגשו לקראתו.
זו אמירה שקצת קשה לעכל. היכולת שלו להגיע לקהל היא עובדה ספורה במנדטים. עם חיבוקים, וסלפי, ומוות למחבלים ומה שצריך. ומצד שני, האנושיות שלו סלקטיבית. ומעבר לגדרותיה קהלים גדולים והיסטוריה חשוכה. ופרובוקציות. ותמונות שלא יימחקו גם אחרי שינקו מרצפת האולם פה את השלטים והבלונים:
סמל הקדילאק של רבין. תמונת הרוצח ברוך גולדשטיין בסלון הבית. אקדח מונף בשייח ג'ראח. ו־14 מנדטים.
