ומכאן לאן?

הבוחר אמר את דברו.

התוצאה כואבת אך ברורה. וייקח עוד מעט זמן לעכל את משמעותה, לערוך את חשבון הנפש והערכת המצב המתבקשים ולגבש את כיווני הפעולה לעתיד. ובכל זאת יש מקום לזהות קווים מנחים לכל חשיבה עתידית.

הגוש שלנו, 'גוש השינוי', נוצח בבחירות. הגוש של נתניהו ניצח. זה אומר שהם יקימו את הממשלה. זה איננו אומר שדרכם היא הנכונה לישראל. במקרה שלפנינו ההיפך נכון. היה יכול להיות אחרת: אילו הסכימה מיכאלי לאיחוד עם גלאון, אילו היה לפיד מוריד את אחוז החסימה ל־2%, אילו היתה ממשלת השינוי מעבירה מיד, לפני 14 חודש, את 'חוק הנאשם'. אבל כרגע כל זה חלב שנשפך.

התוצאה כואבת כאמור, אך לגיטימית. ויש לכבד אותה. כפטריוט אני מאחל לממשלה שתוקם, לפעול בהצלחה למען כל אזרחי המדינה. וכפטריוט שיודע שהיא נבנית למטרה אחרת לגמרי - קרי: להשתלטות עוינת על מערכת המשפט ועל שלטון החוק כדי לשחרר את נתניהו ואחרים מאימת הדין תוך ריסוק יסודות הדמוקרטיה - אני מקווה שהיא תופל במהרה.

כל הדיבור ה'תרבותי' של נתניהו במושב הכנסת לציון השנה ה־27 לרצח רבין נועד ליצור, בשיתוף פעולה עם תומכיו בתקשורת ותמימים בתוך 'גוש התקוה', אווירה של היתכנות לאחדות, כדי להחליש את תביעות בן גביר וסמוטריץ' ולאפשר בעתיד לטעון שהוא נדחף על ידי מחנה הרל"ב (שלא נענה לאיתותיו) אל הממשלה הקיצונית שבעזרתה הוא מתכוון להיחלץ מהמשפט.

אילו נמצאנו היום במצב שקדם למלחמת ששת הימים או ערב מלחמה עם איראן, היה מקום לשקול ממשלת חירום בכל הרכב שיידרש. אולם היות והאיום העיקרי על המדינה כעת הוא כוונותיו של ראש הממשלה המיועד, ובמרכזן התעקשותו להחריב שיטתית את ערכי האמת והאמון ולקעקע את עצמאות הזרוע השופטת וגורמי אכיפת החוק, לחסל את סיכויי פתרון 'שתי המדינות' ולהשתקע בשלטון בסגנון הונגרי־פולני, אין מקום לאחדות, אלא לכזאת שמתרחשת בלעדיו, דבר שאיננו מעשי בעליל, לעת הזאת.

ייאמר לפיכך, מפלגות 'גוש התקווה' אינן יכולות להתאחד לממשלה בראשות מי שעיקר כוונתו לכבות אותה. גם אם יתאמץ בשבועות הקרובים ליצור רושם אחר. קשה לשכוח את ההסתה, שנאת האחים ושיטות הפעולה של עולם הפשע שראינו מופעלות עד לפני ימים בודדים. וטיפשות לצפות שהן לא ישובו ברגע שצרכיו של המיועד לראשות הממשלה יחייבו זאת.

נכון, אנחנו צועדים אל תקופת חושך. איננו יודעים לכמה זמן ולא ברור מה יהיו הנזקים לאורך הדרך. נסיון החיים מלמד אותנו שזה יהיה יותר רע ממה שאנו מייחלים לו ופחות רע ממה שאנחנו חוששים מפניו. אבל ביסודם של דברים אנחנו, ולא כת הביביסטים, בצד הנכון של ההיסטוריה. וייאוש איננו תכנית עבודה. אחרי הלילה, גם אם יתארך, נצא מחדש אל האור. מול אופי האיום על החברה הישראלית המגולם בתופעת ה'ביביזם' אסור ל'גוש התקווה' להרכין ראש בשום מצב, אסור להיכנע לתחושת הרפיון המלווה תמיד כל כישלון ביצועי, או להתנדפות התמיכה בין חלק ממובילי דעה ואנשי ציבור ותקשורת. על המחנה הגדול הזה, גם אם איננו רוב בקולות שעברו את אחוז החסימה, לזקוף את קומתו, להרים את הסנטר, לחשב מסלול מחדש ולנוע קדימה. כשלון איננו סוף הדרך, אלא תמריץ חזק להפיק לקחים ולהיערך אל מול הנסיבות המשתנות. אין להירתע מהשלב הראשון שבו נהיה בודדים יחסית, לא להיכנע לרוע, לא להיכנע להכפשות, לא להיכנע לעיוות היהדות והציונות המקופלים ב'תורתם' של שותפיו לדרך של ה'ביביזם'. לא להיכנע לעייפות, לרצון האנושי לשים קץ למחלוקת.

מוטל על 'גוש התקווה' להיאבק על דמותה הראויה ועל דרכה ועתידה של ישראל. זוהי גם עת מבוכה לרבים. גם זה אנושי. ועדיפה המבוכה על הטיח שמציעים לנו גם בכירים ונבחרים שעייפו מלהיאבק. חיוני להמשיך במאבק עד שננצח. אני יודע שזה נשמע היום כמעט תלוש מהמציאות. זה איננו כך. והתוצאה ארוכת הטווח תלויה קודם לכל ביכולתנו להישיר מבט אל סיבות הכישלון, מעבר לסיבות הטכניות שמניתי, ולבנות מחדש את 'מחנה התקווה' - מן היסוד.

זה בידינו - ובכך נבחן.