"דוד לחץ את היד שלי והבנתי שהוא רוצה לדעת. סיפרתי לו שהיה פיגוע. הוא עצם עיניים ובכה"
23 ימים לאחר שנפצע אנושות בפיגוע במחסום שועפט, שבו נהרגה החיילת נועה לזר ז"ל, פתח המאבטח דוד מורל את עיניו | ניתוח ראש מסובך שבו הוסר חלק מגולגולתו הציל את חייו, והשבוע כבר השתחרר מבית החולים והועבר לשיקום. אבל הדרך להחלמה ארוכה | עכשיו מספרת אחותו שמחה פישביין על מאבקו לעלות ארצה ולשרת כלוחם, על הנס המשפחתי שלהם ועל האמונה שדוד עוד יחזור לדבר: "אני אומרת לקב"ה שהשיפור הזה לא מספיק לי. אני רוצה אותו שלם"
"מצאו אותנו באמצע הלילה, כמה שעות אחרי הפיגוע. האנשים מחברת האבטחה, שבה התחיל לעבוד רק כמה שבועות קודם לכן, בכלל לא ידעו שיש לו משפחה בארץ. הם הגיעו לבית של אמא שלי ב־2:30 בלילה. אבל אמא שלי לא מבינה עברית. היא לא הבינה כלום חוץ מזה שמדברים איתה על הבן שלה. אני לא יודעת איך היא הצליחה להסביר להם שאני גרה קרוב אליה. בזמן שאנשי האבטחה מחכים ליד הבית שלה, היא הגיעה אליי בצעקות ובבכי ואמרה, 'קרה משהו לדוד, תבואי מהר'. אני ישנתי, אבל רק שמעתי את הקול של אמא שלי והגוף שלי קם, כאילו משהו מושך אותי מהמיטה.
"האנשים של חברת האבטחה ביקשו שנצטרף אליהם לנסיעה ושהם יסבירו לנו בדרך מה קרה. כשנכנסנו לאוטו הם התחילו לדבר, אבל לא הבנתי מילה. ביקשתי שידברו יותר לאט. אחד מהם התקשר לעובדת סוציאלית והיא הסבירה לי בטלפון, בדרך לבית החולים, שדוד נפצע בראש מכדור. ואז הייתי צריכה לתרגם את זה לאמא, לבשר לה מה קרה לבן שלה, בזמן שאני רואה את הכאב בעיניים שלה".
כך התחיל לפני כחודש הלילה הקשה ביותר בחייה של שמחה פישביין (33), עולה חדשה מברזיל, כשהתבשרה שאחיה הצעיר, דוד מורל (30) נפצע אנושות על ידי מחבל בירושלים והוא בסכנת חיים. בפיגוע במחסום שועפט, שבו נהרגה החיילת נועה לזר ז"ל, נפגע גם דוד, שעבד כמאבטח במחסום, מקליע אקדח שחדר למוחו.
לפני כשבועיים פקח דוד את עיניו לראשונה, והשבוע השתחרר מבית החולים והועבר לשיקום. "אנחנו מתקשרים דרך לחיצות ידיים ומבט בעיניים", מספרת שמחה. "23 ימים לאחר הפיגוע דוד פקח עיניים ושאלתי אותו אם הוא רוצה לדעת מה קרה. הוא לחץ את היד שלי והבנתי שהוא רוצה. סיפרתי לו שהיה פיגוע. הוא עצם עיניים ובכה".
בחדרו החדש בבית לוינשטיין אפשר למצוא תמונה שלו מהצבא ולצידה ספרי תהילים. מעל התמונה תלו חברים מהישיבה שבאו לבקר שרשרת עם מגן דוד ושלט בו נכתב "ה' עימכם גיבורי החיל! דוד וכל משפחת מורל האהובה חיזקו ואימצו! איתכם בתפילות ויחד במסע! אוהבים אתכם מאוד".
"אני מדברת עם הקב"ה ואני אומרת לו תודה על הנס שעשה לנו, אבל שהשיפור במצב שלו לא מספיק לי", אומרת שמחה בגרון חנוק. "אני רוצה אותו שלם. אני מתגעגעת אליו. לקול שלו ולחיוך שלו. הוא בדיוק עבר לגור לבד והיה כל כך שמח מזה. הוא צעיר, רק בן 30. כל החיים לפניו".
העלייה השנייה
זו לא הפעם הראשונה שמשפחת מורל מבקשת נס עבור דוד. הוא נולד בעיר בלם שבברזיל להקטור ואסתר, אח צעיר לשאול ושמחה. לקראת סוף ההיריון התעוררה בעיה שהעמידה את חייו בסכנה. בשל מיעוט מי שפיר ברחם התפתחה תסמונת שאיפת מקוניום - מצב שבו נגרמת מצוקה נשימתית לעובר בעקבות שאיפת מי שפיר המכילים מקוניום (הצואה הראשונה של יילוד).
"בתחילת חודש תשיעי התחלתי לאבד מי שפיר", מספרת אסתר. "אחרי כמה ימים הרגשתי צירים ואז שלחו אותי בדחיפות לניתוח. כשפתחו לי את הבטן היה שם רק מקוניום. ישר לקחו לי אותו לטיפול נמרץ. שם הוא היה תשעה ימים".
"המנתחת שטיפלה באמא אמרה לה שהיא לא יודעת אם היא תוציא ילד חי או מת", מסייעת שמחה לאמה בסיפור. "בימים הראשונים אפילו אמרו שאין תקווה. או שהוא לא ייצא מזה או שהוא ייצא עם בעיות קשות. אמא שלי לא זזה משם, וכל המשפחה התפללה עליו, בדיוק כמו עכשיו. בסוף הוא יצא מושלם. הוא גדל להיות ילד חם, ילד טוב. זה הנס הראשון של אמא שלי. עכשיו היא מתפללת כל הזמן שהשם יעשה את הנס השני של דוד. שיחזיר לה את התינוק שלה".
"יש לי אמונה שלמה שהוא יצא מזה", מוסיפה אסתר, "כי אני יודעת שהשמיים ייפתחו לכל התפילות שלנו".
כילד למשפחה יהודית חמה דוד חלם תמיד להיות כבאי או לוחם בצה"ל. בפורים, מספרים בני משפחתו, היה מתחפש לדמויות של גיבורים. ב־2015, כשהיה בן 23, עלה לארץ, והחל בהליך הגיוס. בינתיים הוא למד והתגורר בישיבת "שערי דת", ישיבה של צעירים עולים מברזיל בשכונת רמות בירושלים, והחל לעבוד בהובלות. לאחר שלא הצליח לקבל תשובה חיובית מצה"ל בגלל גילו המבוגר החליט לחזור לברזיל, לא לפני שקיעקע על זרועו השמאלית את מפת ארץ ישראל ואת דגל ישראל.
"לא אהבתי שהוא עשה קעקועים כי זה נגד ההלכה", אומרת אסתר, "אבל אחרי הפיגוע כשראיתי איך אנשים מתחברים לזה התחלתי להבין איזה מסר דוד רצה להעביר דרך הקעקוע. הבנתי מה המשמעות של זה בעיניו". הקטור, אביו של דוד, מוסיף ואומר: "היד שמתפקדת עכשיו זו היד עם הקעקוע".
מברזיל המשיך דוד במאבק להתקבל לצה"ל, עד שקיבל סוף־סוף את ההודעה כי הוא עתיד להתגייס לפיקוד העורף בינואר 2019. דוד ארז את חפציו בפעם השנייה, עשה קעקוע נוסף של מגן דוד על החזה ועלה שוב לישראל - הפעם כדי לשרת כלוחם. כאן הוא הצטרף לאחיו ואחותו שכבר עלו לארץ, ושנה לאחר מכן גם אמו עשתה עלייה.
לפני כחודשיים, לאחר השחרור מצה"ל, החל לעבוד כמאבטח באחד המקומות הנפיצים בירושלים, מחסום שועפט, המפריד בין הבירה לבין מחנה הפליטים היחיד שנמצא בגבולות ישראל. שם קיבלו חייו תפנית גורלית.
שתי נשיקות, שתי ברכות
במשפחת מורל יש מסורת שהאם אסתר הנחילה: בכל פרידה היא מנשקת את ילדיה על ראשם ומברכת אותם. "זה ככה מאז שאנחנו קטנים", אומרת שמחה בחיוך. "תמיד, לפני הכל, מושיטים את הראש לנשיקה, ואמא אומרת לנו שהשם ישמור ויברך אותנו. אנחנו לא נפרדים מאמא לפני שמקבלים נשיקה בראש".
בפרידה האחרונה של אסתר מדוד לפני הפציעה, ביום כיפור, שלושה ימים לפני הפיגוע, הבן הצעיר שלה קיבל שתי נשיקות ושתי ברכות. "הוא תמיד יוצא כל כך ממהר מהבית שלי", מספרת אסתר. "ביום הזה הוא בא לצאת וקיבל ממני נשיקה וברכה. אחרי שהוא כבר הגיע לדלת הוא חזר אליי לקבל עוד נשיקה ועוד ברכה על הראש. לא הייתה לו שום סיבה לחזור, זה לא שהוא שכח משהו בבית. הוא פשוט חזר לעוד ברכה ונשיקה. כמובן ששמחתי, אבל זה היה לי מוזר. אני מאמינה שהברכה הנוספת השאירה את דוד בחיים".
לאחר פציעתו הקשה דוד פונה לבית החולים הדסה הר הצופים, שם הצוות הרפואי הצליח לייצב את מצבו. מהר הצופים הוא הועבר להדסה עין כרם אל צוות מומחים בנוירוכירורגיה, לצורך ניתוח דחוף. פרופ' גיא רוזנטל, מנהל היחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בהדסה, מספר כי דוד נורה מעל המצח, הקליע עבר דרך המוח ונתקע בצד השמאלי של הגולגולת. "אחרי הסי.טי לקחנו אותו ישר לחדר הניתוח. המוח היה מאוד פגוע ובניתוח הוא עבר הליך של די־קומפרסיה, הוצאה של חצי מהגולגולת. זה מאפשר לבצקת במוח להתנפח כלפי חוץ ולא לפגוע פנימה, בגזע המוח. הניתוח הזה, זה בעצם מה שהציל את החיים של דוד".
יותר משבועיים נזקק דוד להנשמה עד שהגיע למצב שבו התחיל לנשום באופן עצמוני. פרופ' רוזנטל מסביר כי האזורים שנפגעו במוחו של דוד יישארו פגועים, אבל בעזרת שיקום המוח לומד לעקוף את החלקים החסרים ולתפקד מחדש. "ראינו אנשים אצלנו בעבר שהתאוששו מפגיעות קשות, אבל לא כולם. לכן קשה מאוד לדעת באיזו רמה המוח שלו מסוגל להתאושש".
לאיזה סוג של החלמה ניתן לקוות במצב כזה?
"כרגע עוד מוקדם לדעת מה הנזק התפקודי של דוד. בגלל שהפגיעה היא בצד השמאלי של המוח הצד שיושפע יותר בגוף הוא הצד הימני. עם תרפיה וריפוי בעיסוק הוא יכול לעבור שיקום מוטורי, אבל יש צורך בעוד הרבה עבודה והרבה זמן. בעצם נקודת הזמן הראשונה שבה אנחנו בכלל מסתכלים איך המוח התאושש היא שישה חודשים מהניתוח. למוח יכול לקחת גם שנה וחצי להתאושש מפגיעה כזאת.
"צריך לבצע עוד ניתוח שישלים לו את החסר בגולגולת עם שתל מלאכותי על בסיס שחזור של סי.טי תלת־ממדי, שיתאים בדיוק לחלק החסר בגולגולת והוא גם יצטרך להיות במעקב. אנחנו חוששים מכל מיני דברים בדרך. יש סכנה לזיהום במוח בגלל אופי הפציעה ויכולים להיות גם פרכוסים. הדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו יודעים שהמוח של אנשים צעירים ובריאים כמו דוד יודע להתאושש גם מפציעות קשות ולכן יש מקום לאופטימיות זהירה. ביחידה לטיפול נמרץ הוא עבר דרך ארוכה. הוא עבר ימים קשים כשהצוות ביחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגיה התאמץ ועבד לילות כימים כדי לייצב אותו. לשמחתנו לאחר שלושה שבועות הוא התחיל להראות סימנים ראשונים של הכרה. זה שינה את המצב. בשבוע האחרון ראינו שיש שיפור במצב הנוירולוגי. מצב ההכרה הולך ומשתפר כך שהוא מתקשר עם המשפחה שלו".
פרופ' רוזנטל מסביר עוד כי הפינוי והטיפול המהיר בשטח הצילו את חייו. "מגיעים גם שבחים לצוותים שטיפלו בו טרם הניתוח - בשטח, ובהמשך ביחידת הטראומה בהדסה הר הצופים. בלעדיהם הוא לא היה מגיע בכלל לטיפול נוירוכירורגי".
דוד עבר פיום קנה, זה אומר שהוא לא יכול להעביר אוויר דרך מיתרי הקול, ולכן התקשורת שלו מאז שפקח את עיניו היא לא קולית, אלא דרך הידיים והעיניים. המשפחה או הצוות הרפואי מחזיקים את דוד בידו, שואלים שאלה, ודוד לוחץ. דוד כן מבין את השפה המדוברת, מכיוון שהחלק של השפה במוח לא נפגע, אך לדברי פרופ' רוזנטל רק החודשים הבאים יקבעו אם ישוב לדבר.
ד"ר מרינה מוטין, מנהלת המחלקה לשיקום חבלות מוח במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, אומרת כי "דוד יעבור אצלנו הערכה על ידי הצוות המקצועי, ואז נדע איזו תוכנית טיפול שיקומית תתאים לו. נעשה כל שביכולתנו כדי לשפר את מצבו ותפקודו".
במקום הסנדק
מאז הפיגוע אסתר לא עוזבת את מיטתו של דוד. גם האבא הקטור, שהגיע מהונדורס, נמצא ליד מיטת בנו. האחים שמחה ושאול עושים ביניהם משמרות, יחד עם הדוד ג'ימי והדודה ג'וליה (אחות של אסתר), ועוד המוני מבקרים שהגיעו לבית החולים, בעיקר מהישיבה שבה למד דוד. "אנחנו מקבלים הודעות מכל עם ישראל", מספרת שמחה. "כל הזמן ובכל מקום אנחנו מקבלים אהבה וחיבוק חם. לראות איזה עם מיוחד וטוב יש לנו, זה מקל על כל הכאבים שאנחנו עוברים.
"יש בישראל אנשים שפשוט אכפת להם. זה עם ישראל. אנחנו פה בגלל שאנחנו מאמינים בזה. הציונות בדם שלנו. עלינו לארץ בלי לדעת עברית, עזבנו את איכות החיים שהייתה לנו בברזיל, ואנחנו חיים פה בשכירות וזה לא פשוט, אבל עשינו את זה לשם שמיים כי אנחנו יודעים שפה זו המדינה שלנו. ואנחנו רוצים להיות חלק מהגאולה פה בארץ ישראל".
כמשפחה מאמינה, הם משוכנעים איך ולמה דוד שרד. "הנס הוא שהכדור לא עבר במקום הכי חשוב במוח, אלא עבר מילימטר משם. אם זה היה נוגע באזור הזה, דוד לא היה חי. אני לא יודעת כמה אנשים מאמינים בזה, אבל אנחנו מאמינים", אומרת שמחה. "בלילה של הפיגוע, כשהגענו לבית החולים, אמרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה אבל שהוא יכול למות בכל דקה. נכנסנו וראינו אותו מורדם ומונשם. מאז לא זזנו ממנו ואנחנו לא מפסיקים להתפלל. הוספנו לו את השם חיים לשמו הפרטי. יש עכשיו שיפור במצב שלו, שאף אחד לא יכול להסביר".
לאחר הפיגוע החלה להיווצר הילה סביב דמותו של המחבל עודאי תמימי בקרב צעירים ממזרח ירושלים. תמימי, שהגיע למחסום ממחנה הפליטים שועפט, יצא מהרכב שבו נהג, ירה ממרחק קצר לעבר החיילים, השוטרים והמאבטחים, ופגע בדוד מורל ראשון. מסע הקטל של המחבל לא נגמר שם. תמימי הצליח להימלט מכוחות הביטחון בחזרה למחנה הפליטים, והחיפושים אחריו נמשכו מספר ימים. בפיגוע נוסף שביצע במעלה אדומים הוא חוסל על ידי מאבטחים שהיו במקום.
מאז תמונתו ושמו התנוססו גם בהר הבית ובעיקר ברשתות החברתיות, לצד מילים כמו "שהיד" או "גיבור". צעירים במזרח העיר גילחו את ראשם כאות הזדהות עם דמותו, ובחודש שעבר שני בני 19 נעצרו בחשד שריססו כתובת גרפיטי עם מסרי תמיכה בטרור במחסן של סניף "רמי לוי" שבו הם עובדים בשכונת תלפיות בעיר. אחד מהצעירים כתב "עודאי תמימי, חמאס" והשני צילם את המעשים, בזמן שעמדו לידם אנשים נוספים.
"כל כך קשה היה לנו לראות את הגאווה של אנשים סביב המחבל הזה", אומרת שמחה. "שיש אמא שבוכה מצד אחד על הבן שלה שנפצע קשה, ובצד השני יש אמא שגאה בבן שלה שרצח חיילת. אחי נתן את החיים שלו לאחרים, והמחבל הזה נתן את החיים שלו כדי לרצוח. זה ההבדל בינינו. שמרנו על עצמנו, לא להגיד שאנחנו רוצים במות המחבל. אבל זה כל כך קשה. דוד תמיד היה איש של כוח רצון גדול. הוא היה מצטיין בכל מקום שהוא היה בצבא. הוא תמיד רצה לעזור לאנשים. הוא כל החיים חלם על זה. התשובה שלנו לשנאה הזאת, זו אהבה. להיות גוף אחד. אני בטוחה שהקדוש ברוך הוא רואה את זה וייתן לנו את הנס הזה".
שמחה מספרת שתמיד חשבה שיש לה שני אחים מלכים, שאול ודוד, והיא שמורה ביניהם. "כשדוד היה קטן אני תמיד שמרתי עליו, ובשלב מסוים זה התהפך כי הוא גדל. עכשיו שוב אני הגדולה ואני צריכה לשמור עליו", היא נאנחת. "אני יודעת שיש עוד דרך לעשות. אני דואגת גם מהמצב הרגשי שלו, אחרי שהוא פתאום התעורר במצב הזה".
"אח שלי הוא הבן אדם הכי קרוב אליי", אומר שאול. עוד לפני הפציעה, כשאשתו של האח הייתה בהריון מתקדם עם ילדם השני, החליט שאול להפתיע את דוד ולתת לו להיות סנדק בברית המילה. התינוק נולד ב־22.10, שבועיים אחרי הפיגוע, באותו בית החולים שבו אושפז דוד. שאול החליט שהוא לא נותן לאף אחד אחר להיות סנדק, ונתן לילד הרך את השם יוחאי דוד. יוחאי על שם רבי שמעון בר יוחאי, ודוד על שם אחיו. "מבחינתי הייתי בברית השליח של דוד", הוא מספר. "הרגשתי שאני ממלא את תפקידו".
"זה האח שלי הקטן ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. זה התינוק שהגיע אלינו הביתה בנס", אומרת שמחה כשגרונה נחנק. "דוד תמיד היה איש שקט, הוא לא מספר הרבה דברים, אבל יש לו אהבה בלב. הוא כולו לב טוב. הילדים שלי מאוד מתגעגעים אליו. הוא היה משחק איתם בלי סוף. מרים אותם ועושה להם אווירון. אני מתפללת שהוא יחזור להיות חזק ויחזור לשחק איתם".
לפנייה לכתב/ת 
