כמו כל אם טובה, גם רחל אמנו העניקה מחסה לבניה על מנת שלא ייאלצו להתמודד ישירות עם המציאות האיומה: יהודי רצח ראש ממשלה יהודי במדינת היהודים.

בדיחה עצובה בקרב בוגרי החינוך הממלכתי דתי מספרת שרחל נפטרה בי"א חשוון תשנ"ו, 1995. לפני כן, יום פטירתה לא זכה לכבוד ויקר מלבד בחוגים מצומצמים מאד שנהגו לציין אותו באופן סמלי. רצח ראש הממשלה יצחק רבין בי"ב בחשוון תשנ"ו החזיר את רחל לקדמת הבמה.

הייתי בת שבע כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח. עד שהגעתי לצבא, כל טקס ממלכתי בנושא בבית הספר, באולפנה או בבני עקיבא עסק קודם כל בדמותה של רחל אמנו ורק אחר כך ברצח. הטקסים הללו תמיד היו משונים בעיני: בגרסה המוצלחת שלהם חילקו את זמן המסך חצי־חצי בין הדמות המקראית לרמטכ"ל שהפך לראש ממשלה ונרצח. בגרסה הנפוצה יותר קיבלנו את רחל ב־90% מהזמן, ועל יום הזיכרון הממלכתי סימנו וי והמשיכו הלאה.

עברו השנים, היום אני אמא. הילדים והילדות סביבי מגיעים לבתי הספר ומקבלים גרסה מגומגמת עוד יותר. אני ממליצה לכל מי ששולח לחינוך ממלכתי־דתי לשאול את הילדים בקרבתו מה הם יודעים על רצח רבין; מה סיפרה להם המורה בכיתה, על מה היה הטקס. אלו התשובות שאני שמעתי, מילדים בגילים שונים שלומדים בבתי ספר מגוונים: "יש את אמא רחל שנפטרה ואת אבא יצחק שמת", "היום היה יום הזיכרון לרחל אימנו ויצחק הרבי". יש גם מי שידעו לומר שהיה ראש ממשלה שנהרג פעם מזמן ושאמרו על זה משהו בכיתה. מי הרג אותו? זו כבר שאלה למתקדמים. לילדים מחוננים ממש. "הוא נפטר, הוא מת מכדור, הוא מת בששת הימים, הוא מת משומר הראש".

מה ההבדל ביני לבין ילדיי ובני דורם? את הזיכרון שלי ושל בני גילי אי־אפשר למחוק. אמנם הייתי רק בת שבע, אבל לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. את הבלבול לנוכח העובדה שיריב פוליטי נרצח ואיך התחלף הבלבול בזעקות שבר ואימה כשהאסימון סוף סוף נפל. את אחי הגדול שנסע לכיכר למרות שהתנגד לאוסלו. את מדבקת 'שלום חבר' שהדבקנו על תיבת הדואר לצד המדבקה 'אל תתנו להם רובים'. וגם את הבושה: הבושה האיומה של הוריי, אנשים שמעולם לא דרכו בהפגנה אחת, ובכל זאת לא יכלו לשאת את ההבנה שיהודי רצח ראש ממשלה יהודי במדינת היהודים.

דווקא בבתי הספר הדתיים, שחוגגים בחזה מורם את הריבונות היהודית שלנו, יש מקום למעשה החינוכי המתבקש של שיעור בדמוקרטיה. תיאור של מה שקרה, מי נרצח ולמה. והלקח הממלכתי, לא המפלגתי, על שבריריותה של דמוקרטיה והאחריות של כולנו לשמור עליה מכל משמר. אבל כל זה לא קיים יותר בבתי ספר רבים מדי. אפשר היה לומר שבמעוזי הימין העמוק זהו מעשה אידיאולוגי, אבל המציאות העצובה היא שככה נראה רוב מוחלט של החינוך הממלכתי דתי הבורגני להחריד. זוהי לא תמיד אידיאולוגיה, אלא הרגל. מרגע שניתן הקולב בדמות אמא רחל, נחתם הפטור. ומי ירצה לצעוד אל תוך האש, אם אפשר פשוט לחמוק ממנה? יום הזיכרון לרבין? מה, אנחנו שמאלנים?

החברה הישראלית שילמה מחירים כבדים על הרצח ההוא. תומכיו של רבין ראו ברצח את רצח השלום ממש. מחנה הימין, ובעיקר הציונות הדתית - הקבוצה החברתית־רעיונית, לא המפלגה - סבלו מדה־לגיטימציה חמורה ומהאשמות בתפקיד שהיה להן ברצח, שחלקן הגדול היו האשמות שווא. גם המחדלים הרבים סביב הרצח לא סייעו לחברה המדממת לייצר נרטיב זיכרון משותף. היום, מעגלי השיח והדו־קיום כבר חלפו מן העולם. גדל בישראל דור צעיר שלא יודע דבר על ההסתה ועל הרצח שהגיע בעקבותיה. הצעירים לא אשמים: אלו אנחנו שלא טרחנו לעצב להם זיכרון משמעותי.

נאום התוכחה של בצלאל סמוטריץ' מעל בימת הכנסת שותף בקרב רבים מחבריי הדתיים. חלקם הגדול הם אנשים מתונים להפליא. הדור שחווה את הימים שלאחר הרצח על בשרו הכיר תודה לסמוטריץ כי הוא היה להם לפה כשדיבר על 'הורדת הראש' לציבור שלם. גם דבריו על מחדלי השב"כ בעת ההיא ראויים לשיחה ציבורית בהקשרים הנכונים.

אבל חצי אמת גרועה משקר. סמוטריץ' לא בחר לומר אף מילה אחת על ההסתה המופרעת של אותם הימים. הסתה שאפילו ילדים מסוגלים לזכור. בנאומו הוא ביקש לסגור חשבון עם החטיבה היהודית בשב"כ, חשבון שלא קשור בהכרח לעבר אלא קודם כל לעתיד - לילדים שנולדו אחרי 1995 והכירו רק את הטקס של רחל. זו דרכו לאותת להם ולמערכת אכיפת החוק מה צריך להיות היחס לטרור יהודי. הפניית האצבע המאשימה לשב"כ היא בניית עוד קומה לתפיסה שמקודמת במרץ בימין המתנחלי: הבחנה בין אבן של 'מחבל פלסטיני' לבין אבן של 'ילד יהודי מבולבל'. כך עושים דה־לגיטימציה לכל ניסיון עתידי לעקור קיני טרור שנמצאים בהם מיטב בנינו.

בחינוך אין קיצורי דרך. הפוסט טראומה של מי שחווה את האירועים - תישאר תמיד. אבל הילדים שלא ידעו אותה חייבים לקבל בראש ובראשונה עובדות, הקשר, ובגיל המתאים - גם שיחה כנה ופתוחה. בגלל הרצח ההוא, אבל קודם כל בגלל ההווה והעתיד שלנו כאן. שמו של יום הזיכרון הזה ארוך ומורכב. גם למי שקשה עם דמותו של יצחק רבין אין פטור מ"יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה". ואם עד כה צחקנו על האנדרוגינוס המשונה בדמות טקס רחל ורבין, עכשיו כבר אין לנו שום פריווילגיה לשתוק. אם אנחנו לא נספר - הסיפור יוכחד. אנחנו, ההורים, סוכני הזיכרון לא פחות מכל מערכת החינוך הענקית ויש גם לנו תפקיד.

השבוע נצפה בטיילת נער עם חולצה של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין - זה שבן גביר, השר לביטחון פנים הבא, תלה את תמונתו על הקיר של סלון ביתו, וברוך מרזל יושב באולפנים כמקורבו. 27 שנים אחרי, מתברר שלרחל אמנו יש סיבה טובה לבכות על בניה.